כתב סופר גיטין חלק א קיא

במתני' אבל בברייתא דלא איירי משליח וגם לשון חרס הוא רחוק לפרש דשליח קאמר ולכן הוכרח לכנוס ולחלק בין דרי' לדר"נ דלא סתרו ההלכתו' אבל בקדושין לא מביא כלל בריי' הללו רק ר"י הקשה לר"ל ממתני' דכאן ואסיק הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא והדר מקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"נ דאמר חתר ומגרש וקאי על מתני' דהכא שפיר מתרץ דגם ר"נ ס"ל דיוכל לבטל דדמי' להא דהלכתא כר"י אלא דמפרשי' דבריו דמבטל השליח ומיושבו' הסוגי' ולפ"ז הלכתא כסוגי' דכאן דמשמע דפלוגתא דר"כ ור"ש גם על הברייתו' קאי דלא כרמב"ם:

ולשיטת הרמב"ם נ"ל בישוב הסוגי' די"ל דב' הסוגי' ס"ל דאין לחלק בין הא דר"י ובין דר"נ כדמקשה מעיקרא אלא דהכא מקשה והא הלכתא כר"י ואיך הלכתא כר"נ ומתרץ התם דבור ודבור היינו ללשנא בתרא שם דר"י ור"ל פליגו באשה שעשתה שליח דהוי דבור ודבור בלי מעשה והלכתא כר"י דאתי דבור ומבטל דבור בלא מעשה משא"כ הכא איכא מעשה הגם דמחוסר מסירה מ"מ מעשה הוא ולא דמי' לדר"י אבל לל"ק באמת אין הלכתא כר"י וכאן לא מביא הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא אבל התם בקדושי' קאמר הלכתא כר"י אפי' בקמייתא והקשה הלכתא אהלכתא והוצרך לתרץ דס"ל לר"נ דלאו דעתו לבטל הגט רק השליחות וכיון דקיי"ל הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא ממילא קיי"ל כסוגי' דקדושין דטעמא דר"כ דמפרשי' כוונתו לבטל השליח וכשמבטל הגט מפורש או שהגט ביד הבעל אין חוזר ומגרש וא"ש שיטת הרמב"ם ועיי':

עוד ויותר נכון נלפע"ד ליישב הסוגי' דהנה הרשב"א הקשה על שיטת הרמב"ם ממתני' עצמו דבטל הוא ביותר מסתבר שמבטל הגט משמבטל השליח דהא אמר גט בטל הוא גם צ"ב במאי פליגו ר"כ ור"ש אי כוונתו על הגט או על השליח ולסוגי' דהכא פליגו אי אתי דבורו לבטל הגט בענין זה פליגו כבר ר"י ור"ל אי אתי דבור ומבטל דבור לל"ב ולל"ק דבור שיש עמו מעשה אבל זו פלוגתא חדשה שאין בה טעם וסברא אם דעתו על הגט או על השליח ונ"ל להסביר בודאי כשאמר גט זה בטל הוא מסתבר יותר שמכוון על הגט מלומר שכוונתו דגט בטל משו' שמבטל השליחו' אלא דיש מקו' לומר כן וכיון שיש מקו' ג"כ לפרש שכוונתו על השליח הגם שקרוב יותר שכוונתו על הגט מ"מ חלוש דבור זה שאין ברור מללו ולא אתי דבור כזה ומבטל דבור הראשון שהי' ברור למאי אתכוון שיכתבו ויחתמו לשמה ולכן הגם שהתכוון שיבטל הגט שקרוב יותר שלזה אתכוון מ"מ לא נתבטל דאין בכח דבור כזה לבטל דבור מפורש ודבור זה אינו מפורש רק מדעתינו מפרשי' דבריו כן אבל השליחו' בטל דגם שמתכוון לגט כיון דגט בטל ממילא פסק' שליחותו ובין שכוונתו לבטל הגט או לשליח בטל שליחותו ולכן בטל השליחו' ולא הגט כן ס"ל לר"נ ור"ש ג"כ הכי ס"ל דאפשר לפרש על השליח וקרוב יותר לפרש על הגט אלא דס"ל דדבור כזה הגם שאין ברור מללו מ"מ יוכל לבטל דבור דעדיף מיני' כל שאין בו גמר מעשה ופלוגתא זו כעין פלוגת' דר"י ור"ל לב' לשוו' לענין אלמות דבור לבטל דבור שיש בו מעשה ולא נגמר ופלוגת' דר"נ ור"ש ג"כ בענין זה באלמות דבור שאינו ברור לבטל דבור דאלי' מיני כנ"ל לבאר סוגי' דקדושין:

ובמאי דכתיבנא נ"ל להשוות הסוגי' דשני' עולי בקנה א' רק שיש שינוי לשון דבסוגי' דקדושי' קאמר נהי דבטלה מתור' שליחו' גט גופא מי קבטל היינו נהי דבטלה מתור' שליחו' ודאי יהי' איך שיהי' כוונתו על הגט או על השליחו' סו' כ"ס בטל אבל גט גופא מי קבטל כיון שאין ברור דמבטל הגט ממילא אינו בטל הגם שהי' דעתו על הגט דקרוב לומר כן ואם גם הוא אמר יאמר שכוונתו על הגט מ"מ ל"מ דלא אלים דבור כזה לבטל דבור אלי' מפורש ומבואר והכא נמי כן קאמר התם דבור ודבור הוא היינו ששני דבורי' שווי' כדבור הראשון שאמר שרצונה להתקדש כן דבור שאומר' שחוזר' מקדושין אתי דבור ומבטל דבור כמוהו אבל כאן הכא נהי דקבטל שליחו' דשליח דממ"נ בטל גיטא גופא ומי לא קבטל דלא מהני דבורו לבטל הגט גם שמסתמא התכוון לגט והוא אומר אח"כ שהתכוון לכך דאין דבורו השני כדבור הראשון וכדכתיבנא וב' הסוגי' עולי' בקנה א' וא"ש שיטתו של הרמב"ם לב' הסוגיו' כנ"ל ישוב נכון בעזה"י. ונלפע"ד הא דגט בטל דוקא כשאומר בפירוש גט זה בטל הוא אבל אם נמלך לגרש ואמר שאינו רוצה לגרש עוד בזה לא נתבטל הגט וכשחוזר מדעתו ורוצה לגרש יוכל לגרש בו לכ"ע כנ"ל פשוט ונ"ל להוכיח דבר זה ממתני דר"פ כל הגט נמלך לגרש ואמר לו אחד שמי כשמו כו' וקשה כיון שנמלך גם הוא א"י לגרש כיון דבטלה וקשי' לר"ש דס"ל חוזר ומגרש ומצאתי קושי' זו בכתבי קודש של אבי מאוה"ג זצ"ל והניח בצ"ע. ולפע"ד דע"י שנמלך לא נתבטל הגט. אבל במשליכו לאיבוד נראה דאין לך ביטול גדול מזה ועיי' לעיל סוגי' דשיירו' מצוי' נמלך הי' ושם יש לעיי' כיון שהשליכו לאיבוד בטל הגט ושם הארכנו בחדושינו. ובמ"ש מובן אריכ' לשון המשנה ר"פ כה"ג נמלך ומצאו חבירו ואמר לו שמי כשמך הו"ל לקצר נמלך חבירו ששמו כשמו אין יוכל לגרש ולפמ"ש א"ש דנקיט הכי דוקא כשנמלך ולא השליכו לאיבוד אז הוא יוכל לגרש ולא חבירו אבל כשהשליכו לאיבוד ומצאו חבירו ששמו גם הוא ל"י לגרש דבטלו כבר וליכא רבותא בחבירו משו' שנכתב לשם כריתו' דכבר בטל הבעל כתב' לשם כריתו' וא"ש ועיי':

יש לעיי' בשטר קדושין דבעי לשמה אפשר לכ"ע יוכל לבטל גם אם גנו ל"י לבטל משום דחסרון מסיר' לאו מחוסר מעשה כ"כ כיון שיש בידו כל שעה לתת לה בע"כ אבל בקדושין דבעי דעתה ורצונ' חסרון מסירה כזו דתליא בדע' אחר לכ"ע חסרון הוא וצ"ע:

ואם כדברינו כן הוא איכא נפקותא בגט ג"כ בזה"ז דחר"ג שלא לגרש אלא מרצונה אפשר כ"ע מודי' דיוכל לבטל הגט דמחוסר מעשה דתלי' ברצונה ולא מקרי בידו שיעבור חר"ג וגם אפשר דאי עביד ל"מ ויש בזה להאריך. ובתשובה הארכתי בתכלית האריכות:

אתמר בפני כמה הוא מבטלו ר"נ אמר בפני ב' כ' תוס' דאין לומר דר"נ לשיטתו דס"ל שני' שדנו דיניה' דין דהא לא קיי"ל כוותי' בהא וקיי"ל בפני ב' אלא דס"ל בפרוזבל סגי בתרי קרו לי' ב"ד לפ"ז אין לו דין ב"ד שכחו יפה דאיתא בירושלמי אליבא דר"ל דס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור דשאני כח ב"ד יפה ואי ב' לאו ב"ד הוא אלא לדבר זה שיוכל לבטל בשני' דקלא אית לי' אבל אין כחו יפה כב"ד וצ"ל דר"ל ס"ל ב' ב"ד הוא שני' שדנו דיניה' דין או דס"ל לר"ל בפני ג' דאיתא בש"ס דילן דר"ל ס"ל בפני ג':

והנה נראה מירושלמי דס"ל לר"ל דכל מתני' איירי בפני ב"ד שכחו יפה ואינו במשמעו' המתני' רק בראשונה הי' עושה ב"ד ומבטלו שלא בפניו אבל ברישא כשמבטלו בפניו ל"צ ב"ד והנה בש"ס קדושין ר"פ האומר מקשה ר"י לר"ל לל"ק ולל"ב אסיק דר"ל בתיובתא ולא ניחא לי' לתרץ דמתני' משו' כח ב"ד יפה או דלא רצה לומר דכל מתני' דווקא בפני ב"ד ועיי' הפלאה קדושין דמשווה התלמודי' דלא פליגו ואענה גם אני חלקי בזה לעשו' שלום בין התלמודיי. למעיי' בירושלמי יראה כי בירושלמי בראשונה הי' עושה ב"ד משנה אחריתא הוא ולא כמו דאיתא בש"ס דילן ועל מתני' בראשונה הי' עושה ב"ד מקשה לר"ל ומתרץ כח ב"ד יפה וצ"ל למה לא הקשה על מתני' ראשונה הגיע בשליח או ששלח כו' ובש"ס דילן מקשה ר"י לר"ל מרישא דמתני' הגיע או ששלח אחריו שליח וכ"ז מידי דבעי ישוב. ונ"ל הנה תוס' קדושין כ' לל"ב דר"ל לא פליג רק במבטל שלא בפניו דלא אלים דבור שלא בפניו כ"כ וסברת תוס' נראה דהא איבעי' לעיל כ"ט אי יוכל לעשו' שליח שלא בפניו ופי' הר"ן אם יוכל לעשותו שלא בפניו ולא אלי' דבור שלא בפניו לעשותו שליח ומסקינן דיוכל עכ"פ נראה דחלש דבור שלא בפניו מבפניו וזו סברת תוס' לר"ל דס"ל שלא בפניו לא אתי דבור כו' אבל בפניו מודה כנ"ל והקשה מהרש"א א"כ מאי מקשה ר"י לר"ל ממתני' דגיטין הא שם בפניו וכ' דהקושי' משלח אחריו שליח עיי"ש ותרוצו דחוק דהא שלח אחריו לבטלו בפניו כאשר כבר כתבנו במתני' לעיל וצ"ל דמ"מ קליש הדבור ע"י שלוחו של בעל דהא עביד ש"ס צריכותא דה"א לא אלימא ומדמה ש"ס במשקל דר"ל שלא בפניו דאשה עצמה כמו בפניו ע"י שלוחו של בעל כצ"ל. ורש"י נשמר מזה וכ' דר"ל בין בפניו ובין שלא בפניו ליישב בא דמשו"ה הקשה ר"י לר"ל שפיר מרישא דמתני' וכבר הרגיש פ"י שם בזה לכן כ' רש"י בל"ק דר"ל בין בפניו כו' משו"ה דאל"ה לא מקשה ממתני'. ונ"ל קצת ראי' לשיטת רש"י מדמסיק שם הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא ולולי דאמר אפי' בקמייתא ה"א דקאי על בתרייתא לל"ב והא לל"ב אסיק ר"ל בתיובתא פשיטא דהלכה כר"י ולא צ"ל הלכתא בתר דאפיק בתיובתא ונדע דקאי הלכתא על קמייתא ולרש"י ניחא דליכא תיובתא לר"ל רק במה דס"ל אפי' בפניו אבל במה דס"ל שלא בפניו ליכא תיובתא ממתני' והא כמו ר"ל אמר בין בפניו בין שלא בפניו א"י לבטל כן ר"י בשניה' ס"ל דיוכל לבטל וה"א דלהכי אמר הלכה כר"י אפי' שלא בפניו דליכא תיובתא לר"ל קמ"ל הלכתא כר"י בכולו ועדיין לא ידענו דהלכתא כר"י בקמייתא לכן הוצרך לפרש דהלכתא כוותי' אפי' בקמייתא ובין בפניו ושלא בפניו כנ"ל:

ונראה הא דמקשה לר"ל בפשיטו' ממתני' ומסיק בתיובתא אולי ר"ל דווקא שלא בפניו אמר הא לק"מ דהא ר"י מקשה לר"ל ופליגו אהדדי והוא ידע דר"ל אמר אפי' בפניו ואחר הוצע' נבוא למטרת כוונתינו דבש"ס דילן דר"י מקשה לר"ל דידע דס"ל אפי' בפניו א"י לבטל הקשה לו שפיר מרישא דמתני' אבל ירושלמי לא מייתי דר"י הקשה לר"ל אלא סתם ירושלמי אמר מתני' לא קשי' לר"ל דכח ב"ד יפה לא העמיד הקושי' על מתני' קמייתא די"ל ר"ל דווקא שלא בפניו ס"ל דל"מ ביטול ולק"מ לכן העמיד הקושי' על מתני' בראשונה הי' מבטל שלא בפניו ומתרץ כח ב"ד יפה דהא בטלו בפני ב"ד ומרישא בלא"ה לק"מ והא"ש דבש"ס דילן מסיק בתיובתא דמקשה ר"י לר"ל מרישא ושם א"א לתרץ כח ב"ד יפה דלאו בב"ד איירי וא"ש ועיי':

והיתה לבאר דעדיין קשה ממתני' קמייתא דקידם אצל אשתו או