כתב סופר אבן העזר פח

ומעלמא וכ"ש בלא דיימא כלל, דבהא גם אביי מודה לל"ב ומוקי מתני' בהכי ועי' רש"י דלא דיימא מיני' שלא היה רינון אחריו ונבעלה לו בזה יש רבותא יותר די"ל כן נבעלה לאחרים, ולל"ק י"ל דווקא שנבעלה לו וגם דיימא מיני' ולא דיימא מעלמא אז יש הוכחה מדדיימא מיני' אלו נבעלה לאחר היה גם כן רינון ולכן תולין בדידי' יותר כנ"ל

ואחר הוצעה זו, א"ש כל פסקי הרמב"ם דמ"ש בהלכות יבום דמי שזינתה עם פנוי דחיישינן לפ"י בלא דיימא מעלמא לא משום דחש לדאביי דבכ"מ הלכתא כדרבא וכ"ש בזה דלא מפורש באביי דל"ל דרבא אלא דדחה דליכא ראי', וכ"כ קצת מראשונים, אלא דדייק הרמב"ם מדברי רבא עצמו לל"ק דצריך דוקא בא עליה ויש רינון אחריו, ובהלכות תרומה פ' ח' הלכה י"ד כתב בדיוק מי שאנס או פיתה אותה וכ' והוא שלא יצא עליה קול מאחר, רק הכל מרננים אחרי' בזה, הרי מתחיל שאנס או פיתה וזה ידוע ומה לו עוד שהכל מרננים אחרי' בזה נראה בעין דיש קפידא דבעי שבא עליה וגם מרננים אחריה בזה ולא מאחרים ובפ' ט"ו מהלכות מא"ב הלכה י"ח כ' ז"ל הי' מרננים אחריה והא ארוסה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, היינו שמרננים אחרי' מאחרים רק מיני' דארוס הוולד כשר, דל"ח, לאחרים, ודווקא דמרננים אחריו דארוס, ומש"כ בהלכות י"ב שם דא"נ דממזר הוא גם שנבעלה לממזר היינו באין מרננים אחריו, דממזר ולא מאחרים, ומיושב כל פסקי הרמב"ם ומדויק בלשונות הרמב"ם וכדומה לי כוונתי האמת ומקום הניחו לי בעזה"י

והנה המחבר בסי' קנ"ז העתיק לשון הרמב"ם ממש והיינו בליכא רינון מיני' רק דידוע שבא עלי' או ע"פ עדים או ע"פ הודעת עצמו, אבל רינון ליכא, אבל כשיש רינון ג"כ מני' ולא מעלמא ל"ח לאחר ובסי' ד' סעיף כ"ח, שינה לשון הרמב"ם ומפורש בלשונו יותר דאיכא רינון מיני' דארוס ומאחרים, ולכן חוששין אבל בדליכא רינון מיני' אלא מאחרים ל"ח כשיש רינון אחריו דארוס דווקא, ובסעיף כ"ו העתיק לשון הרמב"ם דליכא רינון לא מיני' דממזר ולא מאחרים חוששין, ולקמן על המחבר כמה שכתבתי ועיין כנלפע"ד נכון בעזהי"ת

ולפ"ז בנדון שלנו דאיכא גדול רינון אחריו ולא מאחרים, וע"פ הודעתו בא עלי' תו ל"ח לאחרים וגם להרמב"ם וש"ע דאחוז בשיטתו ל"ח כמ"ש. אלא דהרמ"א דהגיה בסי' ד' סעיף כ"ח וז"ל וכן אם ידוע שהארוס בא עליה ולא יצא קול מאחרים וצ"ל מה רצה בזה, הלא מוכח כך מלשון המחבר שכ' שהי' מרננים אחרי' ומאחרים, אע"פ שבא עלי' הארוס, אבל בלא רינון מאחרים ל"ח, ומה הוסיף רמ"ה בש"ע ה"ה אם ידוע שבא עלי' נ"ל דבא להוסיף דמלשון המחבר לא נודע רק כשאין מרננים מאחרים אבל מרננים אחריו ובא עליה דל"ח אבל כשאין מרננים גם אחריו, ובא עלי' חיישינן, לכן כ' רמ"א וה"ה כשידוע שבא עליה ולא יצא קול מאחרים דל"ח, וציין על הה"מ, דשם נאמר דבעינן תרתי לטיבותא, בא עליה ואין מרננים מאחרים, ולא כ' גם לטיבותא שהי' ורנני' אחריו ש"מ דל"ל להה"מ דאיכא קפידא שיהי' דווקא מרננים אחריו, כנ"ל בכוונת רמ"א, ובאמת הה"מ משום הכי קשי' ליה פסקי הרמב"ם, ולפי מה שכתוב דהוכחתי דהכל תלוי באיכא רינון מיני' ולא מאחרים אתי שפיר פסקי הרמב"ם וש"ע

ומ"מ הרי הרמ"א לא דייק כן בשיטתו של הרמב"ם וס"ל דלא בעי תרתי שבא עלי' ורינון אחריו וכן בס"ס ג' לענין שאין משתקין אותו שהוא דרבנן קאי וזהו דחוק ורחוק ואינו במשמעות, ובסי' קנ"ו הגיה הרמ"א על המחבר י"א במיוחדת לו ל"ח, דווקא במיוחדת אבל בשיש רינון אחריו חיישינן, ולשיטת הרמ"א בשיט' הרמב"ם הדרו כל הקושיות דסתרי אהדדי

ומאז אמרתי ביישוב הרמב"ם ע"פ שיטות הרמ"א דלכאור' קשי' לי' מאי ראי' מייתי רבא ממתניתן י"ל במתני' איכא ס"ס שמא לא נבעלה לאחר ואת"ל נבעלה דלמא מכהן, הגם דרוב לאו כהנים, ולפמש"כ תוס' כתובות ט' כל דאיכא רוב גמור לא מצרפינן לס"ס הא תוס' כתובות י"ג דב"ה אין אוסרין על היוחד הקשה הא איכא ס"ס, ועיין פ"י שם, הגם בפ"ח בר"פ איירו וחד ספק נגד הרוב וישבתי קושיתי ע"נ בתי' לסוגי' ואין עת האסף פה, מ"מ בכאן י"ל דאיכא ס"ס שפיר, דרוב גרוע הוא עכ"פ דלמא אזלה לגביי' ואפי' לשיטת רשב"א וריטב"א בקידושין ומ"מ נשאר רוב דלא כב"ש סי' ד' ס"ק ל"ט, דנהרסי הרוב לגמרי משום, שמא הנ"ל מ"מ, גם לרשב"א וריטב"א רוב גרוע הוא ויש לצרפו לס"ס, ועוד אי לאו ס"ס גמור הוא, מ"מ מנ"ל לרבא עכ"פ להביא ראי' ממתניתן לארוס וארוסה דשם ליכא רק ספק א', וליכא צד ס"ס כלל וצ"ע לכאורה, וי"ל דמ"מ מוכח ממתניתן דבדרבנן ל"ח אפי' בספק א' לפמש"כ הרא"ש בתשובה, ובארנו דבריו, לעיל דמתני' גם בבנה עובד עבודה קאי, ולענין עבודה ליכא רק ספק אחד, שמא ל"נ לאחר, דאי נבעלה לאחר גם אם כהן הוא מ"מ פסול לעבודה מדרבנן דבעי זרעו מיוחס, וע"כ בדרבנן ל"ח אפי' בספק א' ומייתי ראי' לארוסה דס"מ דרבנן כן נ"ל, אלא דהא דרב אזיל דס"ל ס"מ דאורייתא כהנראה מש"ס קידושין גבי ארוס וארוסה, וי"ל דאמר רבא מסתברא מלתא דרב ומייתי ראי' ממתניתן היינו דס"ל ס"מ דרבנן, ועוד י"ל גם בארוסה איכא ס"ס שמא לא נבעלה לאחר ואת"ל כב נבעלה שמא לא מאחר נתעברה, רק מיני' דארוס ושמא אונס חד הוא ליכא, דאיכא נפקותא לספק נבעלה לאחר היא אסורה לארוס ונפסלה לכהונה משא"כ בספק שלא נבעלה, והא"ש דפסיק הרמב"ם בתרומה דל"ח דאיכא ס"ס וכן בארוסה אם ליכא רינון ל"ח דאיכא ס"ס, אבל בבא על הפנויה לענין להתירה לשוק בליכא ס"ס דבפנוי' ליכא ס"ס נפקותא לגבי דילה אם נבעלה או לא, דשמא לנכרי או לנתין ולממזר נבעלה ונפסלה מן הכהונה, ליכא למוקמי אחזקת כשרו' שלה, וכ"ש שהיא אומרת שלא נבעלה לפסול דמהני דלא נכנס בגדר הספק שמא לפסול נבעלה, רק לאחר כשר והגון, אלא לענין הוולד אם ממנו ואשתו פטורה, וב' ספיקות שווים ואינו רק כספק אחד אם הוולד ממנו או מאחר, וא"ש ג"כ הא דרמ"א סס"י ג', דלנשיאת כפים דאורייתא איכא ס"ס שמא ל"נ, ואת"ל נבעלה לאחר שמא כהן הוא, ומשום שמשתקין אותה לכהונה, הוי דרבנן ואפי' בספק אחד לא חיישינן כדמוכח ממתניתן ועיין

ועדיין פש גבן הא דמחבר סעי' כ"ו והוא מרמב"ם באומרת ממזר הוא, ומודה שבא עליה דחיישינן לאחר והא איכא ס"ס שמא לא נבעלה לאחר, ושמא אחר ג"כ ממזר, וליישב כ"ז י"ל דבדג"מ שם כ' כיון שאין ידוע רק ע"פ עדותו, הוי כעין ס"ס להחמיר, ובאמת מכל ראשונים נראה בפשיטות דכל שמודה הבועל עדותו נאמנה לוודאי וכן משמע ברמ"א ססי' ג', דבמודה איירי, ועיין ח"מ שם, אבל נ"ל דהח"מ כ' דלשון א"נ לממזר נבעלה כמו דנאמנת לכשר דמנגדה חזקת בודקת, ודבריו תמוהים הא הרמב"ם כ' אפי' הוא מודה חיישינן לאחרים, וע"ז קשה למה לא תאומן הא ליכא עוד חזקת בודקת, הרי נבעלה לפסול, ונ"ל לפרש כיון דאין אנו יודעים שנבעלה לממזר, רק על פיה וע"פ הודעתו, הגם בכ"מ הודעתו נאמנה לוודאי, כאן דמנגד לו חזקת בודקת הא אינה נאמנת, וגם הוא א"נ לגמרי ונשאר בספק והוי כעין ס"ס להחמיר, דחיישינן לאחר ג"כ כנ"ל וא"ש הכל כנ"ל ביישוב פסק הרמב"ם ע"פ שיטת הרמ"א, אבל האמת נלפע"ד בשיטתו של הרמב"ם כמ"ש תחלה

ולמעשה לנו אין להקל ע"פ סברתינו והכרעתינו נגד הרמ"א דלא נחית לחלק בין איכא רינון מיני' להיכא דליכא רינון מיני', הגם די"ל דרמ"א מודה כל דאיכא גם רינון מיני' ל"ח אפי' היכי דליכא ס"ס, אלא בסי' ד' סעיף כ"ח מוסיף והולך להקיל אפי' איכא רינון, והיינו משום דאיכא ס"ס, וכן בסוף סי' ג' דאיכא ס"ס ואפשר י"ל דבשיטת הרמב"ם בעצמו ס"ל דתלי' הכל ביש רינון אחריו של זה שבא עליה, אלא דכיון רוב פוסקים חולקים על הרמב"ם הכריע הרמ"א להקל אפי' ליכא רינון אחריו כל דאיכא ס"ס, אבל כל דאיכא רינון ס"ל להקיל אפי' ליכא ס"ס כך היה מקום לומר, אלא מן מה שכתוב בסי' קנ"ו די"א במיוחדת לו ל"ח נראה אבל בלא"ה לא חיישינן ואפי' איכא רינון מיני' ומי ימלאו לבו לעשות מעשה להקל ראש נגדו

ולכן צריכים אנו לבוא אל העיון לברר שיטתו של תשובות הרא"ש דהעלה דבמיוחדת לו ואפי' אביי מודה לל"ב אפילו דיימא מעלמא ולל"ק בלא דיימא, ולבסוף כ' הרמב"ם דמחמיר בהלכות יבום דווקא שבא עליה במקרה דומיא דא"א, אבל במיוחדת מודה, והנה האחרונים בשעה"מ הלכות א"ב ובהפלאה כתובות י"ד שהעלה שם תוס' כן, הקשו מדדחיק אביי לל"ק, ומתרץ מתני' בשניהם חבושים שאין בו שום רבותא ולא משני במרווח יותר, במיוחדת לכהן, ולרבא ל"ק היה נ"ל דלא רצה למוקמי מתניהן בהכי, דפשיטא לי' כמי בל"ב אפי' בלא דיימא מעלמא פשיטא לי' אבל אביי דמוקי לי' בשניהם חבושים שאין בו רבותא כלל ביותר הולל"מ במיוחדת לו, כן הקושי' בביאור משניהם והלפע"ד לישב דיש לעיין בהאי חששא בדאפקרה נפשה לגבי דהאי וכ' יש לומר בוודאי לא אפקרה נפשה מתחלה לזנות אלא נכנסה ליחוד שלא לזנות, אלא אחר שנתיחדה ופתה אותה והי' אש בכעורת אפקרה נפשה, ולאחרים לא אפקרה נפשה, וצ"ל דאמרינן כשם שנתיחדה עם זה ולא זכרה אחריתה עד שמתוך יחוד באה לידי מעשה, ועברה על איסור יחוד עד שלבסוף יצרה תוקפה כן נתיחדה באיסור עם אחרים עד שלבסוף יצרה תוקפה כנ"ל

ולפ"ז אומר אני אם היה היחוד באונס ושם בערה בם אש התאוה ואפקרה נפשה לא חשדינן דאפקרה נפשה לגבי אחרינא דאינה חשודה בכך לגרור יצרה ע"י יחוד שאסור ומדאפקרה נפשה לגבי דהאי, האי תחלת יחוד באונס הוי, וכן אם היחוד היה במקרה קרוב לאונס כנ"ל, והא"ש דמשני שהיו שניהם חבושים בב"א היינו שהיו שניהם חבושים בב"א ושם נבעלה והיה היחוד באונס ושם אפקרה נפשה בכה"ג לא אפקרה נפשה וכו', ומיושב מה דצ"ל לפי הפשוט שהיתה חבושה אחר הבעילה מה לו לאביי לתרץ שניהם חבושים רק שהיא חבושה שאי אפשר שתבעל לאחר,