כתב סופר גיטין חלק א ק

ובעיקר הדבר לחלק בין זמן מרובה למועט נ"ל ראי' מש"ס חולין פ"ק דיליף דאזלי' בתר רובא מרישא של עולה ופרה אדומה וכ' תוס' דמשו' חזקה ליכא דאינה מבורר' עד אחר יב"ח וקשה לי נוקמי אחזקת חי כיצא' לאויר עולם היתה חיה כן תחי' עוד לשנה הבאה וע"כ אינה טריפה דאי היא טריפה לא תוכל לחיות יב"ח למ"ד טריפה אינה חי' וכדקיי"ל וצ"ל דאזיל למאן דחייש לשמא ימות וכן הא דר"א אתי' משחיטה עצמה וכל סוגי' דהתם אזיל למאן דחייש לשמא ימות אלא דקשה עדיין מהא דמקשה שם ר"מ היכי אכיל בשרא הא ר"מ ל"ח לשמא ימות ודוחק דסוגי' שם אזיל כסוגי' דסוכה דר"מ חייש למיתה מדאקשו לר"א עיי"ש וע"כ דלכ"ע לזמן מרובה חיישי' ויב"ח זמן מרובה הוא וזו ראי' ברורה לפע"ד:

רבא אמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישי'. נראה לכאורה דלהכי חיישי' שמא ימות דבאמת אדם מעותד למות וסוף כ"א למות מי גבר יחי' כו' אלא לפ"ז לא מקשה מידי מהא דנוד דלא חייש ר"מ הא נוד זה אין סופו להתבקע ולא מעותד לכך וגם בסוכה מקשה מר"מ דחייש בבהמה שמא תמות מדלא חייש בנוד ועכצ"ל דאין הטעם דשמא ימות משו' דסופו ימות. אלא דלא מצינו חזק' רק להחזיק עתה כמו שהי' ע"ע אבל לא להעמיד הדבר על חזקתו שיהי' כן לעתיד וכן נרא' מתוס' לעיל י"ז ע"ב שכ' לחלק בין שמא תזנה לזינתה וכ' מהרש"ל כמו שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן ועיי' מהרמשי"ף שם שכ' דאינו מן המדומה דשמא ימות חיישינן דאדם מעותד למות אבל מפורש כ' תוס' דמיון זה בקדושין מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש דשמא קדשה ל"ח ושמא יקדש חיישינן ועכצ"ל דס"ל לתוס' דכל שאנו דני' לעתיד לא מחזקי' דבר מלעבר לעתיד אלא בהוה דכיון דחזק' מנגע ילפי' וגזה"כ הוא לא נוכל למילף אלא דומי' דנגע וצ"ל ר"מ דל"ח לשמא ימות ולשמא יבקע ס"ל דגם לעתיד מחזיקי' ובהא פליגי תנאי ולפמ"ש תוס' דר"מ מודה לשמא ימות לזמן מרובה חיישי' הגם בכל היכי דאזלי' בתר חזק' ליכא חילוק בין זמן קצר למרובה צ"ל שאני מיתה כיון שסוף כל אדם ובהמה למות חיישי' לזמן מרובה דל"ש חזק' חי לעולם דבוודאי ידעי' שתפסק החזק' בשי' פעם. ולפ"ז בחשש שיבקע הנוד גם לזמן מרובה ל"ח כיון דס"ל דמחזקי' לעתיד ובשמא ימות לזמן מרובה חייש משו' שסוף כולן למיתה עומדי' וזה ל"ש בבקיע' הנוד שאין סופו לבקע וש"ס דמדמי להו ומקשה והא נוד כשמא ימות הוא ופליגי היינו דכיון דס"ל דל"ח בנוד לשמא יבקע ע"כ דס"ל דמחזיקי' לעתיד ממילא ל"ח לשמא ימות לזמן מועט אבל לזמן מרובה חייש דסופו למות משא"כ בבקיע' הנוד אפי' לזמן מרובה. והא"ש דל"צ לדחק כמו שדחק מהרש"א דבקיע' הנוד זמן מועט הוא גם לפי דס"ל לתוס' שאין לו כלים שבוודאי בקרוב ימצא כלי' והוא דוחק ולמ"ש אין צריך לזה כמובן כנלפע"ד ביאור נכון בענין זה. שוב הראוני התלמידי' מ"ש הנב"י קמא חלק יו"ד סי' כ"ו ויש בדבריו מקצת דמקצת ממ"ש:

ע"ב. אלא אמר רבא שמא מת ל"ח שמא ימות תנאי היא והנה להלכתא כיון דר' יודא ור"י ס"ל דחיישי' שמא ימות הלכתא כוותי' וכ"כ הרשב"א יבמו' י"ח והרמב"ם פסק כהך בריי' דשע' א' קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ובריש יומא פסק כרבנן דר"י דאין מתקיני' אשה אחרת דלא חיישי' למיתה וסתרו פסקיו וכבר עמד על מדוכה זו בח"צ סי' קיו ולא מצא מקום ישוב וכ' כיון דלא אתברר שיטת הרמב"ם נקטי' דלזמן מועט ל"ח לשמא ימות עיי"ש ולפע"ד נרא' דס"ל לרמב"ם בשע' א' ק"מ אם תאכל בתרומה ותסמוך על חזק' שיחי' תאכל כל שעה לעולם בשנאמר דלא ימות לשע' שהוא זמן מועט ויעברו שני ימים ושנים הרבה שתאכל על חזק' זו ולמפרע יהי' זמן מרובה זמן זמני' טובא כה"ג לא מקרי זמן מועט דל"ח ושאני גבי כה"ג דאין לנו לחוש ולדון על יום א' של יה"כ שתמו' שפיר מקרי זמן קצר וכל הנדון על זמן קצר הוא משא"כ בשע' א' קוד' מיתתו שתאכל שני' הרבה על סמך זה והא יודאי אין לומר שתאכל עתה ותפסוק אח"כ מלאכול זה כחוכא ומה גבול נעשה לה עד מתי ולכן אסורה מיד כנ"ל והא דמקשה ש"ס והא נוד כשמא תמו' ופליגו ולפמ"ש ל"ק דהא נוד זמן מועט ולכן פליגו משא"כ בבריי' זמן מרובה כ"ע מודי' י"ל דס"ל להרמב"ם דאיירי באין לו כלי' והוא זמן מרובה ולבהפ"ח גם בכה"ג איירי בחסרון כלי' או בע"ש וחסרון כלי' זמן מרובה הוא כמ"ש בסמוך דלא כמהרש"א והא דר"מ ביבמו' דס"ל ע"כ לזמן מרובה חיישי' כמ"ש תוס' י"ל לרמב"ם דסוגי' דיבמו' אזיל כסוגי' ש"ס סוכה דר"מ חייש למיתה או כמ"ש רשב"א יבמו' דלכתחלה מחמיר פן ואולי ימות עיי"ש כן אמרתי מאז בישוב הרמב"ם ומצאתי ראיתי שכוונתי ת"לי בזה לשעה"מ הלכ' סוכה והנאני אלא שלא הרגיש דקשה מסוגי' ולפמ"ש א"ש הכל ועיי':

שמא מת ל"ח כו' בט"ז יו"ד סי' שצ"ז העלה מכח ג' ראיות דלא אוקמי' אחזק' חי רק כ"ז שלא ידענו אבל כל שמת לפנינו פסקה החזק' ואמרי' מכבר מת וכ' ולא דמי לשאר חזק' דאזלי' בתר חזק' דמעיקר' כדמוכח בדוכתא טובא שאני בחזק' זו דאדם עלול למות וסופו ודאי מת ודי להחזיקו כ"ז שאין ידוע שמת אבל כל שמת לפנינו פסקה החזק' מעיקר' וש"ך בנקה"כ דחה ראיותיו ומ"ש הש"ך לדחות הראי' ממפקח בגל כיון שנפל עליו גל פסק' חזק' חי הסכימו עמו האחרוני' ועיי' בבכור שור מס' מ"ק שמוסיף עוד בדחי' ראי' זו גם מ"ש הש"ך לדחו' ממחליף פרה בחמור פשוט כמ"ש אלא מ"ש הש"ך לדחו' הראי' מספק אשתהא דשם איכא חזק' א"א צ"ל הא דל"א וודאי לא מת משום חזק' א"א כיון דרחוק שישתנה צורה אחר לצורתו במקרה וכמה ראשוני' חולקי' על הרשב"א ולכן גם רשב"א לא ס"ל בצירוף חזק' א"א רק דספק הוא. עוד כ' הש"ך ומבואר יותר בב"ש סי' י"ז דאדרבא מוקמי' בעלה בחזק' חי ובנב"י קמא חא"ע סי' ל"א האריך לתמוה על דברת ב"ש בזה כיון שע"כ א' נהרג מה לנו לאוקמי בעלה בחזק' חי ואחר נהרג דלמא הוא נהרג ואחר חי כיון שסוף כ"ס א' יצא מחזקת חיותו ומ"ש הב"ש כיון שאנו מכירי' זה לא תלי' בהיכר איש ידוע כיון שאנו יודעי' שגוף זה חי ראוי להחזיקו בחזקתו כל האפשר עיי"ש. הנה נרא' מתוכן דבריו דס"ל בכל דבר שאנו צריכי' להוציא א' מחזקתו אין לנו להעמיד זה שאנו דני' עליו על חזקתו דמה לי זה או אחר ולפ"ז מי ששלח גט למדה"י ונשמע שא' מת באותו עיר מקו' הבעל ניחוש שמא הוא מת ולא לשתמט מי שיאמר כן וכי ס"ד מי שהלך בעלה ולא נודע אם הוא בחיים ונשמע שא' מת או נהרג תהי' האשה רק ספק א"א שמא בעלה הוא כיון שא' בודאי מת ישתקע הדבר ולא יאמר אלא על זה שאנו דני' בו ועליו מחזיקי' אותו על חזקתו או שהוא מן הרוב הגם שא' יצא מחזקתו בע"כ או יצא מן הרוב בלא"ה אנו יודעי' שמשתני' דברי' מחזקתו לעיתים וכן יש מיעוט מ"מ ע"ז שאנו דנים מחזיקי' שהוא מן הרוב והוא בחזקתו נ"ל גם הנב"י ל"א רק בנדון זה שאנו דני' על גוף שלפנינו מיהו אם היא בעל אשה זו וע"פ שדומה לפרצופו נאמר שהוא בעלה וכיון שעל גוף זה אנו דנין לא נוכל לומר שמת גוף זה מכבר ויצא מחזקתו כדי שנחזיק בעלה בחזקת חי מה לי בעלה או גוף זה שאנו דנים בו כנ"ל ועיי'. ואם כן כוונתו נ"ל דצדקו דברי ב"ש דודאי כל חזק' שלא אתרע כלל עדיפא מחזק' דאתרע לפנינו הגם דאזלי' בתר חזק' דמעיקר' ולא בתר השתא מ"מ חזק' דלא אתרע כלל עדיפא ולכן כיון שגוף זה שמונח לפנינו מת יצא' מחזקתו שהרי מת לפנינו הגם דכל דאפשר להמשיך החזק' ממשיכי' לומר השתא מת וא"כ צריכי' לומר בעלה מת והוא לא אתרע חזקתו כלל שי"ל עדיין חי עדיפא חזקתו מחזק' גוף שלפנינו כנ"ל נכון וברור:

ומ"ש דאע"פ שבודאי חזקה דחד בעלמא מ"מ אוקמי אחזקה זה שאנו דני' בו כן מבואר במ"ש ר"ן בשם רמב"ן גיטין פ' התקבל סוגי' דשליש דכל אשה אפי' קטנה מותר לקדש דאוקמי אחזק' פנוי' דאין חזק' שליח עושה שליחותו מוציא' מחזקה כוונתו ודאי מכח חזק' שליח עושה שליחותו אמרי' דקידש חדא בעולם אבל על כל שאנו דני' עליה אמרי' לא זו היא שקידש ואוקמי זו אחזקתה ואין חזק' שליח עושה שליחותו מוציא לזו מחזקתה דאחר' קידש ולא זו. ועיי' כתוב' כ"ז ע"א. ועיי' תוס' ע"ז ל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת רוב שהקשה דנוקמי כל קיבה על חזק' היתר ותי' דאתרע דרוב עגלי' לע"ז הי' וחזינן דרובן נעקרה חזק' היתר שלהם וא"א לומר נוקמי אחזק' דרובן יצאו' מחזק' זו אבל לולי דאיכא רוב הוי מוקמי אחזק' הגם שידענו שיצאו מחזק' על זו שאנו דני' מחזיקי' בחזקה ועיי':

והנה בנב"י שם טען נגד הט"ז ממשנתינו דנותן לה בחזק' חיים ולט"ז אם נשמע אח"כ שמת אמרי' מעיקרא מת ותצא ויהי' בני' ממזרי' ודרכי' דרכי נועם ובמח"כ העלי' עין לפי שע' ממשנה מפורשת ס"פ מי שאחזו ואם אינו ידוע זו שאמרו מגורשת ואינה מגורשת וכ' הר"ן ולא מוקמי' אחזק' חי כיון שמת לפנינו וכבר נתעוררו באחרוני' שמשם איכא ראי' דכל שנודע שמת לא מוקמי' בחזק' חי ועכשיו מת כמ"ש הט"ז אלא שדחו שי"ל כיון שיש חזק' איסור לשוק והיתר ליבם והרי מת לפנינו לכך לא מוקמי' על חזק' חי משא"כ בנדון של הט"ז ועכ"פ מוכח משם בשולח גט ונתן לה בחזק' שהוא קיים דאם נשמע אח"כ שמת שספק הוא מתי מת ותצא מספק וא"כ אין תפיסה על הט"ז מכח זה לפי שיטתו דאמרי' ודאי מת מעיקרא:

והנה בשב שמעתתא שמעתא ג' פ"ח כ' ממתני' ס"פ מי שאחזו מוכח דלא כט"ז מדקתני ואם אינו ידוע מגורשת ואינה מגורשת ולט"ז הי' לנו לומר ודאי מת קידם וע"כ דודאי אינו ולכאורה הי' מקום לומר דשאני התם דאיכא חזק' א"א דהיינו שהיתה א"א עד שבא גט לידה ולא מת קודם ועכשיו ע"י הגט נעקר חזק' א"א שלה ועד עכשיו א"א היתה אלא דכבר כתבתי לעיל דכל רעותא דאיכא בחזק' חי' איכא ג"כ בחזק' א"א דתלוי' אהדדי ולט"ז כיון דעלול ומעותד אדם למות אזלי' בתר השתא דכמו עכשיו מת כן מעיקרא כן ממילא בחזק' א"א דנפסק ע"י פסיק' חיותו אמרי' מעיקר' מת ולא א"א היתה דחזק' א"א שלה עשי' להשתנו' ומעותד לפסוק ע"י מיתת הבעל ואין לנו לומר עד נתינ' הגט היתה א"א ולכן ראי' של הש"ש ברורה נגד הט"ז דחשיב לחזק' דודאי מת מעיקרא אלא דעדיין י"ל דספק איכא הגם דבכ"מ אזלי' בתר חזק' דמעיקר' בחזק' חי דעשוי' להשתנו' ספק מיהא איכא אם השתא אתרע או מכבר וכן נרא' ממתני' דמגורשת ואינה מגורשת ומ"ש בש"ש משום דמוקמי' אחזק' א"א שלא נתגרשה תמוה הא ממ"נ פסק' חזק' א"א או