כתב סופר גיטין חלק א קיט

בפלוגתא אי בפני ב' או ג' לפמ"ש הרמב"ן ור"ן דמ"ד בפני ג' דלא אתי דבור שלא בפניו ומבטל דבור שבפניו וצריך בפני' כח ב"ד לבטלו ומ"ד בפני ב' אי הם ב"ד ג"כ מה"ט הוא או דס"ל דאתי דבור שלא בפניו ומבטל לדבור שבפניו וי"ל דאביי ס"ל בפני ג' דבעי דבור אלים לבטל דבור שבפניו ושלא בפניו בעי ב"ד או דס"ל בפני ב' וס"ל ב' מקרי ב"ד וס"ל נמי גילוי דעתו ל"מ הוא כמו דלא אתי דבור שלא בפניו ומבטל לדבור שבפניו כן ג"מ בפניו ל"מ דאינו דבור מפורש רק גילוי מלתא דלא אלי' כדבור ורבא לשיטתו דס"ל בפני ב' דהא ס"ל כר"י בכ"מ כמ"ש תוס' לעיל וס"ל נמי דב' ל"מ ב"ד לכן ס"ל נמי דג"מ מלתא הוא כמו דדבור שלא בפניו מבטל דבור בפניו כן בפניו מהני ג"מ הגם דלא אלי' כ"כ כדבור כן י"ל:

והא דמייתי אביי ראי' דג"מ לאו מלתא הוא דלמא ס"ל בפני ג' דבעי ב"ד הרי מה שרצה דלמ"ד דבעי ב"ד שלא בפניו ס"ל ג"מ ל"מ הוא אלא דקשה לכאורה מדקאמר לרבא ומתרץ לרבא הא לרבא ל"ק דמ"ד לאו מלתא ס"ל בפני ב"ד דוקא והלא כבר פליגו בזה ר"ש ור"נ ור"י ור"ל. וא"ש דהא מייתי רבא ראי' מר"ש דס"ל מלתא הוא ואביי דחי אבל רבא הביא ראי' לעצמו מרב ששת הגם דר"ש ס"ל בפני ג' מ"מ ס"ל ג"מ מלתא הוא ושפיר מקשה לרבא מראיותיו של אביי דאין לומר דס"ל בפני ג' הא רבא ס"ל לר"ש דג"מ מלתא הוא וא"ש עיי'. ולקמן נדבר עוד מזה אי"ה:

אותיב קירי באודנייכו כו' הקשה הרשב"א עדיין יוכל לבטלו שלא בפניו ודחק דס"ל כרשב"ג. וראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל אדרבא דמוכח דכרבי ס"ל דצ"ל מאי הא דאמר רבא אשור כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא מה צער איכא כיון שנתרצה לצוו' לסופר עדי' אלא דהא עומדי' עליו שומרי' ולא הניחוהו מתח"י כדי שלא לבטל שלא בפניו וכדי שיצא חפשי משמירה דדהו ולמשלם צערי' רצה במרוצתו לומר אשור והב לה אלו דברי קדשו וש"י:

ולדידי נראה בישוב קושי' רשב"א דמוכח דס"ל כרבי בשנבין אחר שראה שבטל בפע' ראשון למה לא אמר בפע' שני' אותיבו קירי כו' שלא יעשה כמו שעשה בפ"ר וזה דקדוק עצום ונ"ל משו' שידע בכ"ז לא הועיל שיבטל שלא בפני' ולא פעל בעצתו כלום וכשראה ר' ירמי' בפע' שני אחר שרא' הבעל שמכריחי' אותו פע' אחר פעם אחר שידעו שבטלו ולא התחכם שני' שלא בפני' כדי שלא ידעו עכשיו מבטולו ומדלא עשה כן ש"מ או דלא יודע שאפשר לבטל שלא בפניו או שאינו רוצה לעבור על תק"ח לכן בפעם שלישי יעץ עצה בטוח' לאותיבו קירי ולא יבטל עוד דשלא בפניו הי' יוכל בפע' שני כנ"ל נכון ועיי':

אי משום גילוי רעתי' בגיטא פלוגתא דאביי ורבא. כ' תוס' דלסבר' אביי קאי ודוחק גם צ"ל דלא מסי' הלכתא כמאן ורשב"א כ' והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם וצ"ב הא סתם ש"ס סותם הלכתא כן והול"ל והלכתא כאביי ולכן נ"ל דהכי אמר פלוגתא דאביי ורבא בתרתי אי גילוי דעתי' מלתא וגם פליגו אי כזה הוי גילוי דעתי' אלא דשני' יחד א"א לומר דגילוי מלתא וגם זה הוי גילוי מלתא דהא אביי מקשה מדשמואל והשיב רבא דלקיומי תנאי קמכווין וא"כ ממ"נ אי נאמר כאביי דזה היא ג"מ ע"כ ג"ד בגיטין ל"מ מדשמואל ואי גילוי דעתי' מלתא ע"כ דזה לאו ג"ד הוא והיינו דאמר ואי משו' גילוי דעתי' פלוגתי' דאביי ורבא וע"כ דל"מ בהא ממ"נ או דגילוי דעת מלתא הוא כאביי וממילא דג"מ ל"מ בגט או כרבא ואין זה גילוי דעת רק לקיומי תנאי כנ"ל וק"ל:

והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן כ' רש"י הלכתא כנחמן בפני שנים והלכתא כנחמן דאמר כרבי בשתיהם ויש מן הקושי' כיון דאמר הלכתא כנחמן בפני ב' וכ' תוס' לעיל לרשב"ג ליכא נפקותא מה דהוי הוי אלא לרבי דמודה בפני ב' למר ובפני א' למר דל"מ א"כ מדאמר הלכתא כנחמן בפני ב' ממילא ידענו דהלכתא כרבי דבטלו מבוטל ומה צ"ל עוד שני' הלכתא כנחמן. והי' נ"ל דלק"מ דאמר שני' הלכתא כנחמן במה דס"ל דבטלו מקצתו ל"ב כולו או דלא צריך למשלפנהו והא דכ' רש"י כנחמן דאמר הלכתא כרבי בשתי' לא דהלכתא כנחמן במה שאמר הלכתא כרבי בשתי' דמחד כבר ידענו מדהלכתא כוותי' בב' אלא רש"י מביא לשון ר"נ דאמר בשתי' וא' מהם דעדו' שבטלה מקצתו ולק"מ. אלא דחזרי' ונראה לי הקושי' דלענין עדו' שבטלה מקצתו לא צ"ל הלכתא כנחמן מכלל דפליגו וליכא פלוגתא בזה והרי ש"ס מביא לעיל ראי' דחדא כרבי היינו בהך דבטלה מקצתו וע"כ הא דקאמר כאן הלכתא כנחמן לענין בטלו מבוטל דפליגו על ר"נ וס"ל הלכה כרשב"ג קמ"ל הלכה כנחמן א"כ קשה הרי דהלכה דבטלו מבוטל כבר ידענו מדאמר הלכתא כנחמן בפני ב'. אבל נ"ל דלק"מ דאי הוי אמר רק פע' א' הלכה כנחמן ה"א דקאי על דאמר ר"נ הלכה כרבי דפליגו עליו ולא ידענו דהלכה כנחמן בפני ב' ולכן הוצרך לומר תרתי כנחמן וכנחמן והי' יוכל לפרש הלכתא כנחמן בפני ב' ונדע הכל אלא הלא רצה לומר דרך חידה ומליצה וסימן בקציר' דברי' לתלמידי'. ומ"ש רש"י חדא כנחמן בפני' שני' והלכתא כנחמן דאמר הלכה כרבי לפמ"ש נהפוך הוא ראשון להלכה כרבי, זה לק"מ דצ"ב בלא"ה מנ"ל לרש"י לפרש הראשון בפני ב' דלמא דהלכא כרבי והפשוט דהא פלוגת' דבפני ב' או ג' קדומה להך דאי הלכה כרשב"ג והאחרון כנחמני לענין ג"מ לכן כ' רש"י הלכה כבקמן בפני שני' דמוקד ואח"כ כנחמן לענין בטלו מבוטל וכ"ז אחר שאמר ב' פעמי' הלכתא כנחמן ואי הוי אמר רק פ"א היינו מפרשי' להלכה כרבי בבטלו מבוטל וא"ש הכל ועיי':

והלכתא כנחמני עיי' בחורש לציון מהגאון נב"י זצ"ל דרוש י"ג שהתעורר ליישב המשך ג' דברי' אהדדי שכ"א דין בפ"ע ולא תלי' הלכתא של זה בזה וכ"ש ג"מ בגיטא הוא ענין בפ"ע והולך דרך רחוק צלל במים אדירי' בגמ' ופוסקי' ויסוד דבריו הנוגע לכאן בנוי על קושי' א' שהוקשה לו על רבא דג"מ מלתא הוא איך יפרנס מתני' שלח אחריו שליח דקמ"ל דלא נימא לא אלימא שליח בתרא כו' הא קוד' שמבטלו שני לראשון כבר בטל הוא ע"י ג"מ ששלח אחריו שליח וגם אי לא אלא שני מראשון מ"מ בטל הוא ע"י ג"מ של הבעל ועל קושי' זו בנה יסודו ופלפל בחכמה. ולפע"ד לק"מ כיון דעושה שליח ומשים דברים בפיו שהוא יבטל לראשון בפניו בשליחותו הרי אין לך גילוי דעת יותר מזה שאינו רוצה שיהי' בטל רק על פיו ועוד כיון דגם לרבי לא נכון לבטל שלא בפניו ליכא גילוי דעת אדרבא אנן סהדי שאינו רוצה לבטלו רק בפניו וכבר הרגיש רשב"א לעיל וכאן דרץ אחריו בפניו הוא כיון שרץ לבטלו בפניו וכשרוא' השליח שרץ אחריו בפניו הוא. והאמת שבב"ש סי' קמ"א על מ"ש המחבר ברץ אחרי' לא הוי רק ג"מ דלאו מלתא הוא כ' הב"ש בשלח אחריו שליח נראה דס"ל דזה ג"כ תלי' אי ג"מ מלתא הוא וכדעת כב"י זצ"ל מ"מ נ"ל הנכון כאשר כתבתי ועיי' וכשאני לעצמי נ"ל להמשיך ג' עניני' להדדי ע"פ מ"ש לעיל בישוב קושי' תוס' דהא רבי חזר אפי' בטעו' ב"ד ומזה הוכיחו דרבי חזר בי' נמי הכא ור"נ ס"ל דלא כרבי וכתבנו דר"נ לשיטתו דס"ל שנים מקרי ב"ד בכ"מ ליכא ראי' דחזר בי' הכא כקושי' תוס' לעיל וע"פ שמפרש המהרש"א דמבטל בפני ב"ד ולא דמי לדהת' ור' יוסף דהוכיח דרבי חזר כאן וס"ל בפני שני' ולא ב"ד הוא מוכח שפיר דחזר רבי כאן אלא דקשי' הלכתא דקיי"ל בפני ב' וקיי"ל נמי ב' לאו ב"ד הוא מ"מ קיי"ל כרבי דבטלו מבוטל צ"ל ניהו דרבי חזר מ"מ קיי"ל כרבי מה דס"ל קוד' חזרה כמ"ש תוס'. לעיל ור"נ בתי' ב' והא"ש המשך הנך תרתי הלכתא כנחמן בפני ב' וה"א דלית הלכתא אלא כנחמן דבטלו מבוטל קמ"ל מ"מ גם בזה הלכתא כנחמן והגם דקיי"ל בהא דלא כנחמן דקיי"ל ב' לאו ב"ד הוא וא"ש:

ואמר הלכתא כנחמני הגם דאמר הלכתא כנחמן והלכתא כנחמן תרתי דנשמע מכ"ז דקיי"ל בפני ב' ומדאמר הלכתא בנחמן לרבותא הגם דקיי"ל ב' לאו ב"ד הוא בכ"ז הלכתא כנחמני ואפרש שיחתי עפמ"ש לעיל דיש מקו' לומר טעמא דאביי דג"מ בגיטא ל"מ הוא דס"ל בפני ג' או בפני ב' וס"ל דב' ב"ד הוא וטעמא דצריך לבטלו בפני ב"ד דווקא שא"א לבטל דבור בפניו שלא בפניו כמ"ש רמב"ן ופ"י וס"ל לאביי אפי' בפניו צריך דווקא דבור מפורש יוצא מפיו אבל בג"מ בעלמא לא אלי' לבטל דבור אלי' בפניו כמו דל"מ דבור מפורש שלא בפניו כיון דלא אלי' כ"כ כמו בפניו ושקל אביי שני' אלו במשקל א' אלא לפ"ז להלכתא דקיי"ל בפני ב' וקיי"ל ב' לאו ב"ד הוא ומ"מ מהני גם ג"מ תהני ומ"מ קיי"ל דאביי דג"מ כ"מ וס"ל דג"מ גרוע מדבור שלא בפניו שלא בפני ב"ד וזה המשך והלכתא כנחמני הגם דס"ל בפני ב' וב' לאו ב"ד הוא כדמוכח כ"ז מדאמר הלכתא כנחמן והלכתא כנחמן מ"מ הלכתא כנחמני וא"ש ע"ד פלפלא טובא חריפתא דחדי בי' הקב"ה:

נחמני כ' רש"י ע"ש שגידל רבב"נ את אביי בביתו קראו ע"ש אביו ובחידושי של אבא מאוה"ג זצ"ל ראיתי בשם ספר יוחסי' שקרא שמו מעריסה נחמני על שם אביו שגדלו ולא רצה לקראו בשם אביו הסיב שמו אביי ורמוז בו שנקרא ע"ש אביו אביי לשון אבי ורמזו בו בשם "אביי" אשר בך ירוחם יתום והוא פלא גל עיני ואביטה נפלאות:

ע"ב. מתני' בראשונה הי' משנה שמו ושמה כו' עיי' תוס' לעיל כ' ע"א דס"ל לר"מ ורבנן שינוי השם ממש הוא מדאוריי' ולקמן במתני' פ"ז איירי בשינוי השם דרבנן כמו במתני' כאן ואי לא כ' כלל ושמו ושמה נראה ממסקנת תוס' שם לר"מ הוא מדאוריי' דבעי מוכח מתוכו ולר"א דקיי"ל כוותי' הוא מדרבנן ועיי' ב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א שהניח בצ"ע ועיי' פ"י שם די"ל לאמת גם לר"א מדאוריי' הוא ועיי' בחי' רמב"ן ובר"ן דבעי שמו ושמה מדאוריי' דכתיב ספר כספיר' דברי' ואי לא כתוב שמו ושמה לאו ספיר' דברי' הוא ובהג"א בשם ר"י דל"צ שמו ושמה כלל אפי' מדרבנן והוא תמוה מסוגי' שם דהא אמר דליכא שמו ושמה וצ"ל עכ"פ מדרבנן בעי שעו ושמו ואמרינן שוב דמסתמא לא כ' הסופר לשמו דבקיאי דפסול מדרבנן וכ"כ רמב"ן שם לענין שם העיר ופ"י לענין שמו ושמה אם אינו פסול רק מדרבנן ושיטת ר"י דכשר מדרבנן ודאי צ"ע ומצאתי לה מקום ישוב עפמ"ש רמב"ן בשם העיר די"א לר"מ מדאוריי' צריך דבעי מוכח מתוכו ביותר ורב יוסף דאמר דליכא שם העיר כר"מ ס"ל. וכן י"ל לשיט' רבינו יואל שבהג"א דר"י כר"מ ס"ל. אלא דברי רמב"ן צל"ע טובא הא לר"מ בעי ע"ח והא ליכא בס"ת ובלאו כל הנהו דאמר ר"י דליכא שמו ושמה ושם עירו הא עיקר חסר דליכא עדי' ועכ"פ הי' לר"י לומר וליכא עדי' וצ"ל דחשש