כתב סופר גיטין חלק א קיד

דהוי כולל הא הרמב"ם ס"ל בהלכו שבועו' שלא אוכל ככר זה היום ושלא אוכל היום ולמחר לא הוי כולל כיון כ"ז איסור הראשון ליכא כולל וכשששואל על הראשונה עלתה נזירו' שמשון ויהי' חייב על השני' דל"ל היתר והו"ל התרא' וודאי ממ"נ יחייב הגם שכתבנו דמתני' לאו בנזיר שמשון קאי דקתני אל תטמא כו' אבל כה"ג א"ש דאיירי בסתם נזיר ומשו' ה"ס י"ל שנזיר' שני' הי' נ"ש ושפיר קתני בסיפא אל תטמא משו' נזירו' ראשון דקשה באל תטמא למה חייב ב' הו"ל לתוס' להקשו' מסיפא ועיי':

והרא"ה ריש כתוב' וכן בש"מ מה שאין בידו ל"מ התרא' ספק דאשה תלי' בדע' הבעל ובנודר בדעת המתירי' ויש לעיי' ביבמות ר"פ האשה שהלכה דמבואר דמקרי בידו שיוכל לשאול ועיי' רשב"א שם שכ' בנדרי' כיון דסגי לי' בג' הדיוטות בידו מקרי דשכיחי דמזדקקו לי' וכן איתא בש"ס שבת פ' כירה:

מ"ש לקושי' שיחפה ויטהר ממזרי' דאם דעתו לחפו' לא הפקיעו פקפק הרא"ה בכתוב' דאיך מצינו תקנה כזו שאם לא התכוון לחפו' בטלו אינו מבוטל וכשמתכוון מבוטל והעלה הוא בקושי' אלו דהתרא' ספק וקושי' שיחפה דאמדינן דעתו שאינו רוצה שיהי' ב"ז ואינו מחפה בלב שלם וכ"כ הרשב"א בשם ר"ש אלא דהקשה ארוסה מאי א"ל כ' הרא"ה שלא יהי' בעילותיו בזנו' כשישאנה דעומד' להנשא אנא במבטל הגט כדי לחפו' בוודאי דעתו שיהי' הקידושי' נפקעו' לזה י"ל כר"ת כה"ג ל"א שיפקעו הקדושין כיון שמתכוון ואי ל"מ אנן סהדי דאין מבטל בלב שלם ולעולם לא נפקעו הקדושין ועוד כ' בלא ר"ת י"ל במבטל כדי לחפו' רצונו סו' כ"ס שלא תהי' אשתו ממילא אין בטולו בטול בלא אפקעינהו אלו דבריו י"ל ומה מתקו מדבש:

תינח דקדש בכספא כו' הרא"ה ריש כתוב' מפרש קושי' ש"ס כך תינח דקדיש בכספא מוכרח הוא לקדש אדעתא דרבנן דהפקר ב"ד הפקר ויוכלו להפקיע כסף קדושי' וע"כ לו לקדש על דעתם וכרצונם אבל קדיש בביא' אינו מוכרח לקדש אדעתי' דרבנן ואולי לא קדש אדעתם ומשני שווי' רבנן כו' דבוודאי כל איש מקדש אדעתם וכ"ת ביאה מה תהי' עלה שווי' ב"ז אלו דבריו ז"ל ובהפלא' שם כ' מדנפשי' כן והוסיף דוודאי א"א לומר הפקר ב"ד למפרע על מעו' שכבר נתעכלו ולכן צריך לכל דמקדש כו' אלא בכסף מוכרח לקדש אדעתי' דאל"ה מפקיעי' המעו' ממנו בשע' קדושי' ומעו' מתנה עיי"ש והנה אם כי קושי' הש"ס נכונה אבל בתי' השני עיקר חסר והול"ל כל דמקדש כו' אפי' בביאה שאינו מוכרח לקדש אדעתיי' ועיי' ש"מ דרך נכון תינח דקדיש בכספא מסתמא ניחא לקדש אדעת' דלא אית לי' פסידא כשמקדש אדעתי' ומה שבעילותי' זנו' למפרע ממילא בא אבל קדיש בביא' דמיד ביא' ראשונה בזנו' זה בוודאי לא ניחא לי' ומשני שווי' רבנן בעינתו ב"ז ולא הוא ואנוס הוא ע"פ חכמי' עיי"ש. וכשאני לעצמי נ"ל בישוב סגנון סוגי' זו הנה תוס' בב"ב מ"ח ע"ב דהיכא דעושה שלא כהוגן בעיקר הקדושי' ל"ש כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש דהא עושה שלא כהוגן שלא כדעתי' בעיקר הקדושי' אבל נגד זה יש כח בידם לומר שלא יהי' הקדושין ויש כח ביד' לעקו' דבר מה"ת כה"ג ולכן בתלוי' וקדיש או כההיא דחטף אתתא ביבמו' ל"א כל דמקדש אלא הוא עשה שלא כהוגן אבל כאן דקדש מעיקר' כהוגן אין כח בידם לעקור הקדושין מעיקר' כיון שקדושין כהוגן הי' לכן הוצרך לכל דמקדש אדעתי' מקדש ע"ת שירצו וכיון דמקדש כהוגן מסתמא קדש אדעתם עיי"ש היטיב ובמרדכי קדושין פ' האומר. ועפ"ז אני מפרש סוגי' דכאן דמקשה תינח דקדש בכספא וקדושין כהוגן בלי פקפוק בוודאי סתמא מקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו למפרע אבל קדש בביא' דעושה שלא כהוגן ושלא כרצון חכמי' דרב מנגיד כו' ואם כי אין בו שלא כהוגן כ"כ עד שיאמרו הוא עשה שלא כהוגן עשו עמו שלא כהוגן להפקיע הקדושין לגמרי וקדושין בביא' קיימי' אלא דפריצותא הוא ומנגדי' עליה' מ"מ עכ"פ שלא כהוגן עשה ואין להחליט שקדש אדעתא דרבנן אולי שלא אדעתי' קדש ואיך אפשר להפקיע קדושין אם לא קדש אדעתי' כך קושי' ש"ס ומשני שווי' רבנן לבעילת ב"ז פירושא דמלתא כל דאינו מקדש אדעתי' הוא עשה שלא כהוגן כ"כ עד דבטלו הקדושין מעיקרא מיד בשע' קדושין הקדושי' בטלי' ושווי' לבעילתו ב"ז מתחלה וא"כ במקדש בביא' ממ"נ א"ש אי קדש אדעתי' א"כ אפקענהו כמו ע"מ שירצה אבא ואי לא קדש אדעתי' בטלו הקדושי' מעיקרא בשע' קדושין כנ"ל:

והא"ש מה דצ"ב הא גם בקדושי כסף שווי' לכל בעילו' ב"ז למפרע ותוס' הרגיש בזה ריש כתוב' ולפמ"ש א"ש וודאי כל שבשע' קדושין מהני הקדושין אלא עכשיו עוקרי' רבנן ואפקעינהו רבנן לקדושי' מעיקרא וכל בעילותיו עד עכשיו הי' דרך נשואין דעד עכשיו הי' ניחא לרבנן בקדושין אלא עכשיו אפקעינהו למפרע וכל שבעל דרך נשואי' הגם שלמפרע הקדושין בטלו' ע"פ חכמי' לא הוי ב"ז וגם לרמב"ם דס"ל דבא על הפנוי' אסור דאוריי' מ"מ לא הוי בע"ז בזה ועיי' ר"ן כתוב' פ' המדיר סוגי' דקדשה ע"ת אבל כל שקדש שלא כהוגן ועקרו רבנן הקדושי' מיד בשע' קדושין בוודאי כל בעילו' כזנו' הם דכל שבעל מקדושין ואילך שלא כדרך נשואי' הם. והא"ש במקדש בכספא דמקדש אדעתי' דרבנן רק שאפקעינהו ליכא ב"ז אבל במקדש בביא' דמקשה אולי לאו אדעתי' דרבנן מקדש מתרץ דשווי' ב"ז דכל דמקדש שלא אדעתי' ביטלו הקדושי' מיד והוי ב"ז מעיקרא כנ"ל והוא ביאור נכון בסוגי' בעזה"י. ועיי' ברא"ה ובש"מ כתוב' דאם אפקעינהו ע"י גט אסורה לקרוביו ולכהן מדרבנן אבל כשאמרו דקדושי' ל"מ כבש"ס ב"ב ויבמו' מותרת לכהן וקרובי' אפי' מדרבנן ולפ"ש במקדש בביא' דאיכא ספק אם קדש אדעתי' דרבנן אפשר יש להתירו לכהן שמא לא קדש אדעתי' ולא הוי נשואי' לעולם מעיקרא ולא היתה צריכה גט ועיי':

והנה פי' רבותינו של רש"י תמוה כמ"ש רש"י יעיי' כ"מ ריש הלכו' אישו' שכ' מ"ש דקדושין כסף דרבנן היינו כיון דאתי' מדרש' דקיח' קיחה קראו להו מדרבנן אבל בוודאי קדושי דאוריי' נינהו וכ' לפ"ז א"ש דאמרי' אדעתי' מקדש כיון שהם ילפי כן מדרשא כוונת הכ"מ כיון דסמך על הרבנן דהם אמרו דקדושי כסף מהני ע"כ לסמוך על דעת' והם אמרו שלא יהי' קדושין עיי"ש וצ"ב דמקשה מקדש בביא' דמפורש בקרא מנ"ל דאדעתי' מקדש ומתרץ שווי' רבנן כו' מרצונו מקדש אדעתי' כעין שכ' הרא"ה שהבאתי לעיל והוא דוחק ורחוק בכוונת הש"ס ובכל זאת לא הועיל מ"ש שווי' רבנן כו' דרב מנגיד שקשה מן קושי' הראשונה ולהיות שיטה זו של רבותיו של רש"י לא רחומה ולא מצאתי להם ישוב המיישב דעת קראתי לה רחומה טרחתי ליישב דבריה' כל האפשר ואקדים:

תחלה נאמר לעצמינו בישוב הסוגי' מ"ש דקדש בכספא או בביאה ואח"כ נראה להעמיס דברינו ברבותיו של רש"י הנה הש"מ בכתוב' מביא די"א דלא הפקיעו רבנן קדושי' מעיקרא אלא מכאן ולהבא משע' שמגרש ומבטל וכן בטענת אונס ומיושבי' כל הקושי' עיי"ש ושיטה זו תמוה איך קאמר שווי' ב"ז הא ליכא כאן בע"ז עוד קשה מש"ס נדרי' ל' ע"א דקדשה לל' יום דלא פסקו קדושין כמו בקדושת הגוף ועיי' ר"ן שם דאפשר גם לאביי כן הוא ורבא ס"ל דלא פסקה ואיך אפשר לפרש כן בכתוב' אליבא דרבא לשיטתו וגם בסוגי' דכאן א"א לפרש דקאי לאביי וצ"ע:

ואנן לעצמינו אפשר לומר בקדושי כסף דילפי' מקיחה קיחה ומינה מה בקנין שדה יוכל לקנו' לזמן ולמ"ד קנין פירו' כקנין הגו' הו"ל כגוף השדה שלו ולמ"ד לאו כקהג"ד עכ"פ הפירו' מן השדה שלו לזמן וקנה הגו' לפירו' כן יוכל לקדש אשה ולקנות' לזמן שהיא לו לבעילה ואסורה לאחר אבל בקדושי ביא' דמפורש בקרא ובעלה ואין זה כקונה קני' דאין נותן לה מידי ועיי' תוס' ב"ב כ"ח דמדמה קדושי ביאה לתלוי' ויהיב דדוחק שנותן לה הבעילה דהא שני' כהני' בשווה וקדושי ביאה לא כקונה קנין אלא גזה"כ ע"י ביאה נאסרה לכ"ע והיא שלו ומנ"ל דיוכל להתנו' לזמן ושאני קדושי כס' מקדושי ביא' והבן. והא"ש דתחלה לא ידע דשווי' רבנן בעילותיו כזנו' ועקרו הקדושי' מעיקרא אלא שאמרו מעכשיו יפסקו הקדושין ומקדש אדעתי' עד מתי שירצו שיהי' קדושיו קדושי' וכן בע"מ שירצה אבא כ"ז שירצה ומקשה תינח דקדיש בכספא י"ל דיוכל לקדש לזמן מוגבל דאתי' קיחה קיחה אבל קדשה בביאה ליכא למימר דמהני לזמן ומתרץ שווי' רבנן כו' דעקרו הקדושין מעיקרא כלא הי' וממילא בעילות זנו' הוא וא"ש נכון ועיי':

ואחרי הדברים האלו נבוא לבואר פי' רבותיו של רש"י ז"ל דמפרשי' תינח דקדיש בכספא שאינם אלא מדרשא דקיח' קיחה וקרו להו מדרבנן כיון דנפקא מדרשא כמ"ש הכ"מ והוא מקיחה קיחה ומינה דמהני לזמן אבל קדש בביא' דאתי מקרא מפורש דנלמד מקרא דקדושי' עצמו דבעלה מנ"ל דיוכל לקדש לזמן ומתרץ שווי' רבנן דעקרו למפרע ומיושב קושי' ראשונה. ומ"ש ומוסיפי' דרב מנגיד נ"ל דקשה להו אם דעקרו למפרע א"כ יוכל לחפו' ולטהר ממזרי' ובקדושי כס' דס"ד דלא עקרו למפרע א"ש אבל בקדושי ביאה דע"כ להו לעקור מעיקר' קשה מה הועילו בתקנתם לכן מוסיפי' והולכי' דרב מנגיד כו' ולא שכיח מי שיקדש בביא' ורובם מקדשי' בכס' וכיון דאפשר שלא להפקיע הקדושין ולשווי' ב"ז רק מכאן ולהבא לא הפקיעו למפרע והועילו חכמי' בתקנתם לרוב מקדשי' זהו שמצאתי אחר שיגעתי בעזה"י:

תוס' ב"ב כ"ב ע"ב הקשה מדל"א שם כל דמקדש כו' ותי' דעשה שלא כהוגן ל"א דמקדש אדעתא דרבנן ויש לפקפק וכי משום שתלוי וקדיש יצא מחזק' רוב דמקדשי אדעתי' דרבנן ולולי תוס' י"ל אחר שמפקיעי' הקידושי' ומי שיודע דין זה ומקדש הלא יודע שאין במעשיו ע"פ דעת חכמי' מזה נראה שאינו מקדש ע"ד חכמי' ולא יוכל להפקיע וכי בכזה הוי קדושי' לכן ל"י לומר משו' כל דמקדש כו' אבל כאן ובכתוב' א"ש. עיי' מרדכי ר"פ האומר בקדושי' דהיכא דעושה שלא כהוגן כגון שליח קדושי' שקדשה לעצמ' ל"א כל דמקדש כו' וזה כסברת תוס' וצ"ל הגם דשם אמרינן דעשו עמו שלא כהוגן ויש כח ביד חכמי' זה דוקא היכא דמצינו שאמרו כן אבל מעצמינו לא נוכל לעשו' כן לעקור דבר המותר אבל משום כל דמקדש גם חכמי הזמן יוכלו להפקיע בשעושה נגד רצונם מאיסורי כיון דאדעתי' קדש לכן כ' המרדכי כיון דעובר רצונם לא על דעתייהו קדש ויש להאריך בדבר זה:

נתקשיתי על דאמר ר"י ב"ב קל"ד בעל שאמר גרשתי למפרע א"כ מפני שאין בידו הא בידו ליתן גט עי"ש ולבטלו ותהי' מגורש' למפרע ולשיטת הרמב"ן דלפני א' מה"ד ל"מ א"ש להלכתא וי"ל