כתב סופר אבן העזר צד

סוף כל סוף בלבו ובלב כל שאין בקידושין אלו ממש ולא הוי דברים שבלב, וכיון שנאמן עלינו בטלו הקידושין וגם לגבי דידה מועיל, ויש לצרף לזה מ"ש פר"מ ני' דלפמ"ש הנב"י דר"פ רק חוששין מספק קאמר איכא ס"ס שמא להשטות נתכווין. ומכ"ש לפמ"ש בשם תשב"ץ דר"פ רק מדרבנן חושש שיש לסמוך על כל הנ"ל, ואם בקישי להמציא לה גט נראה לפע"ד שיש לנו לסמוך בצירוף כל הנ"ל להתירה בלא גט, אם יסכים פר"מ ני' ויצרף אתנו רב גדול מפורסים במדינה ובישישים חכמה

מ"ש פר"מ ני' בענין פיסול עדות ע"י אשה המצטורפת, לא מצאתי צורך להאריך, כי בגמר דבריו נתפס בזה מ"ש התומים סי' ל"ו ס"ק י"א דאשה אינה פוסלת העדות, וכן הסכימו עמו האחרונים וה"ה עבד ונכרי

ומ"ש ופלפול בסוגי' דיבמות וריש גטין, לאפס הפנאי והבריאות לא יכלתי להאריך, ויש לנו אריכת דברים בישוב סגנון הסוגי' דכולו מוקשה ובארתי' בחי' לע"א נאמן באיסורין ביאור רחב בעזה"י, והי' זה שלום כנפשו היפה, ונפש אוה"נ ד"ש תמיד

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל

העתק שאלה. לשון הגביות עדות שנתקבל לפנינו ב"ד פק"ק שאמשון יע"א י"ג סיון ברי"ת לפ"ק

אנחנו עמכם ויונתן הלכנו עם הנער שמשון לבית הנערה דינה לטייל ולשחק עמה, עסקנו יחד באכילת פירות ושיחת הילדים, ולא היה במעמד ההוא שום דבור מענין קדושין, או עסק שדוכין, ופתאום עמד הנער שמשון וקרא "ווער האט איין רינגעל, גיבט מיר דאמיט מקדש צו זיין הנערה דינה' והי' במעמדם נערה אחת אשר לה טבעת נחושת על ידה, ולקח הטבעת ממנה, והלך לקדש הנערה דינה, והנערה דינה כפפה אצבעותי' לתוך כף ידה, וצעקה בקול בכי "לאסט מיך געהן" כמה פעמים, ובעודה צועקת לקח הנער שמשון ידה בחזקה ופשט אצבעה הקטן ותלה הטבעת בראש אצבעה, ואמר, הרי את מקודשת לי בטבעת זו, ומיד קפצתי אני עמרם ועשיתי פירוד ביניהם, והסרתי הטבעת מעל האצבע ואמרתי, לא יעשה כן בישראל, אלה דברי העדים אחר האיום והגיזום שאיימנו עליהם מאוד להשביעם למען יגידו דברים כהווייתן, והנער שמשון אומר שמעולם לא הי' דעתו רק לשחק ולהראות כיצד מקדשין, ומעתה יש לשאול אם הנערה דינה צריכה גט מהנער שמשון, או לא על פי דת ודין של תורה, דאי אפשר להחמיר ולהצריך גט לחומרא מפני חשש עיגון, וכמש"כ בתשו' מהר"ם הביאו הב"י בסי' מ"ב

תשובה לה

שפעת ברכות, מאלקי המערכות, לידידי הרב המופלג מלא פלג המאוה"ג חרוץ בעל פפיות כש"ת מו"ה אהרן פריעד נ"י אבדק"ק שאמשן יע"א

הגיענו יקרתו, מגלה עפה מזה ומזה היא כתובה, ונפשו איותה לדעת דעתי בנידן א' איסור חמור דא"א, ועל ידי טרדותי המרובים, בפרט בקיץ הזה לא באתי אל העיון עד כעת שאני פה בקרית חוצות לשאוב אויר טוב ולהשיב את נפשי מעט, וגם פה לא מצאתי מרגוע מרוב המבקרים לקבל פני', וגם אין אתי עמי במחוצתי ספרים ותשובות גדולי האחרונים, כל הצורך למלאכה זו, לכן לא באתי רק לגלות דעתי העני' ולא כפוסק הלכה ולמעשה, ואולי אחר העיון חזי לאיצטרופי אחר אשר ישאל פי גדולי המורים אשר במדינה ד' יחיי', ולאפס הפנאי קשה עלי להעתיק השאלה, לכן אעמיד דברי המעטים לבאר שיטות הצריכים לנו ומהם נלמוד בנידן שלפנינו וד' יאיר עיני שלא אכשל ח"ו

פתח דברינו יאירו לבאר ולחזק שיטת הרמ"ה שבטור א"ע סי' כ"ח ומביאו הרמ"א בהג"ה סעי' דחידש לנו דשתיקה בשעת מתן מעות לא מהני רק בנתן לידה שעשתה מעשה קבלה אבל בזרק לה אפי' לתוך חיקה שתיקה לאו כלום היא, וברמ"א מסיים, הואיל ולא נתרצי' תחילה לקדושי לי', נראה דבאם נתרצי' תחילה היינו שידך הוי קדושי', ובתחיל' הרעיון עלה ספק בלבי אם הטעם בנתרצת משום דאמרינן בסתמא לשם קדושין קבלה והוי שתיקה זו ככל שתיקה בשעת מתן מעות ע"י מעשה וא"כ הוי קדושי וודאי, או כוונת הרמ"א דלעולם לא מועיל שתיקה, אם לא קבלה בידה ועשתה מעשה דמוכח שחפצה בקדושי', והוי כשתיקה לאחר מתן מעות, אלא בנתרצי' מקודשת משום דלא שדינהו וס"ל כשיטת מהרמ"פ דווקא בשידך אמרינן מדלא שדינהו, וכן משמע דפסק הרמ"א לדמהרמ"פ הנ"ל, ולפי"ז ליכא אלא ספק קידושין כמו בקידש בצפתא דאסא, דספק קידושי' משום דאמר ר"ה חושו לה, כן עלה במחשבה לפני בתחילה, אבל גרם לי זה מדלא הביא הרמ"א שיטת הרמ"ה כמו שמובא בטור, שכתב דהא דזרק לה בתוך ד' אמות שלה דמקודשת היינו בנתרצי' תחלה לקדושי לי' וכו', והנה בזרק תוך ד"א הלכה רווחת דמקודשת וודאי וגם לא שייך שם כלל מדלא שדינהו, דהא לא בא אפי' לתוך חיקה רק מושלך בקרקע עולם, ומה לה לטול ולשדנהו. וע"כ דס"ל להרמ"ה דאי נתרצי' מקודשת מטעם דשתיקה כהודאה דמי' ופשוט

ועדיין יש מקום ספק בשיטתו אולי ס"ל דגם בשתיקה לאחמ"מ בשדוך ונתרצי' מועיל שתיקה וזו שיטת בעלי תוספות מובא בראשוני' קדושי' במקומו, ולכן גם בזרק תוך ד"א וכ"ש בחיקה מהני שתיקה, אבל באמת אין חילוק בין שתיקה לאחמ"מ לזרק לה ואמר מיד הרי את מקודשת, ולפ"ז לשיטות רוב ראשונים דס"ל דליכא חילוק בין שדוך לענין שתיקה לאחמ"מ אם נאמר דזרק לה קדושי' הוי כלאחר מתן מעות גם שדוך לא מועיל, וקשה מזרק תוך ד"א דש"ס ערוך בכ"מ דמהני, והי' מוכרח דשיטת רוב ראשונים דס"ל בשתיקה לאחר מ"מ אינו מועיל שדוך, דחולקים על הרמ"ה, וס"ל דבזרק קדושי' כיון דמיד אמר לקדושי' אינו דומה כלל לאמר לאחר מ"מ

והנה באמת הטור וש"ע לא הזכירו כלל בשתיקה לאחמ"מ אפילו בשדוך, והביאו שפיר שיטת הרמ"ה, ושיטו' רוב ראשוני' הי' מוכח דלא כהרמ"ה כמ"ש ועיי', אלא באמת תמוה לי למה השמיט הטור והמחבר שיטות רוב ראשוני' וסתמו כבעלי תוס', ועכ"פ הי' להם להביאם בשם יש אומרים, ומהגם דהב"י מביא שיטת ראשונים בלי שום חולק כלל בוודאי ס"ל הכי, ושיטת בע"ת יחידאי היא, ועכצ"ל דסמכו על מה שהביאו הך דציפתא דאסא דמינה הביאו הראשונים ראי' דאפי' בשדוך אמר רבא דאין לה שדוך גדול מזה שקבלה קדושי' תחילה, ותו לא צריכי להביא אפי' בשדוך כנ"ל, ובהא יש לדחות ראי' תשובה מהרמ"פ דווקא בשדוך אמרינן מדלא שדינהו מדהעתיק הטור מעשה דרבא ולא כתב בקיצור אבל לא נתן תחילה לשם פקדון ע"כ דווקא בשדוך איכא ספק מדלא שדינהו יעיי' בו ובט"ז ס"ק ולהנ"ל י"ל דלכן מייתי הך מעשה להורות לן ולאודיענהו דאפי' בשדוך שתיקה לא כלום היא אם לא משום סברת לשדינהו כנ"ל

ומעתה כיון דטור ס"ל בוודאי כשיטת ראשונים דבשתיקה לאחמ"מ לא מועיל שדוך, ומייתי שיטת הרמ"ה צ"ל דס"ל לחלק בין זריקה ואמר מיד, בין אמר אחמ"מ דבזריקה עדיף לענין זה דמהני ריצוי משא"כ בשתיקה לאמ"מ, ובאמת לא מצאתי סברה נכונה לחלק, ומ"מ מוכרחי' אנו לומר כן ועיי'

ומאחר שבארנו שיטת הרמ"ה נעשה לו סמוכים מן הסוגי' ואאריך קצת, הנה כבר הביאו הראשונים ראי' לשיטתם מדרבא עצמו דכיון דקדש בצפתא אין לך שדוך גדול מזה, והפלאה בק"א דחה בטוב טעם דלפי גירסת הרא"ש אמרה לו אין כאן שרצה בקידושי' אלו לצחק פשטה ידה מתחלה ולעולם לא רצתה כיון שידעה שאינו שוה פרוטה ועיין בו, ולדבריו תהדר תמיהתי דהשמיט הטוש"ע חידוש דין זה דשדוך ל"מ דהא הם גרסו שמעיי' אמרה לו, וא"כ אין ראי' מהא דציפתה שהביאו וצ"ע

לפענ"ד להביא ראי' דשדוך ל"מ גם לגירסא אמרה לו, הנה רבא מתרץ הברייתא רצתה דאמרה הן, לא רצתה דשתקה, ובאמת זה דוחק בלשון בריי' לא רצתה דשתקה דאטו אנן ידעי' בוודאי שאינה רוצית ע"י שתיקה, אלא שספק לנו למה שתקה וממילא אין כאן קדושי' כמובן, אבל לא שייך לא רצתה, והלשון מגומגם, גם אין מדויק רצתה והל"ל רוצית ולא רוצית דקאי אשעת אמירה דדי', ורבא מכח שקשי' לי' הברייתא הוצרך לפרש לא רצתה שתקה, ה' לי' לפרש הבריי' בדרך מרווח רצתה היינו שרצתה מכבר בקדושי' קודם שקידשה היינו שדוך, לא רצתה מכבר קודם שקידש אותה מקודשת, ולשון הברייתא מדוייק היטיב א"כ מדלא מתרץ כן מוכח דס"ל לרבא בפשי' דכיון דמוכח מברייתא דשתיקה לאחמ"מ לאו כלום הוא, שוב אין חלוק בין רצתה מכבר או לא, והי' מוכרח לפרש לא רצתה מדוחק דשתקה, ומוכח כשיטת רוב ראשוני' הנ"ל כנ"ל ועיי'

אלא דבאמת צ"ע בין לפי דברי ראשוני' דמעשה דרבא היא שדוך ונתרצית, ובין לפמ"ש ראי' מדוחק רבא בברייתא קשיא מנ"ל לרבא באמת מת להביא ראי' מברייתא בפשיטות דאין חילוק בין שדוך ללא שדוך ומכ"ש לפמ"ש תתפרש הברייתא עפ"י חילוק זה בדרך מרווח, ולמה לא יחלק רבא דאיכא לחלק, ודוחק לומר דרבא לטעמי' דהקשה לר"נ לקמן ממתני' דקדשה בגזל וכו' ולא ס"ל לתרץ מתני' בשדוך א"כ לפי דם דפסקינן כר"נ לקמן לחלק בין שדוך, כן נחלוק בשתיקה לאחמ"מ, ואין ראי' מרבא, ועכצ"ל די"ל לראשוני' דלאמת מוכרח רבא להודות שיש לחלק מדקשי' בריית' אמתני' אהדדי וע"כ לחלק בין שדוך, ומ"מ בשתיקה לאחר מתן מעות ל"ל לחלק ומוכח שיטתם כן צ"ל ויש להאריך, וקשה באמת מנ"ל לרבא לפשוט מברייתא אפי' בשדוך, וסיפא דבריי' ע"כ בלא שדוך וצ"ע: