כתב סופר אבן העזר צב

הבתולה לענה ראטההויזער, לפניו ולפני הבתולה שאלה ראטה הויזערין בטבעת קידושין כדמו"י, ועל בקשת המקודשת כתב ומסר לה עדות זו להיות לה לראי', עד כאן

תשובה לד

ישבע שובע שמחות ורב ברכות, ויוסיף ה' כח ועצמה לידיד נפשי הרב הגאון המאה"ג מעוז ומגדול חרוץ ובקי המפורסים, כקש"ת מוה' יוזפא פלעש ני אבדק"ק וועספרים יע"א

גי"ה הגיע לידי ומלבד כי עמוס הטרדות אנכי בפרט בעיתים הללו מתחדשים בכל יום ענינים שונים ומשונים, גם איני בקו הבריאה עד שהרופא מיחה בי והזהירני שלא לעיין בלימודי' מחמת כי נחלשו חושי, ועודנה אני עוסק ובא ברפואות ה' יחזקיני בקרוב, ומ"מ לכבוד פר"מ ני' כי רב בעיני עיינתי מעט בהענין אשר העמיד לפני ולכן כבודו מחול אם לא אטייל אריכות בדבריו הנעימים

ונקיטנא בקצרה כל האפשר ע"ד המעשה שבאה לפניו כמו שכתובה מפורש במכתבו היקר, ופר"מ צלל במים אדירים בכל מקומות השייכים לנידן זה, ומבקש ממני לחוות דעתי גם אני, הנה שרשו פתוח עלי ים התלמוד בש"ס קידושין דף ס"ח דרוב ככל אמוראי ס"ל דמקדש בע"א אפי' שניהם מודים אין חוששין לקידושין, וכן פסקו כל הפוסקים, לבד הסמ"ג חושש לדר"פ דאמר חוששין ויחידאי הוא, ורשב"א בתשובה וכן בתשב"ץ סי' ק"ל ח"א לא חשו לחומרת סמ"ג הנ"ל בואו ונסמוך על עמודי העולם דלא חשו לדר"פ, ורמ"א בה"ג בש"ע א"ע סי' מ"ב כ' להחמיר במקום דליכא עיגון, ובאמת כן נראה קצת מתשובת מהרמ"פ סי' ל"ב דחש לו קידושין כ' דר"פ חוששין קאמר היינו כמו שע"א מחייב שבועה, אין דבריו עושין וודאי להוציא ממון, אלא לחייב שבועה לברר ע"י שבועה אמיתת הדבר, כן ס"ל לר"פ לענין קידושין דספק עושה עיי"ש וכן כוונתו, ובנב"י קמא סי' ס' דלר"פ אינו רק ספק קידושין אולי צריך שיהי' דומה ממש לממון שצריך שני עידים להוציא או נדמיהו לממון שמחייב שבועה ומביאו פר"מ ני', והנה לפ"י אין ר"פ עצמו מסופק אלא שס"ל דע"א אינו מועיל יותר מלעשות ספק ואין דבריו עושין וודאי אצלינו, וקשה לדבריו תינח בע"א אומר נתקדשה שמעיד על המעשה י"ל כהנ"ל אבל אם נתקדשה בפני ע"א דס"ל לר"פ חוששין לא שייך סברתו דהא אי בעי' שנים היינו שקיום קידושין בעי שנים, ולר"פ סגי בא' ובאופן ששנים ראו הקידושין אחורי הגדר שנעשו בפני ע"א לר"פ חוששין, ובזה נא שייך סברת פ"י דברי ע"א אינם עושים אצלינו רק ספק דהא לא על נאמנתו אנו דנין רק על קיומו של דבר כמובן, ולכן מסתבר כמ"ש הנב"י דלכן ר"פ חוששין קאמר, משום דמסופק בגוף הדין אי מועיל ע"א כמו בממון, שמחוייב שבועה או בעינן בממון להוציא דבעי תרי וכן מורה פירוש רש"י שם

והנה לנב"י עכ"פ לר"פ ספיקא דאוריי' איכא ולכן חש לו הסמ"ג, אבל בתשב"ץ סי' ק"ל כ' דר"פ רק מדרבנן חושש לקידושי ע"א, וא"כ לחוש לר"פ נגד כל אמוראי' חומרא יתירה היא וספיקא דרבנן להקל, כ"ד התשב"ץ הנ"ל, והנה הסמ"ג דחשש לדר"פ או דס"ל כנב"י הנ"ל דר"פ חוששין מדאורייתא, ואמר חוששין משום דמספקא לי', או אולי משום חומרא דא"א חייש לדר"פ הגם כי לר"פ עצמו דרבנן הוא, עכ"פ לחוש לסמ"ג במקום דאיכא בלא"ה סברות לפסול הקידושין, הגם שאין חזקא כ"כ כולי האי ואולי בואו ונסמוך על רוב ראשונים דלא חשו לדר"פ, ובפרט שי"ל דר"פ ג"כ רק מדרבנן קאמר

והנה בב"ח כ' בשם רשב"ץ בשם רשב"א דכמו בא' מכחיש לע"א אינו נאמן נגדו ה"ה בטענת משטה ולא דמי לשני עדים שאינו יוכל לומר להד"ם, וס"ל לח"מ וב"ש דהחילוק בין ע"א לב"ע דבע"א איכא מגו דלהד"ם משא"כ בב' עידים, והב"ש הקשה דדומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי, דאין כאן מגו להכחיש העד כמ"ש בסי' ע"ה, וכבר תמהו אחרונים על הב"ש דשאני התם דעד מחייבו שבועה וכ"כ תוס' ב"ב פח"ה דכן מוכח כח שם דווקא משום דעד מחייבו שבועה, וראיתי באבני מילואי' שכ' בשם בנו ליישב כוונת ב"ש דלכן כתב לדברי ריב"ם דוודאי לתוס' שבועו' ותירוץ קמא ב"ב דאינו נאמן משום העזה, ודווקא לישבע נגד העד ל"ק קושייתו, אבל לריב"ם דמסביר דגזה"כ הוא, שע"א נאמן לשבוע' ועד שלא נשבע נגדו נאמן כתרי, כן באיסור במקום שע"א נאמן, ולר"פ בקידושין עד דלא מכחישו נאמן כתרי ואינו מועיל מגו נגדו אלו דבריו וכיון להם כבוד פר"מ נ"י

והנה לפי הנראה ומוכח בח"מ סי' נ"ח דפסק רמ"א כריב"ם הנ"ל מדפסק כרמב"ן בע"א המחייב שבועה דרבנן ל"א מתוך שאיל"מ וע"כ לשיטת ריב"ם ועיין ש"ך וקצה"ח שם, א"כ קשה קושיא ב"ש לדינא

ועוד הי' נ"ל בתחלה דיש מקום לקושי' ב"ש גם לתוס' שבועות ות"ק ב"ב די"ל הא דמוכח שם דווקא במקום דצריך לשבע נגד העד ל"א מגו להכחיש, דווקא במקום שעתה מעיז עכ"פ נגד הבע"ד ומכחיש דבריו, הגם שלהכחיש עד העזה יותר מ"מ אמרי' מגו כזו רק במקום שצריך לשבע נגדו, אבל היכא שלפי דבריו עתה אין כאן הכחשה נגד שום אדם כמו בטענת משטה בהא ל"א מגו להכחיש אפי' שלא במקום שבוע' דהוי מאינו מעיז כלל למעיז, ועיין פ"י כתוב' פ' הכותב גבי סטראה מ"ש על תוס' שם כעין זה, אלא שהוא כ' לחלק בין מכחיש שנים למכחיש א' וזה לא ס"ל לתוס' לחלק בין מעיז קצת למעיז יותר, אבל בכה"ג שפיר יש לחלק כמ"ש

ולפ"ז אין צ"ל לתירוץ של אבני מילואים, וחילוקו לשיטת ריב"ם ג"כ י"ל דשם דווקא צריך לסברתו דאלולי גזה"כ הי' נאמן במגו אפי' לשבע נגדו כיון שגם עתה מעיז נגד הבע"ד וישבע נגדו ולכן כ' דלא מהני מגו מגזה"כ שצריך דווקא לשבע נגדו או לשלם אבל בכה"ג דלפי דבריו אין מכחיש כלל בלא"ה ליכא מגו, ואם אמנם כי לשון הב"ש אין סובלים דברינו, מ"מ לעצמינו נוכל לומר כן

אלא דמצאתי נגד זה בש"ע א"ע סי' ז' בע"א אומר נשבית דנאמנת לומר טהורה אני במגו, והוא מרמב"ם חזי' הגם שלפי דבריהם עתה אינה מכחשת לשום אדם, מ"מ אמרי' מגו להכחיש העד, אלא דבאמת משם ליכא ראי' די"ל בשבוי' הקילו טובא, וראיתי שכ"כ בפרישה, והט"ז שם כ' הטעם דווקא נגד המחייב שבוע' ליכא מגו עיי"ש, מהנראה דהפרישה ס"ל כמ"ש בכה"ג דעתה ליכא הכחשת פה לשום אדם לא יועיל מגו נגד ע"א גם בלא שבועה, וט"ז ל"ל כסברתי, והנה ראי' אין לנו מזה, די"ל באמת בשבוי' הקילו, ועיין פ"י כתובות כ"ג ע"ב בד"ה במשנה שתי נשים שנשבו מ"ש

אבל אם כי מהך ליכא ראי', אבל נ"ל ראי' מרישא דמתני' כ"ב ע"א, האשה שאמרה גרושה אני וכו' דהנה הב"י סי' ז' כתב דנפקא לי' לרמב"ם דווקא ב' עידים ממתני' דקתני ואם יש עדים משמע דווקא תרי, וכ' הב"ש סי' קנ"ב דיוק זה איתי' גם ברישא וג"כ תרי בעי ע"ש א"כ חזינן דגם בחומר א"א אמרי' מגו להכחיש העד וזה ראי' ברורה לכאורה

ומינה נ"ל ג"כ ראי' דגם לריב"ם דס"ל דבמקום שמחייב שבוע' דווקא צריך שבוע' ולא מהני מגו, וכ' האבני מילואים כן לר"פ בקידושי' דנאמן ע"א וכ"ז שאינו מכחיש לא מועיל טענה, מזה ראי' דליתא דא"כ תיקשי לר"פ מתני' כתוב' הנ"ל ברישא אם יש עידים גם בע"א לא יועיל מגו לדידי' כיון שנאמן כבתרי כ"ז שאינו מכחישו, ועכצ"ל דווקא במקום שנאמן לחייב שבועה וכ"ז שלא נשבע נגדו נאמנו מאוד דברי העד והכחשת בע"ד בלא שבועה אינו מועיל, ונתנה התורה מקום לדברינו עד שישבע נגדו בזה ס"ל לריב"ם כ"ז שלא נשבע נגדו דבריו כתרי ולא יועיל שום טענה אחרת במגו, אבל באיסור שמועיל הכחשת בע"ד בלי שום שבועה ופי המכחיש כפי העד ואם נאמן בלא מגו והוכחה נגדו כ"ש וקו"ח שיועיל טענה מן הטענות במגו כנ"ל, וגם בלי ראיה הנ"ל פשוט לחלק כהנ"ל

והנה הראי' שהבאתי ממתני' כתובות כ"ב, יש לדחות כי י"ל דיוקו של הב"י אינו דיוק כ"כ די"ל להכי נקיט עידים דלפי דאזיל התם אפי' באו עידים אחר שכבר אמרה בפני ב"ד א"א אני וגרושה וכו' וכן מוכח מדקתני בסיפא ואם משנשאת באו עידים וכו' אבל כ"ז שלא נשאת גם אחר שאמרה דברי' בפני ב"ד באו עידים מ"מ ליכא הפה שאסר וכן הדין בכ"מ לענין מגו, בבאו עדים אח"כ נפלה המגו דאמרי' שידע שיבואו עדים וחשש להם, אלא שבתה"ד סי' של"ה ומובא בכללי מגו בכנה"ג דבע"א ל"ח כולי האי שחושש שמא יוכחש מע"א ויהי' העזה נגדו כולי האי ל"א, וא"כ י"ל להכי נקיט מתני' ואם יש עדים היינו גם כשבאים אח"כ כ"ז שיש עדים דווקא בשכיסת ואח"כ עדים ודווקא ב בשבוי' הקילו בניסת, אבל בע"א כשבא אח"כ איכא הפה שאסר כיון שבשעת אמירה דידה לא הי' כאן עד, ונדחה דיוקו של הב"י, וצ"ל דרמב"ם מעצמו ס"ל כן, וי"ל דווקא בשבוי' ס"ל כן בשבוי' הקילו, אבל בדין דרישא לית לן ראי' דבאם ע"א לפנינו שנאמר מגו להכחיש, ובאמת הרמב"ם לא כן כתב רק בנשביתי וטהורה אני, ולא כ"כ באומרת א"א אני וכו' ועיין, וגם המחבר לא הזכיר מזה רק בסי' ז' ולא בסי' קנ"ב וכ' לשון מתני' ומלישנא דמתני' ליכא דייק כמ"ש

ועדיין אני אומר שהראי' שהבאתי אינה נדחית רק אי אמרי' טעמא דאינו נאמן נגד ע"א משום העזה, די"ל פשוט דהא דתה"ד שהבאתי בבא עד אח"כ דאמרי' מגו דלא חייש כולי האי שיבא ויעיז היינו לשיטה של"א מגו להעיז נגד ע"א, אבל לריב"ם דהטעם דכיון דהאמינתו תורה עד שישבע נגדו נאמן כתרי להך מלתא, א"כ גם בבא ע"א אח"כ אחר שכבר אמר דבריו והי' לי' מגו, מ"מ איתא להך דינא דנסכא כנ"ל פשוט, וא"כ אי נימא כמ"ש האבני מילואים בכוונת הב"ש וכמו שכ' פר"מ ני' דכן הדין לר"פ בע"א בקידושין א"כ עדיין תיקשי לר"פ מרישי' דמתני' כתובות כ"ב דקתני עדים ול"ל כמ"ש ע"פ תה"ד דלשיטת ריב"ם ליתא וע"כ דווקא במקום שמחייב שבועה אמרי' כן וכמ"ש ועיין, וכיון דפסקו רוב הראשונים