כתב סופר אבן העזר צה

ומזה נ"ל ראי' לשיטת הרמ"ה, וי"ל דהי' קשה לרבא למה לא אשמעי' הברייתא רבותא יותר דאפי' אמר בשעת נתינה הרי את מקודשת דשתיקה לא מועיל, כגון בזרק לה לתוך חיקה שלא עשתה מעשה קבלה דשתיקה ל"מ ואיכא רבותא הרבה יותר מנתן לה תחלה לפקדון, וע"כ לומר דכיון בזרק לה ושדוך תחילה מהני השתיקה, ובריי' נקט מילתא דפסיקא אפי' בשדוך לא מהני, ולכן אשמעין במסר תחלה לפקדון, והוכיח רבא שפיר דשתיק' לאחמ"מ אפי' בשדיך לא מהני, וכשיטת ראשוני' ומזה עצמו ראי' לשיטת הרמ"ה כנ"ל ועיי'

והנה הח"מ רסי' מ"ב ס"ל בשיטות הרמ"ה דלכן ס"ל בלא אתרצי תחלה לקידושי' אפי' ספק קידשי' ליכא דס"ל דלא חיישי' להא דאמר ר"ה חושו לה, וזה לשיטת הרמב"ם נגד רוב ראשונים דס"ל ספק מקודשת משום דר"ה ברר"י, והגה"מ שהביא הרמ"א ס"ל דקדשה בחזקה דמקודשת מדלא שדינהו ס"ל כרוב ראשונים דחיישי' לר"ה ברדר"י והקשה א"כ רמ"א סתר משנתו מסי' כ"ח לסי' מ"ב

ואיידי דאיירי בשיטות הללו והם שורש ועיקר לנידן שלפנינו, לא אוכל עצור מלהגיד לפניו מה דמתמיה לי על הרי"ף ורא"ש ודעמי', הנה צריך לחקור בין דאיכא ספק אם לא שדינהו משום דסבורה שחייבת באחריות או משום דניחא לה בקידושי' תהי' ספק מקודשת קשיא לרבא יר"א וכבר העיר הפ"י בזה, וכ' כיון דליכא בירור לעידים ממילא ליכא קידושי' אפי' מספק, והפ"י קיצר ואני אבאר יותר, דסברא זו היא שיטת תשוב' מיימני' ריש הל' אישות דכל דאיכא ספק לעדים בקדושי' כגון ספק קרוב לה ולו, ליכא אפי' ספק קידושין דעידי' אין כאן, וש"ס דיבמות בשני כתי עדים וכל כה"ג וא"כ גם כאן כיון דאיכא ספק ליכא קדושין כלל, אלא תוס' כתובי כ"ב סוגי דתרי ותרי חולק ע"ז עיי"ש, וייעי' רשב"א יבמות נ"א שם וס"ל דגם בספק לעדים עצמם הוי ספק קידושי', ולכאורה קשה כאן כקושי' פ"י, אבל נ"ל פשוט דא"כ דבשתקה בלא מעשה קבלת קדושי' גם אם ניחא לה הוי כמו דברים שבלב בעלמא, ומ"מ ס"ל לר"ה ברדר"י דהוי קדושי, דלסברתו מדלא שדינהו הוי אומדנא דמוכח ומהני בכ"מ כמבואר, וא"כ ר"א דאמר דלא שדנהו ליכא ראי' הגם דמדי ספיקא לא נפקא מ"מ כיין דאומדנא דמוכח

ליכא, גם אם היא כוונה לקדישי' מ"מ הוי דברים שבלב ול"מ כיון

שאין כאן מעשה קידושי' כלל כנ"ל פשוט

ומעתה לפי דשלח ר"ה אתין דשמיע לכו חושו לה, איך אפשר לפרש כדס"ל לראשונ' היינו דמספקא לי' הדין עם מי, אי כר"ה ברדר"י אי כר' אחא, וספיקא דדינא הוא כיון דמספקא לן איזה סברה ניחא אי של ר"ה ברדב"י אי של ר' אחא ממילא עכ"פ אומדנא דמוכח לא לפני ב"ד ולא לפני עדים וכיון דאיכא ספק באומדנא עכ"פ אומדנא דמוכח אין כאן ואפי ספק קידושין ליכא וובזכריני שסברה כזו אמירה בס' קצוה"ח בהל' מתנה שכתב להסביר מ"ש הרא"ש ב"ב בספק אומדנא מוציאי' מן המוחזק ואין אתי ספר זה כאן) והסברה נכונה ופשוטה, וע"כ לפרש הא דשלח להו חישו לה היינו במקום ר"ה לכבודו כיון דלדידי' פשיטא לו יש אומדנא מדינא שדינהו, אבל אנן לדידן ליכא חשש קידושין, אפי לא אתברר לן אם כר"ה ברדרי בסברתו או כדר' אחא כמ"ש, ועיי' רשב"א והה"מ שכ' דרמב"ם מפ' לחושו לה משום כבודו, ולפמ"ש יש ראי' והוכחה לפרש כן. ועל הרי"ף ורא"ש ודעימי' צ"ע ודוחק לומר מדלא שדינהו הוי כמעשה המוכיח ולא כדברים שבלב יש להאריך עוד

נחזור לשיטת הרמ"ה דלח"מ ס"ל כהרמב"ם, ייפה הקשו האחרוני' אי אפשר לומר כן הא הטור וש"ע ס"ל בצפתא דאסא משו דנקטו כרי"ף ורא"ש ואיך הביאו הרמ"ה, וראיתי בס' בית מאיר סי' כ"ח ובהפל' בסי' מ"ב ומביאו מע"כ ני ג"כ דכתבי דווקא בעשתה מעשה לקבל קדושי' כגון בצפתא, אמרינן מדלא שדי דהי לה לעשות מעשה המוכיח שאינה רוצית בקדושי משא"כ בזרק לה שלא עשתה כלום, והנה דבריהם צריכי ביאור תינח בקידש בצפתא, אבל בבריי דנתן לה תחילה בפקדון מה מעשה עשתה, המראה לקדישי' וכן נתקשה מע"כ ני

והנה באמת לשון הב"ח והפלאה בק"א מגומגם קצת וקשי' עלייהו כהנ"ל, אבל תיתי לי שקיימתי דבריהם מנפשאי בפחילה הרטרין, והוא פשוט בעיני בשיטת הרמ"ה, וכה אמרתי דווקא בנתן לתוך ידה והחזיקה בו שזה עצמה שהחזי בידה ולא השליכתה לארץ זה כעין מעשה שהחפץ אי המעות בידה אי הטבעת באצבעה, וע"ז הולך פלפול אמוראי אי נימא מדלא שדתינהו, אבל בזרק אפי' לתוך חיקה והיא שתקה יהםחתה מוטל בין חיקה אין זה אחיזה וחזקה בחפץ כלל, ואין זה דרך ומקום שמחזיק אדם בשלו, הגם שהוא מקום קנין ומועיל בקדשי' אבל לא שייך לשדינהו כי לא החזיקה ואינו מוטל בידה, וכשתלך לה תפול מעצמה כן אמרתי, ובפתחי ארינים הנ"ל הי פשוט בעיני כי לזה נתכוונו, וברוך שכוונתי לדעתם הרמה, ולכאורה אמת נכון הדבר

ולפי"ז אזדא לה ראי' שלי לשיטת הרמ"ה מהא דמייתי רבא מבריי' וכתבתי דהי' קשה לו לתת הברייתא רבותא יותר בזרק לה, ולהנ"ל י"ל דאשמעינן הבריי' בנתן לתוך ידה דלא נימא מדלא שדינהו מתוך ידה וזה עיקר הרבותא דבריי', וזה לא נדע מזרק לה דלא שייך כלל סברת לשדינהו כהנ"ל, וגם הדר תקשי לרבא מנ"ל מבריי' דליכא חילוק בין שדוך ללא שדוך, וע"כ דגם בזרק לה יש לומר מדלא שדינהו ועיי'

וראה דזה מצאתי דרשב"א ע"כ ס"ל גם בזרק שייך סברת שדינהו, דהא כ' דשלחו לי' לר"ה כה"ג מאי היינו בזרק לה קדושי' ואח"כ אמר הרי את מקודשת וכ' ולכאורה מפורש ברשב"א נגד הרמ"ה, וראיתי אחרי רואי שהרגיש בזה ההפלאה בק"א, וכתב דכיון דשלחו לי' כה"ג מאי, משמע דדומה להאי והיינו בשדוך, ולכן הוצרך הרשב"א לומר דאמר אח"כ אבל באמר מיד מהני כיון דשדוך, ואי נימא בזרק לה לא שייך מדלא שדינהו איך מפרש הרשב"א כה"ג בזרק לה ושלחו לי' או כדר"ה ברדר"י או כר' אחא והשיב להו ע"ז חושו לה הא בכה"ג לא שייך כלל מדלא שדינהו אליבא דכ"ע, וע"כ דס"ל לרשב"א בפשיטות גם בכה"ג שייך סברת מדלא שדינהו ניחא לה ועיי'

ולפום רהיטא הי' נ"ל לפרש באפשר הא דשלח להו אתין לא שמיע לו וכו' אתון דשמיע לכו חושו לה והרגיש הרשב"א מאחר ששמע גם הוא הי' לו לחוש גם הוא לדר"ה ברדר"י, ולהנ"ל א"ש די"ל הא דשלחו לר' ס"ל בפשיטות כר"ה ברדר"י, ולא הי' מסופקים אלא כה"ג היינו בזרק לה אי שייך ג"כ מדלא שדינהו או דווקא בהחזיקה בידה, ושלח להו אנן לא שמיע לן היינו לא סבירא לן כלל הא דר"ה ברדר' ואפי' בהחזיקה בידה, אתון דשמיע לכו, היינו דסבירא לכו סברתו חושו לה דלר"ה ברדר"י אין חילוק בין זרק הקדושי' או החזיקה בידה כנ"ל, וי"ל בזה הרמב"ם דלא פסק הא דחושו לה כיון דר"ה אמר אנן לא שמיע לן לא סבירא לן כר"ה בדר"י פסק כוותי', כן א"ל ע"ד פלפול בעלמא, אבל אינו נכון דאם כל עיקר ספיקות אמוראי דשלחו לר"ה הי' לחלק בין זרק לנתן בידה הי' לש"ס לפרש ולהביא מאי כה"ג בזרק לה, כיון דבזה תלוי הספק ולא למסתם, וע"כ דליתא למ"ש, ולרשב"א ניחא דאין נפקותא בין זרק לנתן בעיקר הסברה, רק דלא שייך משום דשמואל, ועכ"פ מוכח מרשב"א דלא כסברת ב"ח ומקנה הנ"ל דאין חילוק בין זרק לנתן וסיים בסברא לענין לשדינהו ועי'

ולכן דרך היותר נכון ביישוב שיטת הרמ"ה והגה"מ דלא פליגי כמ"ש הב"ש דס"ל לרמ"א דלא שייך סברת לשדינהו רק בשדוך תחילה כתשו' מהרמ"פ ושפיר הביא הא דהרמ"ה דאיירי בלא נתרצה תחילה, והגה"מ איירי בשדוך תחילה כמפורש ברמ"א ועפי"ז עולה הכל כהוגן, ונ"ל להסביר הענין דדיוקא בשדוך אמרי' מדלא שדינהו עפ"מ שכתב הר"ן לעיל בנתן הוא ואמרה היא, דשתיקה בשעת מ"מ מהני דאי אינה רוצית הי' לה לומר, לא, כיון שנאסרה ע"י קידושין אכ"ע הי' לה להודיע לעדים ולמקדש עצמה שאינה חפיצה בקידושין אבל שתיקה דידי ליכא הוכחה, דלא איכפת לי' שיוכל לישא אחרת עלי' עיי"ש, וצ"ל לזה שלא בשעת מ"מ שתיקה לאו כלום, כיון שלא עשתה כלום ולא נראה ממנה שום גילוי דעת ורצון שחפיצה בקידושי' ולא קבלתה מעיקרא אדעתא דהכי לא איכפת לה לגלות דעתה שאינה חפיצה בקדושין שחושבת שלא תוחזק למקודשת ע"י אמירה דידי' לבד וכדהי' ריש' לא איכפת לה

אבל במקום שתוכל למשדי ואין בו אחריות, אמרי' הוה לה למשדי ולא להחזיק כסף קידושי' בידה או בחיקה שעי"ז נראה קצת דרוצי' בקדושין, וס"ל למהרמ"פ גם משוא"ת זה ליכא ראי' דרצונה בקדושי מדלא שדתינהו דחשבה ג"כ שלא תהי' נראית לרואים למקודשת, אלא דווקא בנתרצית תחילה לקדושי' אז אם אינה רוצית עכשיו לא הי לה להיות שותקת אלא לשדינהו ולזרוק הקדושין לפניו כנ"ל פשוט

ובאמת צל"ע לסברת הר"ן הנ"ל לשיטת הרמב"ם דחוששי' לקדושי' בקדשה בצפתא דאסא משום דשמואל וצריכה גט, וא"כ כה"ג גם אי היא שתקה בשעת מתן מעות גם כן שתקה לאו כלום דמה תאמר כיון שנאסרה אכ"ע הי' לה לצווח לא כדי שלא תאסר אכ"ע הא בלא"ה אגידא בי' ואסורה לכ"ע עד שיפטרנו בג"פ, ומה לה אם מספק' אם מוודאי, ואין ראי' משתיקה שחפיצה בקדושין רק לא קפדה לומר, לא, כיון דבלא"ה אסורה לכ"ע וא"כ א"צ רבא להביא ראיי' במריי' וכן לא הועיל רב אחא כלום כמובן וצל"ע, וצ"ל לרמב"ם דרבא וכולהו אמוראי דסוגי' ל"ל דשמואל ודוחק, וגם קשה לראשונים שכתבו כה"ג בזרק ובצפתא באמת ספק מקודשת משום דשמואל ורבא כשמואל ס"ל צל"ע כהנ"ל

נחזור לשיטת מהרמ"פ הנ"ל דווקא בשדוך אמרינן סברת לשדינהו ובאמת כן משמע מאריכת לשון כשא' בד"ה אבל הכא מעיקרא לבקדושין עיין היטיב, אלא דצ"ל א"כ דהי' לר"ה ברדר"י