כתב סופר גיטין חלק א קו

דף ל"א ע"א. ניטלת באומד ומחשבה. מ"ש תוס' דכיון דניטל במחשבה ע"י שנותן עינו בצד זה יהי' מותר להפריש בשב', והקשה מהרש"א בס"ד למה אמר רשב"ג במדומע דוקא נותן עיניו הלא בכ"מ מותר וי"ל. נ"ל פשוט דגם בקושי' ידע תוס' דמדומע יש לו קולות מכ"מ ולכן רשב"ג דפליג עם ר"י דס"ל דווקא נותן עינו בצד זה ולא שירי' ור"י מקיל דאפי' להרי' מותר כמבואר בשב' שם ושפיר נקיט רשב"ג במדומע דווקא דאפי' במדומע דווקא נותן עיניו לאפוקי דר"י והוא פשוט וק"ל:

והנה סברת תוס' מוכרח דווקא במדומע שכבר ניתקן מש"ס ביצה ט' ע"א בגליון עיס' דמקשה לאבוה דשמואל דבחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ויהי' מותר ג"כ להפריש ומשני כיון דמפריש וקורא לה שם הוי מתקן וצ"ל הא דבמדומע מתיר ר"י כיון שאפשר שנותן עיניו וע"כ צ"ל דשאני מדומע כיון שכבר הי' מתוקן כמ"ש תוס' ולכמה פוסקי' דס"ל בביצה שם דרב דמתיר הוא משו' דאפשר שאוכל והולך לא מקרי תיקון צ"ל דנותן עיניו גרע מאוכל והולך ובשב' נותן עיניו ג"כ אסור חוץ במדומע לרשב"ג ולר"י גם הרמה מותר ועיי' ברא"ש ביצה דשיטת ר"ח דאוכל והולך ג"כ אסור ביו"ט עיי"ש וכנ"ל:

מתני' מפריש עלי' בחזק' שהם קיימים. בירושלמי הקשה מ"ש מהא דחיישי' שמא יבקע הנוד ומתרץ התם איכא קלקול למפרע אבל הכא מכאן ולהבא והמפרש נדחק מאוד. והנכון ופשוט כמ"ש זקני מ"ו מאוה"ג זצ"ל בגליון משניו' בתוספ' ר"ע דכוונות ירושלמי דשמא יבקע הנוד חיישי' כמו שמא ימות ויהי' קלקול למפרע וחושש מיד כמו בשע' א' סמוך למיתתו שמא ימות ואכלה עתה איסור אבל כאן אם יאבדו לא יהי' קלקול על שהפריש עתה לעכשיו כשבא להפריש בחזקת קיימי' ולשמ' יאבד דחיישי' לא יהי' קלקול ומכשול על של עתה וכשיט' ר"ת בתוס' קדושי' אלו דבריו זצ"ל והמה ברורי' ופשוטי' בכוונ' ירושלמי:

אם אבדו ה"ז חושש מעל"ע כו' כ' רש"י ואם לא אכלו צריך להפריש עליה' נרא' אבל על מה שכבר אכל א"צ להפריש וכ"כ תוי"ט אלא דמשמע לו מלשון רמב"ם דס"ל אפי' על מה שכבר אכל צריך להפריש וכ' דרשי' לא כ"כ רק במתני' דלא חיישי' רק דחומרא מעל"ע ס"ל לרש"י דווקא במה שלפניו אבל להלכתא דחיישי' מדינא שכבר אבדו גם רש"י מודה שגם על ששתה ואכל צריך להפריש ובשעה"מ הלכו' תרומת פ"ה הלכה כ"ד ד"ה ודע שרש"י שם ד"ה כו' כ' דרש"י סתר עצמו מפירושו בקדושין ע"ט גבי חבי' שכ' ששתה ואח"כ נמצא חומץ וצריך להפריש נרא' על שכבר שתה וע"כ כמ"ש תוי"ט דבבריי' דחושש מדינא שכבר החמיץ צריך להפריש על שכבר שתה ושוב דחה די"ל כוונ' רש"י על מה שיש עוד לפניו עיי"ש והנה בתוס' רי"ד בקדושין שם תמה על רש"י על מה שכבר שתה א"צ להפריש דמה שעבר עבר ואפי' נתברר אח"כ שטבל שתה א"צ להפריש ומביאו בשעה"מ. נ"ל טעמו דא"צ להפריש כיון בשע' ששתה כדין שתה וסמך ומותר לו לסמוך על חזקה שלא נאבדו ואם אח"כ מצאו החמיצו או אבודי' גם דאומרי' מעיקר' דספק או ודאי הוא שנאבדו כבר מ"מ הוא בשע' ששתה לא הי' לו לחוש דאוקמי אחזק' ואין בידו עבירה כלל וא"צ להפריש לתקן טבל שאכל כיון שבהיתר אכל ודומה למי שאכל מבהמה על סמך רוב כשרו' ונמצא' אח"כ טריפה פשיטא שאין בידו עבירה כלל וא"צ תשובה וכפר' כי אנוס הי' ע"פ דין תורה ואינו נחשב לו אפי' לשוגג ועיי' כזה בש"ס שבועו' י"ח נדה י"ד. ולפ"ז כשאכל טבל במזיד או על ספק או בשוגג צריך להפריש אח"כ כדי להציל עצמו מעבירות מזיד או שוגג או שהכניס עצמו בספק. ועוד נ"ל לשיטת רש"י דאסור להפריש שלא מן המוקף משום שמא יאבד וכתבו הראשוני' דמתני' דהכא באופן שמותר או בע"ש ויו"ט או במשומר אבל באופן שאסור לו מדרבנן משום חשש שנאבדו נ"ל אם נמצא אח"כ שנאבדו צריך להפריש על ששתה הגם שמדאוריי' הי' מותר לו מ"מ איסור עשה ושוב לאו אנוס הוא וכן נרא' מש"ס שבועו' שם דבסמוך לווסתה לאו אנוס הוא גם אם ווסתות דרבנן ועיי' בס' שב שמעתתא שמעתא א' פ"ג ד"ה ונראה ועיי' בכ"ז:

והנה בתוספ' חדשי' כ' דפשיט דלאחר שאכל ל"מ הפרשה על שאכל ולא מצינו הפרשה אחר אכילה רק בחלת ח"ל עיי' בו. והנה מתוס' רי"ד קדושין הנ"ל נרא' מבואר דס"ל דיוכל להפריש אלא שתמה על רש"י מה לו להפריש מה שעבר עבר ואפי' נתברר בודאי שהי' טובל ואי כוונתו שא"א להפריש על שאכל מה אפי' דאכל ודאי טבל דקאמר וע"כ דכוונתו דא"צ להפריש וכמ"ש כיון שבהיתר אכל אבל אפשר בהפרשה ואי אכל באיסור יוכל להפריש אח"כ לתקן מה שאכל בעבירה אלא שלכתחלה בודאי אסור לעשו' כן חוץ בחלת ח"ל דקיל טובא התירו לעשו' כן כנ"ל. ועוד מרש"י בקדושין נרא' דס"ל דיוכל להפריש על מה ששתה. ומצאתי מפורש ברמב"ם רפי"ב ממעשר שכ' בלוקח פירו' מע"ה דלאחר השב' מעשר על מה שאכל בשב' עיי"ש מבואר ומפורש דיוכל להפריש על שאכל מכבר ועיי':

ע"ב חלוקי' עליו חביריו על ר"א כו' הרמב"ם בהלכ' מעשר פסק דצריך להפריש ומעשר זה אין מעשר ודאי וכ' הכ"מ זה פשוט ובמל"מ כ' דאינו פשוט דבאמת קשה הא פסקי' כרבנן דר"ש דמוקמי' אחזק' טמא ודאי ובאמת בחבי' פסק נמי הרמב"ם ספק וכבר תמה הכ"מ עליו עיי' שעה"מ הלכ' תרומה פיה מ"ש בישוב הרמב"ם מחבי' דתלי' בפלוגתא דר"י וריב"ל דלר"י אינו דומה למקוה דחסר ואתאי בודאי משא"כ בחבית לר"י אינו חסר ואתאי בודאי. וש"ס דמקשה ריש נדה מחבית אמקוה לריב"ל ורמב"ם פסק כר"י וכ' דלפ"ז ל"ק גם מהא דפ"ז דמעשר גבי נמצאו שנאבדו דבנאבדו בודאי ל"ש חסר ואתאי אלו דבריו עיי' בו בפנים. וצריך אני לבאר א"כ איך קאמר ר"א חלוקי' עליו חבירי' כו' ומביא מהא דמקוה. הא מקוה שאני דחסר ואתאי כו' צ"ל דס"ל לר"א דודאי הא דחסר ואתאי אינו כדאי לעשותו ודאי אלא בצירוף דחזק' טמא והרי חסר לפנינו וזה העיקר וע"י שחסר ואתאי נעשה ודאי וא"כ הכא דאיכא חזק' טבל ונאבד לפנינו הו"ל להיו' עכ"פ ספק הגם דל"ש חסר ואתאי וע"כ דחלוקי' עליו חביריו כנ"ל. והא"ש דמיושב בזה למה לא מביא חלוקי' עליו מבריי' דחבי' שדומה לו באותו ענין עצמו ואי דשם רק ספק הא במתני' אפי' ספק ליכא רק מעל"ע לחומרא ולהנ"ל א"ש די"ל דר"א ס"ל כריב"ל בחבי' ושייך חסר ואתאי וי"ל משו"ה איכא ספק בצירו' דחזק' טבל והחמיץ לפנינו משא"כ הכא ל"ש נאבד ואתאי ולכן מייתי ממקוה דודאי טמא והי' להיו' כאן עכ"פ ספק כמ"ש כנ"ל וק"ל:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בהבנת הרמב"ם שכ' שמעשר זה אינו ודאי כוונתו דפירותיו אסירי מודאי דאיכא חזק' טבל וכיון שנאבדו לפנינו מוקמי הטבל על חזקתו וצריך להפריש ממק"א אבל אחר שהפריש א"צ להוציא מתח"י לתתם ללוי דאיכא חזק' ממון וחזק' ממון בצירוף חזק' דמעיקר' שלא נאבדו משוה ספק שא"צ להוצי' מתח"י מה שהפריש ועיי' זה יומא ט' ע"א ברא"ש ותוס' שם ולכן כ' הרמב"ם שמעשר זה אינו ודאי ולא כ' שאינו מחויב להפריש ודאי או שאינו טבל ודאי אלא שעל מעשר אחר שהפריש קאי ומעכב המעשר לעצמו דמותר לו ותרומ' מעשר מפריש ומוכר או מפני שהוא דבר מועט צריך לתת לכהן ועיי' תוס' יומא שם וכן תרומה גדולה בכה"ג צריך להפריש ובשביל שהוא דבר מועט צריך באפשר לתת לכהן וא"ש בזה דבהלכ' תרומו' גבי תרומה לא כ' הרמב"ם ואינו תרומה ודאי משמע קצת שיש לו דין תרומה ודאי ולפמ"ש א"ש כנ"ל ועיי'. ועיי' באריכ' שעה"מ הלכו' מעשר פרק ט' עיי"ש היטיב:

פרק השולח דף ל"ב ע"א השולח גנו לאשתו כו' ואמר גט ששלחתי לך בטל הוא ה"ז בטל לשון גט ששלחתי בטל הוא משמע שמבטל הגט עצמו ה"ז בטל הגט בטל ולרש"י דס"ל חין חוזר ומגרש בו ניחא דקמ"ל רבותא דגט גופא בטל אבל לר"ן דחוזר ומגרש או דאינו יוכל לבטל הגט צ"ב דהול"ל ואמר שליחו' שעשיתי בטל הוא ולמה נקטה מתני' לשון ביטול הגט עצמו וצ"ל דקמ"ל הגם שאמר לשון דמשמע דמבטל הגט וגט עצמו אינו יוכל לבטל מ"מ מפרשי' שכוונתו ביטול השליחו' שאינו מוציא דבריו לבטלה כמ"ש הר"ן לקמן גבי פלוגתא דחוזר ומגרש אלא לשיטו' דסוברי' דיוכל לבטל אלא שאין כוונתו לבטל הגט קשה הלשון וזה בכלל קושי' הר"ן דיותר לנו לפרש ביטול גט עצמו ועיי' לקמן אי"ה:

בראשונה הי' עושה ב"ד ממק"א ומבטלו התקין ר"ג הזקן כו' מפני תקה"ע פי' רש"י ב"ד שלשה מפני תיקון העולם ששליח לא ידע' ומוליכה לה וניס' בו. כבר העיר בתוי"ט ופ"י דפי' רש"י ארכבי אתרי רכשי דלמ"ד בפני ג' הטע' משו' תק"ע ופ"י כ' דהא דכ' רש"י בפני ג' הגם דהלכתא כמ"ד בפני ב' דסתם ב"ד ג' ומסתמא הי' מבטל בפני ג' שלא תתקלקל ומ"ש רש"י משו' ממזרו' דס"ל גם בג' איכא קצת חשש מוחר' לפעמי' לא תשמע ולפע"ד נראה ע"פ דרכו בשנבין עוד מ"ש רש"י השליח לא ידע ומוליכו לה ונסבה ולקמן אמרי' בשני' היא לא ידע' ובתלתא ידע' ושמע' ולא אמר דשליח יודע ושמע או לא שמע נרא' דשליח עצמו גם בתלתא לא ישמע ואין הקול רק לדיד' שיאמרו לה שהבעל בטל ולא תקבלו מיד השליח וכיון שהדבר נוגע לה יאמרו לה וגם היא תחקור ותשמע אבל לשליח לא יגיע ומי יודע אם הוא שליח במקו' שאין מכירי' ולכן הכל תלי' בשמע' וידע' היא ורש"י כ' שהשליח לא ידע לכן נ"ל דרש"י ס"ל בישוב קושי' תוס' לקמן למ"ד בשני' יתקנו בג' ותי' תוס' וכפי שמפרש המרש"א דוחק דהול"ל תרתי מותר ועיגון לכן ס"ל לרש"י דהכל משו' מותרו' והיינו בוודאי איכא קלא ושמע' וידע' אלא דחיישי' לפרוצות דידעו קלא ומנסבא ועיי' כתוב' ג' ע"א משו' צניע' ומשו' פריצות ובתוס' שם דידע' הקול ומ"מ מנסבא כיון דליכא אלא קלא וכן י"ל כאן דשליח בוודאי כשישמע לא יתן לה מה לו לחטוא ולהכשיל אלא לשליח לא יגיע הקול בבירור אלא היא שמע' ויש לחוש לפריצות שלא תחוש לקול אלא דמיעוט המה הפרוצו' וגם שם ל"ח רק לתרתי צנועו' ופריצות ולל"ב ל"ח רבא כלל לזה ויש אונס בגיטין עיי"ש ולכן מאן דס"ל משו' ממזרו' ס"ל בשני' דמשו' ממזרו' ליכא דשמ' ומשו' פריצות ל"ש לא הי' מתקני' וכ"ש לומר בטלו אי מבוטל ולכן אמר בשני' וכיון שתיקנו דלא מהני בשני' לא תיקנו שיהי' מבטל בג' כיון דאיכא קצת חששא לפריצות דשמעה ונסבא וכיון שכבר נימנו לתקן בענין ביטול גזרו אומר שלא לבטל כלל שלא בפניו כנ"ל וא"ש:

והא"ש לי מה שצ"ב למה אמר משו' ממזרו' ול"א משו' תקלה דיד