כתב סופר אבן העזר פז

ע"א, דיבורא אמרו מעשה לא עבדו, ועיי' תוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה נכון וכ', ולזה לעשות מעשה בעצמו בלפני עור והוא גמר מעשה בעצמו, באיסור דלפני עור, מ"מ קיל יותר בעיני ב"א לחושדו בו מאיסור דעצמו, דהא כ' לחלק בין מעוברת לבתולה לכ"ג, דגם היא מצוה מלא יקח, ואי ס"ל טעמא דקל להכשיל אחרי' משום דבור אמרה, משא"כ לעשות מעשה ולגומרו היה צריך לומר דהא בתולה לכ"ג באיסור דעצמה, אלא שאני פסולה לכ"ג, דעוברת בלפני עור במעשה ובפועל, ובגמר מעשה משא"כ במעוברת לגבי הוולד, אלא ע"כ צ"ל דתוס' לא נחית לחלק בין דיבורא למעשה אלא משום דל"ע קיל בעיני הבריות מאיסר דעצמו כנ"ל

ומ"ש בח"ס בתשובה הנ"ל בישוב קושי' השעה"מ הל' א"ב, ובטורי אבן בחגיגה במקומו על תי' תוס' תינח בסיפא ברישא בראוה מדברת איסור דידה הוא וחשודה לשקר לר"י, וכ' בח"ס דברישא כיון שזינתה ברצון כבר יצאה מחזקתה, לכן לא הקשה תוס' אלא מסיפא דיש לתלות שנאנסה, וכן בבתולה לכ"ג וראיתי להגאון רב דקאמארן ני' שקרא תמה על זה הא תוס' כתוב' כ' טעמא דר"ג משום בודקת ומזנה וכ' מהרי"ט דל"ח לאונס דל"ש בודקת כמ"ש תוס' ספ"ק במעשה בתינוקת דאונס ל"ש, ואיך כ' בח"ס, דכוונת תוס' בקוש' מסיפא דנתלה באונס, הא גם לר"ג ל"ח שבאונס דל"ש אלו דבריו, ולדידי לקמן דתוס' בחגיגה ע"כ לא אזיל בשיטת תוס' כתובות מדמקשה לר"י דאינו קוש' כ"כ דאין הלכתא כוותי', ובטו"א באמת הקשה מדמקשה תוס' לר"י דלאו הלכתא כוותי', עכ"פ ביותר היה לתוס' להקשות מדר"ג דהא טעמא דר"ג דנאמנת משום בודקת, וזה בבתולה לכ"ג כמובן, וע"כ תוס' שם אזיל בשיטת הרבה מראשונים דר"ג מחלק בין שבוי משום דהכל פסולים, וס"ל סמוך מיעוט לפלגא, ועיי' פ"י כתובות, ולפי זה א"ש דברי אבא מאוה"ג זצ"ל דתי' שם לא אזיל ע"כ בהך סברא דבודקת, דפנ"י מכתובות באמת נתקשה בתוס' שם דהא רוב רצון רוב גרוע כדי להעמיד הרוב דפסולים, ובודקת מזנה מנגדה, וקוש' פ"י צריכה ישוב בתוס' וישבנו בחידושותינו ואכ"מ, ושפיר הוקשה לתוס' חגיגה מסיפא דיש לתלות באונס דרוב גרוע הוא, וא"ש אלא דלא זכיתי להבין דבריו הקדושים הא ר"י מדמה לשבויה בדמיון גמור, והא בשבוי' חיישינן שנאנסה והוא בכלל איסור, וא"כ לר"י דמדמה מעוברת לשבוי', ואינו מחלק בין כל לרוב, וקשי' כהנ"ל, וגם בספ"ק דמקשה אי ר"י אפי' ר"פ נמי, וכ' תוס' דהקשה בטוענ' בין לר"ג בין לר"י והא שם באנוסה קאי ולגבה עצמה למה לא תאומן לר"י וצ"ע

וכשאני לעצמי העליתי בכוונת תוס' חגיגה דמעיקרא לא הקשה מרישא מראוה מדברת דחיישינן לעיני' נתנה בכהן ויצרה תוקפה עלי', עד שחושדין אותה שתעבור איסור דנפשה ותהי' באיסור וכה"ג חיישינן בקידושין ס"ג ע"ב באומר אני קדשתי' ורוצה לישאנה, אבל בבתולה לכ"ג אין לחושדה, כ"כ דל"ש שמא עיניה נתנה בכה"ג דהא מיד בבעילה ראשונה ירגיש בה בתחילת ביאה שהיא בעולה ולא באמבטי ולא בהטי' ויפרוש מיד, ועוד, שיגרשנה ותהי' פסולה לכהן, ולכן תליא במעוטא דאמבטי או בהטי' ונאמנת דברי שלה, ולק"מ מרישא, ולכן, הקשה תוס' מסיפא למ"ד מכשיר בבתה לא קאי לגבי עצמה כלל רק על הוולד וכן מורה לשון מתנית' מה טיבה של עובר רק על העובר, והיא אינה רוצה לישאת לכהן או שכבר נפסלה אח"כ לכהן או שכבר נשאת לאחר, ואין לחושדה שמא עיניה נתנה, ומשום נגיעה בוולדות שתהי' כשירה לכהונה ולקהל ליכא למיחשדא דלא מצינו רק ביצרא דזנות דיצרא תוקפו, כהא דקידושין אבל חוץ מזה ל"ח כ"כ ועיין זה בתוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה וכל העידים וכו' וכתבו דזנות שאני, ומ"ש רמב"ן בגיטין ויבמות מתוך שנאמנת לעצמה, ולא חיישינן משום יצרה תוקפו, בתאו' המשגל, כבר התעורר ע"ז בהפלאה קידושין ולקמן דיש לה היתר אח"ז ל"ח כ"כ וכהא דבכורות דיש לה היתר בימי טומאתו, וגם שכבר נשאת לו וגם בה ל"ח כ"כ משא"כ קדושין שם, וסיפא משום וולד אין למיחשדא כ"כ ובש"ס יבמות צ"ג משום קילקולא דוולד לא איכפת לה, וכ"ז כדי להתירה לכהונה דרוב אין נשאת לכהונה מה לה לשקר והא לר"י א"נ כלל אפי' ליכא חשש קהל רק לכהונה דומיא דרישא, ולזה שפיר תי' תוספות דבסיפא חשודה דקיל לה מצד לשקר דלאו איסור דידה הוא, ומשום נגיעה בעלמא חיישינן למשקרה, וא"כ נמי דלמאן דס"ל מכשיר בה פוסל בבתה וסיפא ע"כ לגבי דידה קאי דלכ"ג נאמנת, ולר"י א"נ לגבי נפשה, דכיון שרוצית להנשא לכהן חיישינן שמא עיניה נתנה בה, ומעיקר לקמן רק למ"ד מכשיר בבתה וסיפא רק בוולד איירי כנ"ל נכון, ועוד לנו יישוב בכוונת תוספות ואין כאן להאריך ויען ראיתי הרבנים משמשו ושקלו וטרו בדברי תוס' חגיגה ובמ"ש בח"ס לכן כתבתי הנלפע"ד

נחזור ליישובו של הח"ס, בשיטתו של הרמב"ם דנכנס לחלק בין מעידה גם לעצמה או לאחרים, התי' נכון הוא, היינו ביישוב סתי' הרמב"ם מה שכתב בהלכות תרומה ומ"ש בהלכות יבום, אבל מ"ט בארוסה ג"כ מהאי טעמא נאמנת מתוך דנאמנת לעצמה, לא זכיתי להבין דהא כ' הרמב"ם בפט"ו דבדיימא נמי מעלמא חיישינן להדיוק בלא דיימא לא, וכתב אח"כ אבל כשנבדקה ואמרה שלא נבעלה לאחר נאמנת, והיינו דשמואל דאמר שתוקי בדיק, א"כ כשכתב דחיישינן לאחר היינו בלא נבדקה שאינה לפנינו או אלמת ומ"מ בלא דיימא נמי מעלמא ל"ח, ולא משום דנאמנת על עצמה, ולא עמדנו על דבריו הקדושים זצ"ל, ומ"מ יש מקום ליישובו בשנצרף תי' הב"ח בין דאוריי' לרבנן אלא שכתבנו דדבריו רחוקים לומר בהלכות תרומה קאי וקאי בזה"ז, ולפמש"כ בח"ס א"ש הא דתרומה אפי' בתרומה דאוריי' והא דארוס וארוסה משום דס"מ דרבנן או כמ"ש הב"ח דתלינן יותר בארוס וא"ש

אלא לפ"ז קשי' סוגי' דיבמות דמייתי רבא ראי' ממתניתן לדרב, ובמתני' מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת גם לוולדה, אבל בארוסה להכשיר הוולד בלא עדותה על עצמה מנ"ל, ואי דס"ל משום דס"מ נאמנת, או כסברת הב"ח, אם רבא ס"ל לעצמו, ולא הי' להביא ראי' ממתני' דאינה דומה למתני' כלל, משום הנ"ל והא משמע רב בלא בדיקת האם קאי, רק שמואל קרי לי' שתוקי ומפרש ש"ס בקדושין בתי' בתרא בדוקי היינו כשבודקין מהני אבל לא איירי שבדקו, ואם נדחוק דרבא מביא ראי' ממתני' לארוסה כל שנבדקה וקאי לרב דס"ל דבדיקה לא מהני להכשיר, כל שלא ידענו שבא עליה, ול"ל דאבא שאול ודלא כשמואל מ"מ לענין חשש דאפקרה נפשה לאחריני מהני, בלא דיימא כמו במתני' משום דמתוך שנאמנת, אם נסבול כל זה הדר תיקשי לרמב"ם מנ"ל לרמב"ם בפשיטות דאפי' לא נבדקה כלל דלא חיישינן בארוסה, דלמא אפקרה לאחריני, והרי רבא מייתי ראי' דווקא ממתני', ולכן בישובו של אבא מאוה"ג בח"ס לא נתיישב דעתי העני' בו כי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים

וכשאני לעצמי הכינותי יישוב לפיסקי הרמב"ם עד"פ קצת שי"ל ממתני' דיבמות ליכא ראי' למק"א רק בארוסה דמייתי רבא ומדמה למלתא דמתני' ע"פ ש"ס יבמות דקי"ל אשה מזנה מהפכת ומזנה, ולא חיישינן, שמא לא הפכה יפה, דגנאי היא לה שתתעבר ותגלה קלונה, והמזנה ומתעברת יצא מן הרוב ולא חש לנפשה וי"ל דמסתברא דאם נבעלה לכהן ונתעברה תולין יותר בו, מלומר שנבעלה לאחר ג"כ, וממנו נתעברה דתלינן יותר שנתעברה לכהן ולא הפכה ממנו כדי שתוליד ויאכילה הוולד בתרומה, אבל אם היתה מזנה גם באחר היתה מהפכת, דמה לה לגנאי זה להתעבר מאחר, אולי לא תתעבר מכהן זה דהא אני תשום ע"כ שנבעלה ונתעברה מאחר קודם שניכר העובר מכהן, ויש לתלות יותר שמכהן נתעברה וכהנ"ל וזהו טעמא דמתניתין דל"ח נתעברה מאחר, ומדמה רבא כן בארוסה שיש לתלות יותר דמארוס נתעברה ולא הפכה דאין לה גנאי כ"כ מארוסה וגם העבירה קיל היא משא"כ אם מאחר, היתה מתהפכת יפה כדי שלא תתעבר, אבל במק"א דל"ש כ"ז מנ"ל, והא"ש דפסק הרמב"ם בתרומה כבמתני', וכן בארוס וארוסה דמדמה רבא למתני' אבל בהלכות יבום מי שזינתה עם הפנוי אין סברא שתתעברה מזה יותר מאחר, לכן חיישינן שמא זינתה עם אחר, ג"כ, ומאחר נתערה וכן בבא ממזר עליה, חיישינן שמא מאחר כשר נתעברה, דשם בוודאי היה לה להפוך יותר מממזר לכשר, ועכ"פ ליכא סברא יותר לתלות בממזר מבאחר, ואתי שפיר הכל, והארכתי עוד בזה עד"פ בסוגי' דראוה מדברת בישוב קושי' פ"י בסוגי' ואכ"מ

ולדברינו אלו יצא לנו חומרא אפי' לשיטת רי"ף רא"ש ורשב"א ורוב ראשונים דנקטי להלכתא כלשנא בתרא אפ' דיימא מעלמא, י"ל דוקא בב' אלו דיש סברא לתלות בו, יותר מכהן וארוס, וה"ה בדרבנן כמו הא דמשתקין אותו לכהונה מוכח גם ממתניתן דל"ח שמא מכהן אחר נתעברה דליכא סברא לתלות בכהן זה יותר מוכח דבדרבנן בלאו סברא זו ל"ח לאחר בין לל"ק בין לל"ב אבל בדאורייתא אין לנו ראי' ממתני' ואפי' ללישנא בתרא אפשר דחוששין כל שאין לתלות בו יותר, ואפי' בלא דיימא בעלמא אין ראי' להתיר ועיין

וכל ישובים אלו הן מה שהבאנו והן מה דמשלנו היא, לא נמצא רמז ורמיזא ברמב"ם דזהו כוונתו אבל טרחתי יגעתי מצאתי ב"ה יישוב נכון המישב דעתי, ומוכח ומדויק בלשונות הרמב"ם ומוכח בסי' עצמה, דקשיא לי' טובא מאי האי דקאמר רבא בל"ק דיימא מיניה ולא דיימא מעלמא, דיימא היינו שיצא עלי' קול רינון כמו דיימא מעלמא, שמרננין אחריה, וכיון דבל"ק איירי דבא עלי' בידוע ע"פ עדים או ע"פ עצמו, למה אמר דיימא מיום שיש רינון אחריו, וכן בל"ב אמר דיימא מאי ומעלמא וכ' תוס' דיימא דווקא שבא עלי' למה נקיט דיימא הול"ל שבא עליה ודיימא מעלמא לכן נראה לי דלל"ק בעי תלתא לטיבותא, שבא עלי' בוודאי וגם איכא קול רינון מיני' ולא דיימא מעלמא, דאל"ה אמרינן כמו דבא עליה הוא ולא היה רינון ולא הרגישו בו כן נבעלה מאחר ולא נודע ולל"ב ס"ל אפי' דיימא ממש