כתב סופר אבן העזר פו

בהא סליקנא אחרי כל דברים הדברים שכתבנו למטינא שיבא מכשורי, וצריפנא בהדי רבנים מובהקים יחי', אשר פתחו פתח תקוה בכחא דהיתרא לאשת ליפמאן עקסעל ומני ומנייהו תנצל מכבלי העיגון מכח האיסו' אשת איש החמור אשר הרבה טרחו ויגעו ושקדו קדמונינו על ת"ע ויגענו ומצאנו ת"ל

בעהי"ת

אחר שזכינו להתיר אשה זו לעלמא מכח איסור א"א נשים פנינו ונבוא אל עמק הענין לחתור לה חתירה להוציא נפשה מזיקת יבם, כי צרורה היא בצרור החי יבם קטן אין לו לבעלה רק בן זנונים אשר יש ע"א שהודה הבעל בפניו בעוד היתה ארוסתו כי ממנו היא הרה ונשאר אח"כ בסתר ויש עדים הרבה כי דיימא מני' דהיה שכיח ורגיל אתה עמה כמעט, כי בסתר ובגלוי, ולא דיימא משום אדם אחר ולא נראה כי אם קרבות וכ"ש אהבה רק מיני' דידי' וצריכים אנו לעיין בג' דברים, א') אם אפשר להתירה לשוק ע"פ הגדת הבעל כי ממנה היא הרה אי חיישינן שמא זנתה עם אחר או לא, ב') גם אי ל"ח שנבעלה לאחר ג"כ דווקא בשידוע לנו שבא עליה בוודאי, אבל ע"פ הודעתו לבד ל"מ, ג') אם סגי לן בע"א שהודה בפניו

א) הנה הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום וחליצה פסק דמי שזינתה עם פנוי ואמר שזה בני אין אשתו מותרת עי"ז לשוק דמנא ידע דבנו הוא כשם שזינתה ע"ז, והה"מ הקשה דרמב"ם סתר שיטתו ממש"כ בהלכות תרומה בבא עליה כהן ולא דיימא מעלמא אוכלת בתרומה ולא אמרי' כשם שזינתה ע"ז, ובב"ח ומובא בב"ש סי' ד' העלה בסתירת הרמב"ם, דרמב"ם בהלכ' תרומה בתרומה בזה"ז דרבנן מקיל, משא"כ בחליצה, ומהא דכ' הרמב"ם בפט"ו מא"ב בארוס וארוסתו דלא חיישינן בלא דיימא לאחר, משום דיש לתלות בארוס יותר ובב"ש סי' קנ"ו כ' כיון דספק ממזר דרבנן דומה לתרומה בזה"ז דרבנן, וכ' הא דב"ח לא רצה בזה משום דרוב פסולים אצלה, ודבריו תמוהים לי הא ידענו שבא עליה ארוס או ע"פ עצמו, אלא שאנו מסופקים דילמא זינתה גם עם אחרים, א"כ אין כאן רוב פסולים אצלה דהא אם אחר ג"כ בא עליה או לא, זה ספק השקול וצ"ע, וצ"ל דב"ח עדיפא אמר דיש לתלות בארוס יותר אבל משום ס"מ אפשר לא היה מקיל הרמב"ם דלא דמי לתרומה בזה"ז, דכל עיקרו עכשיו דרבנן, אבל בס"מ הרי האיסר בעצמו דאוריי' רק דספיקו דרבנן מנ"ל להקל, ואין לדמות מתני' דיבמות לתרומה דרבנן, ולכן כ' הב"ח דבארוסה יש בלא"ה סברא דיש לתלות בארוס יותר, וסברא ואומדנא זו כ' רשב"א בקדושין ע"ד, משו"ה ליכא רו"פ בארוסה דמצוי יותר לתלות בו, מאחר שארוסה הוא כנ"ל לפרש כוונת הב"ח ולתי' ב"ח גם היא, מותרת לארוס גם שא"א לבדקה לגבי עצמה כיון שהוא חרשת או אילמת וכדומה, אבל לתי' ב"ש משום ס"מ דרבנן דדווקא הוולד מותר ולא היא, חוץ כשבודקינן ואומרת מיני' דהיא וגם הוולד מותרים שניהם ע"פ הודעתה כמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ו מפורש כנ"ל

ומה שהקשה ב"ש מהא דפסק הרמב"ם באומרת ממזר הוא, ואפי' מודה שבא עליה חיישינן שמא זינתה עם אחר, הא ס"מ דרבנן, לפמש"כ בכוונת הב"ח לחלק בין ס"מ לתרומה בזה"ז לפ"ז לק"מ לפי שיטתו ויושובו של הב"ח בשיטת הרמב"ם, אלא למש"כ הב"ש דבארוסה משום ס"מ הקיל הרמב"ם ג"כ לק"מ לפמ"ש ב"מ סי' ד' בישוב קושי' ב"ש על הה"ם דשאני ס"מ בקהל וודאי דרבנן משא"כ ס"מ בממזר וודאי כמ"ש ריטב"א בקידושין ודבריו אמיתים וא"כ לק"מ קושי' ב"ש

אלא בכ"ז שהעמדנו יושובו של הב"ח מול מה שתי' דבהלכות תרומה בתרומה דבזה"ז דווקא קאי זה דוחק מאוד והה"מ בהלכות חליצה בהשגתו על הרמב"ם מהלכ' תרומה נראה שהרגיש שיש לחלק בין לדאוריי' לדרבנן, אלא דדחיק לי' לומר דבהלכ' תרומה דווקא בתרומה בזמן הזה, ולכן נשמר וכ' הלא גם שם דאוריית' כמו לענין יבום, והיינו דהא הרמב"ם בכ"מ גם בזה שאינו נוהג בזה"ז כותב ופוסק, ולכן לא הקשה הה"מ מהך דארוס וארוסה דנ"ל דבפט"ו דס"מ דרבנן שאני, אבל מהלכות תרומה קשי' ליה כנ"ל

והנה בנב"י תנינא חא"ע סי' כ"ז העלה יושוב דבתרומה למי אנו מתירים, לה אנו מתירים בתרומה והיא לעצמה נאמנת משא"כ בהלכ' יבום להתירה לעלמא, והנה מה דפשיטא לי' דנאמנת לעצמה, ואנו מתירים לה אפי' נגד חזקה, דהא אית לה חזקה דאיסורא בתרומה, מ"מ בעצמה נאמנת בדבר הזה זה נמצא ברשב"א קדושין ומובא בפ"י כתובות סוגי' דתרי ותרי ובק"א באורך דאדם נאמן לעצמו אפי' נגד חזקה ורוב, ונ"ל ראי' לרשב"א לשיטתו ע"פ פירושו בכתובות סוגי' דראוה מדברת גבי שתוקי שמשתקין אותו מכהונה כדשמואל ומפרש רשב"א דאיירי שאין אנו יודעים שנבעלה לכהן, והיא אומרת איש פלוני וכהן א"נ לוולד דכהן הוא, וכעין דשמואל עיי' בו וצ"ל דמשמע גבי נפשה דנאמנת דכהן הוא שתאכל בתרומה בשביל וולדה מכהן, רק לגבי הוולד לא מהני עדות אשה לענין שיהא כהן ולמה תאומן לגבה נפשה נגד החזקה שאסורה בתרומה, וע"כ דלעצמה נאמנת אפי' נגד החזקה כנ"ל

אלא דדברי הנב"י בישוב הרמב"ם תמוהים מש"ס ס"פ אלמנה לכ"ג, דהביא רבא ראי' ממתני' לארוס וארוסה שאני במתני' דלגבה עצמה נאמנת ולא להכשיר הוולד, ולא די שאין ראי' ממתניתן אלא דרבא עשה קו"ח ממתני', ולפמ"ש דמ"ש הנב"י לחלק בין לגבה עצמה ובין לגבי אחרינא הוא שיטתו של הרשב"א בקידושין ומוכרח בכתובות הקשה על רבא כהנ"ל וצ"ע

ואתי' לן שפיר עפמ"ש הרא"ש בתשוב' כלל פ"ב שכ' דממתני' דיבמות ראי' דאפי' בדליכא ח"כ, מ"מ ל"ח שזנתה עם אחר דהא אוכלת בתרומה ובנה עובד עבודה, ומצית אש בשבת, וצ"ל מה רצה הרא"ש בהוספת דברים דבנה עובד עבודה וכ' נראה דקשי' ליה לרא"ש כהנ"ל מנ"ל לרבא להביא ראי' מן מה דאוכלת בתרומה לגבי דידה, הלא היא נאמנת על עצמה אפי' נגד החזקה, אבל להכשיר הוולד מנ"ל, ולכן הוסיף הרא"ש דבנה עובד עבודה ול"ח גם לגבי בנה וה"ה בארוסה דנאמנת לגבי וולד, והנה בנדון שלנו דליכא חזקה נהפוך הוא חזקת זקוקה ליבם מ"מ ל"ח לאחר כנ"ל ומיושב הרשב"א דל"ק כהנ"ל עליו מה שהקשיתי

ואם כי הרא"ש מוסיף מדילי' דבנה עובד עבודה, ומותיב ומפרק בזה דלא תיקשי לרבא דמדמי מילתא דרב למלתא דמתני', מ"מ הא גופא קשי' מנ"ל לרבא דמתני' גם לענין בנה קאי, ואין אלו אלא דברי נביאות, מ"ש דהא מילתא דפשיטא דבאנוסה לא ס"ד כלל לחוש כשם שנאנסה מזה גם נאנסה מזה, דאונס לא שכיח, וגם מה שנאנסה מפני שלא שמרה נפשה כדבעי שוב בוודאי ל"ש שתאנס עוד ומשמרת נפשה, וכ"ש דלא ניחוש לומר כשם שנאנסה מזה כך הפקירה נפשה ברצון לגבי אחר, וכן דייק לשון ש"ס מדאפקרה נפשה וכ' דווקא אפקרה נפשה ולא באונס וארוס שבא עליה היינו ברצונה כנ"ל פשוט וברור

וכן נ"ל דפשיטא לשב שמעתתא וכי כן מתני' דיבמות דקתני רישא האונס והמפתה, ומפרש שם כהן שבא על בת ישראל היינו בין באונס בין במפתה, וכמו דבאונס דאין מקום לחוש שמא זינתה גם עם אחר, שאין דבר שמביאנו לספק זה, ובנה עובד עבודה ומצית אש בשבת כן במפתה דשניהם בחדא מחתא מחתינהו מתני', ומביא רבא שפיר ראי' ממתני' דל"ח גם ברצון לזינתה עם אחר והיינו ללישנא קמא בלא דיימא מעלמא ולאביי בחבושת בבא, ובאונס ל"צ לכל זה, אבל מ"מ מתני' דאוכלת בתרומה בעיקר הדין שווין דאפי' בנת עובד עבודה באופן דל"ח שבא עליה אחר כמו באנוסה וא"ש

ותא חזי ברש"י כד מייתי רבא ראי' ממתני' מן כהן שבא על ב"י כתב רש"י דקתני האונס והמפתה וכ' ולא ידענו מה רצה רש"י דהוסיף על דרבא דמביא ראי' מכהן, ורש"י מוסיף דברים דקתני האונס והמפת' ולדברינו א"ש דרש"י הרגיש בכ"ז דליכא ראי' ממתני' די"ל לגבה עצמה שאני, ר"ל ע"כ דס"ל לרבא דאפי' לגבי בנה נאמנת, ומשום דמתני' קאי על אונס ומפתה דקתני תחילה במתני' ועפ"ז א"ש ראי' דרבא כנ"ל נכון

היוצא לנו מהאמור כי יושובו של הנב"י מופרך הוא מן הסוגי' במקומה, וכבר השיגו עליו הבאים אחריו מכח הנ"ל ומתורתו של משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חא"ע ח"ר סי' י' למדינו ישוב לכל פסקי הרמב"ם, דכל שמעידה לעצמה ל"ח שתשקר ותעשה איסור בעצמה וכיון שנאמנת על עצמה נאמנת גם לגבי אחרינא, ולכן במתני' דיבמות מתוך דנאמנת ע"ע נאמנת ג"כ לגבה בנה, וה"ה בארוס וארוסה שנאמנת לעצמה נאמנת לוולד, אבל לענין חליצה דכ' הרמב"ם מי שזינתה עם פנוי והוא לא נשאה ונשא אשה אחרת בכה"ג ס"ל חיישינן שמא לאחר נבעלה, והיא א"נ כיון דלאו לגבה עצמה מעידה ומביא ראי' לסברא זו מן מה דכ' הרמב"ן ריש נדה דמוספרה לה אין למדין דע"א נאמן באיסורים, דמשום דנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה, ומביא עוד ראי' ממתני' חגיגה י"ד ע"ב דכתיב בתולה לכה"ג שגם היא באיסור זה אינה חשודה גם לר"י משא"כ במעוברת לגבי הוולד חיישינן הוא נכון

והנה דבר זה דיותר יש להאמין שלא יעשה איסור בעצמו מלהכשיל אחרים ולעבור בלפני עור, כ"כ בהג"א ריש חולין, וסיים שם דמשום לפני עור האריך במק"א, ובב"י סי' א' וכל בו נשים שוחטות לעצמן, ובתוס' ערובין, גבי עד כאן תחום שבת לעצמן נאמנת, ועיין מהרמ"ל חולין מ"ד ע"ב בישוב רש"י דשם כמ"ש דאיכא חשדא שיאמרו שנוטל שכר, ולא כתב דמכשיר כדי שיאכל דל"ח שיאכל טריפות, ועיין ש"ך סי' י"ח ס"ק ל"א דלא נחשדו שיאכל איסור משא"כ להכשיל אחרים, וטעם לחלק בין אוכל עושה איסור בעצמו, ובין לפני עור דג"כ דאוריי' הוא, כ' רמב"ן ביבמות ר"פ דדבור קל לאדם מלעשות מעשה וכ"כ פ"י ריש גיטין, וכן מצינו בגיטין ס"ד