כתב סופר גיטין חלק א יא

מתוך שיודע שאין ערעורו ערעור ולא תהא מקולקלת גם הוא מחתימו בעידי' כשרים כנ"ל נכון מאד:

ומה דנקיט הירושלמי שמא החתימו בע"פ וכ"כ תוס' ולא כ' שמא זייפו נ"ל פשוט דזה בוודאי לא יעלה עה"ד שזייף ושוב יאמר שזייפו ויגלה קלונו שרצה מתחלה לקלקלה. וגם הזיוף בעצמו קלון וחרפה הוא לו. להא וודאי ל"ח. אלא שמא החתימו בעדי' פסולי' ואח"כ יאמר שטעה או שלא ידע שהם פסולי' או לא ידע הדין כנ"ל פשוט:

מידי דהוי אכל עדיות שבתורה. ותוס' מייתי אית דגרסו כל עריות שבתורה ותוס' הקשה מה משני ע"א נאמן באיסורי' הא מקשה מעריו'. ותי' תוס' דיש לחלק בין להתיר בין לאיסור. והוא תמוה א"כ איך מקשה לקמן והוי דבר שבערוה ויתישב לקמן אי"ה. והנלפע"ד לקיים גירסא זו וכל סגנון הסוגיא עפמ"ש רשב"א ביבמו' פ"ח דידע מעיקר' דבדבר שבערוה חמיר ולא מקשה שם רק מנ"ל דע"א נאמן באיסורי' והיינו דידע די"ל משו' עגונא אקילו אלא כ"ז כשיש נאמנו' לע"א מה"ת רק בדבר שבערו' צריך שכי' י"ל שהאמינו משו' עגונא בע"א ככל איסורי' וע"ז סובב הולך השקלא וטריא שם דמייתי דע"א נאמן ומקשה ה"מ בלא אתחזק אבל הכא אתחזק והוי ג"כ דשב"ע ותרתי לא הקילו עיי"ש היטב. והנה הרשב"א כאן הקשה לפי דמסיק דהקילו משו' עגונא הו"ל לומר מיד משו' עגונא הקילו. ותי' דכאן ליכא עיגון כ"כ להקל בחשש דאוריי' דאפשר בשנים ומ"מ יש קצת עיגון שהקילו בדרבנן זה כוונתו. וי"ל מעתה דמקשה תחלה מידי דהוי אכל עריות דאין ע"א נאמן וכאן משו' עגונא לא הי' מקילין כ"כ כיון שאין כאן עיגון כ"כ ומתרץ ע"א נאמן באיסורי' וכיון שיש נאמנו' לע"א בשאר איסורי' הקילו גם בדבר שבערוה כיון שיש עיגון. ושוב מקשה אבל הכא אתחזק וגם הוי דבר שבערוה לא הי' לנו להקל כ"כ. וביבמות מסיק משו' עגונא אקילו אף דלא מצינו לעדו' זו דמיון בתורה והקילו בתרתי נגד חזקה וערוה כיון שיש חשש עיגון גמור. משא"כ כאן דליכא עיגון כ"כ לכן הוצרך לתרץ דסתם ספרי גמירי וליכא רק חשש מדרבנן ומשו' עגונא הקילו כנ"ל ועיי':

ומה שהקשה תו' לגירסא זו מה כל עריו' דקאמר הלא ליכא רק בעדות אשה לאסור או להתיר. נ"ל מזה דתוס' ל"ל כתוס' רי"ד קדושין ס"ו דבעדו' ב"ג או ב"ח או זונה או גרושה אשה זו לאוסרה לכהן הוי ג"כ דבר שבערוה ואין ע"א נאמן. דלשיטה זו א"ש דאמר כל עריות שבתורה כמובן וכן י"ל ס"ל ליש גורסי. ותוס' ע"כ חולק עליו ועיי' בשב שמעתתא שמעתתא ו' פ' ט"ו שהאריך בתוס' רי"ד הנ"ל וכ' דרמב"ם חולק עליו ועיי':

עד אחד נאמן באיסורי' כ' רש"י שהרי האמינה תורה לכ"א מישראל על הפרשת תרומה ושחיטה וכו' הנה לא מצינו שהאמינה תורה אלא מעשי' בכ"י הוא. וביבמו' פ"ח כ' רש"י דסברא הוא דאל"כ אין לך מי שיאכל אצל חבירו אבל בחולין יו"ד ע"ב כ' רש"י דנפק' מן וזבחת ושחט את בן הבקר ומאכילו לכהני' עיי"ש וכיון דנפקא לן דתורה האמינה בשחיטה משם ילפי' להפרשת תרומה ולניקור הגיד וחלב כנ"ל ועיי' בפמ"ג בפתיח' להלכ' שחיטה מש"ש:

אימר דאמרי' כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן. נ"ל דנקיט ספק חלב דאפי' באיסור חמור שיש בו כרת ג"כ נאמן. אלא באמת צ"ב מנ"ל למילף כן מושחט דלמא דווקא לאיסור לאו האמינתו תורה וכמו דבדבר ערוה לא האמינה תורה לע"א אולי גם בחלב לא נאמן. ואפשר י"ל עפמ"ש רשב"א ביבמות דע"א נאמן לומר בשר זה כשר וזה חלב שניקר מבהמה ואלו גידי' האסורי' ואלו המותרי' ומזה מוכח דאפי' באקבע איסורא נאמן דבכל בהמה יש חלב ובשר וגידי' אסורי' ומותרי' עיי"ש וי"ל דכל זה בכלל ושחט את בן הבקר ומאכיל לכהנים ומודיע איזה כשר ואיזהו חלב וכיוצא בו ועדיין צריך ישוב:

חתיכה ס' חלב ספק שומן. פי' רש"י דלא אתחזק איסורא בהך חתיכה גופ' בנמק"י ביבמו' פ"ח דייק מלשון רש"י דכ' בהך חתיכ' כוונתו דאיירי באקבע איסורא א' חלב וא' שומן וע"א מברר איזהו השומן ונאמן אע"פ שיש כאן בוודאי איסור ובזה כ"ע מודי' דספיקא אסור מ"מ ע"א נאמן. וא"ש אפי' לשיטת הרמב"ם דס"ד לקולא מ"מ באקבע מודה. ולחנם נתלבט הפ"י כאן לדחוק לשיטת רמב"ם ופשוט. ונראה דהוצרך רש"י לפרש כן דמהרימ"ט הוכיח דרש"י ס"ל ס"ד לקולא. והוצרך לפרש באקבע אסורא כנ"ל. ולפמ"ש בסמוך נפקא לן מושחט את בן הבקר דנאמן לשחוט ולהאכיל ושם איקבע איסור חלב ובשר וגידי' אסורי' ומותרי' כמ"ש רשב"א יבמות הנ"ל:

וכ' רש"י ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה דהתם בידו לתקנה. י"ל מדשביק רש"י ניקור הגיד וחלב נראה דס"ל כט"ז יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ו' דזה לא מקרי אתחזק אסורא רק איקבע דהבשר לא הי' אסור מעולם רק שדבוק לאיסור וכשיטת הראב"ד שברא"ש דמייתי ט"ז ודלא כש"ך שם. ובשב שמעתתא מדמה זה להא דמוקמי' הבית בחזק' שאינו בדוק הגם שאין בבית איסור אלא שיש בתוכ' חמץ. כן ה"נ הגיד בחזק' שאינו מנוקר. ולדעתי אינו דומה לחזק' שאינו בדוק שאנו דנים על מי שחמץ שלו שהי' לו בבית זה חמץ ובחזק' שעודנו שם עד שיבדק ויוציא משם. ולא תלי' בבית בקורו' ואבנים. אבל כאן אנו דני' על היתר בשר זה לאכול. ולא הי' בחזק' איסור שהי' אפשר לאכול הבשר בלא ניקור לקלוף ולאכול מעט מעט כן י"ל. ומ"מ מסתבר יותר כש"ך בנקה"כ. אבל מרש"י נרא' בעין די"ל כט"ז והנה תוס' הקשה על רש"י דלא הו"ל להזכיר הפרש' תרומה ושחיטה ועכצ"ל משו' בידו. ולא הקשה על רש"י מדמביא מניקור גו"ח. ואי ס"ל כש"ך הו"ל לומר גם מניקור הגיד וחלב דאתחזק וע"כ משו' בידו. ואי ס"ל כט"ז בוודאי קשה על רש"י דלא הי' לו להביא ניקור גו"ח דשם בידו וגם לא אתחזק ואין ראי' דע"א נאמן. ומ"ש בש"ש תחלה דמתוס' מוכח דלא ס"ל כש"ך לא הבנתי דאי ס"ל כט"ז בוודאי הי' להקשו' מניקור גו"ח כנ"ל. אבל הנכון בכוונת תוס' מ"ש הש"ש אח"כ דבעדו' דניקור יש לנו לדון מצד דאתחזק שאינו מנוקר והוא בידו כמ"ש תוס' בשחיט' שיש בידו ללמוד או לשכור. וגם יש לדון על גוף הבשר שמעיד לפנינו שמותר לאכול כולו וזה לאו בידו להתיר ולנקרו דהא אומר שמותר כולו כמות שהוא כולו אלא שזה לפנינו לא אתחזק שהוא הגיד אלא שהי' בו גיד ולא הי' מנוקר וזה בידו וצריך לעדו' זה תרתי אתחזק ובידו ולאו בידו ולא אתחזק. והא"ש דלא כ' תוס' להשיג על רש"י מדמביא מניקור הגיד דהא יש למילף מהך צד שלא אתחזק ואינו בידו שזה כולו מותר וא"ש אלו דבריו ז"ל והם אמיתים וברורים. וכ"ז א"ש בתוס' אבל לרש"י אנו אין לנו רק דס"ל כט"ז מדלא כ' דמניקור אין ללמוד דבידו. היינו מהך צד דנאמן דניקר והי' בחזק' שאינו מנוקר ומשו' בידו וע"כ דס"ל כט"ז שאין זה בכלל חזק' כלל וכמ"ש. ותוס' ע"כ ס"ל כש"ך ויש לנו מעכשיו פלוגתא דתוס' ורש"י במאי דפליגו ש"ך וט"ז. וברשב"א יבמו' פ"ח שכ' דנאמן א' לומר זה חלב וזה בשר זה גידי היתר וזה גידי איסור למעיי' בו יראה כי אחר שמנוקר מחלב וגידי' קאי דאז לא מקרי בידו כיון שאומר זה מותר לגמרי וזה אסור ואקבע אסורי' הוא. אבל כ"ז שאין מנוקר מקרי אתחזק ובידו וכדברי ש"ש הנ"ל ועיי'. וצריך להוסיף דברי' על דברי ש"ש א"כ מאי האי דהקשה תוס' וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן. משמע דלולי קושיתו דאין למילף משחיטה והפרשת תרומה הי' ניחא לתוס' דילפי' מהפרשת תרומה ושחיטה כמ"ש רש"י א"כ עדיין מה הקשה הא ילפי' שפיר מניקור הגיד וחלב מדנאמן שזה היתר כולו כמ"ש ש"ש הנ"ל. ונ"ל דס"ל לתוס' דממעשי' בכ"י א"א למילף דקשי' הא גופא מנ"ל. אלא דעיקר ילפותא משחיטה דכתיב ושחט את בהב"ק. וממילא ילפי' לכל איסורי' הפרשת תרומה וניקור גו"ח. אבל מאחר דדחה משחיטה אין ראי'. הגם דמניקור הגיד יש ראי' מ"מ הא גופא מנ"ל ומקרא אין ראי' כנ"ל. ולפמ"ש לעיל דכיון דכתיב ושחט הכל בכלל דנאמן על כל דצריך עדו' בבהמה עד שיוכל לאכלה א"ש ול"ק עוד מנ"ל כנ"ל ועיי':

וכתב תוס' דילפי' מנדה דכתיב וספרה לה. צ"ב הא אנחנו לא נדע שהיא טמא' רק ע"פ שראתה ונאמנ' ע"ז דכל אשה עלולה לראו' ולכן כאן שע"פ נאסרה לו לכן נאמנ' ג"כ בספירתה. ומנ"ל נאמנו' במק"א. ולכן צריכי' אנו לדברי רמב"ן בחי' שכ' אפי' הוא עמה במטה או ילדה נאמנ' אע"פ שאנו יודעי' שוודאי ראתה. ובזה מיושב מה שנתקשה בש"ש מהך דנדה נאמנ' אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם יוצא והרי אתחזק' שאין לה מכה מחזק' הגוף ואין בידה לטהר דהא אומר' שהיא טהורה מיד. ולפמ"ש ל"ק דבאמת לפוסקי' דנאמני ע"א רק בלא אתחזק אינה נאמנ' מכה יש לה רק שלא ידענו שראתה רק ע"פ והיא אמר' מכה יש לה לכן נאמנ' הגם שאומר' נגד חזק' הגוף שלא הי' בה מום במכה. מ"מ נאמנ' כיון שבלעדה אין אנו יודעי' שראתה וזה לא מוכח מוספר' דקרא לא איירי רק בספיר' ז"ב. ומ"מ כ' רמב"ן שפיר דקרא בכל גווני אפי' עמה במטה ויודע שראתה נאמנ' לספור ושטבלה. אבל לברר מהיכא יצא הדם לא איירי קרא. רק בגמרא אמר דנאמנ' י"ל דוקא בכה"ג שכתבתי וא"ש ופשוט:

וכתב תוס' דהא דלא ילפי' דאפי' באתחזק נאמ' משום דאינה בחזק' שתהי' רואה תדיר ומה דאתחזק דראתה בידה לטבול ועיי' רשב"א ומהרש"א. הנה ס"ל לתוס' דלא אתחזק' ע"י שראתה שתרא' עוד וספיקא הוא ונאמ' שלא ראתה עוד ועל הטבילה נאמנ' משו' בידה לטבול. ויש ללמוד מוספר' לה תרתי אתחזק ובידה ולא אתחזק ואין בידה. אבל רמב"ן בחי' ס"ל דזה מקרי אתחזק היינו בוודאי לא תרא' תמיד. אבל כיון שמעיינה פתוח רגילה לראו' עוד איזה ימים והיא נאמ' לטבול ביום זיין מיום שהי' עמה במטה ויודע שראתה ולכן כ' דמוכח מנדה אפי' באתחזק נאמנ' וכ' דעכצ"ל משו' שנאמנ' על עצמה נאמנ' על בעלה. ובחידושיו ליבמות כ' בביאור יותר כיון שנאמנ' על מעשה שלה ועושי מעשה בעצמה נרא' מאריכ' דבריו כי תרתי אמר שעושי מעשה שיש להאמין יותר כדאמרי' בעלמא דבורא אמרו מעשה לא עבדו וכ"כ פ"י כאן. וגם עושי מעשה בדנפשה ואין לחשוד שתעשה איסור בעצמה ומכח שתי סברו' אלו האמינה תורה. ובח"ס גמגם בכוונ' הרמב"ן ודחה לומר שכוונתו שלא תעשה איסור בנפשה ולמעיי' בחי' יבמו' ירא' שכן הוא. ועיי' בהג"א ריש חולין שעמד בחקיר' למה שוחט נאמן וכ' בשלמא אם הוא אוכל ממנו נאמן כיון שהוא עצמו אוכל אבל בנותן לפני אחרי' קשה וכ' ומשו' לפ"ע האריך בע"ז ואנן לא זכינו לאריכ' זה וצ"ב א"כ מה כל הרעש בנאמנ' ע"א נימא לא יעבור בל"ע. נ"ל דדבור קל בעיני אדם כי אולי לא יסמוך עליו או לא יאכל בלא"ה. אבל כשנתן לפני חבירו עובר על ל"ע ומכשיל לחבירו וכן מחלקי' בכה"ג בלספות לקטן בין מניח לפניו או מעמידו שם עיי' רשב"א יבמו' קי"ט והרי לפנינו בהג"א דביותר אין אנו חושדי' שיאכל בעצמו איסור מלהעיד לאחרי'. וכן כ' תוס' בעירובי' בעדו' אשה להעיד עד