כתב סופר אבן העזר עז

ומלבד כל זאת עלה ספק בלבי גם לרוב הפוסקים דט"ע מהני גם בע"ה אולי באשה ל"מ דדעתן קלות ובדבר שצ"ע לא סמכי' עלי' ועיין ר"ן ריש חולין דבבדיקת סכין אין סומכין עלי' עיי"ש ועיין ר"ן סי' קכ"ז בעדות אשה עיי"ש

ואחר מעט עיון אמרתי דמוכח דגם על ט"ע דאשה סמכי' מש"ס יבמות קט"ו ע"א במעשה דבת תלמוד חכם דמשמע, דסמכינן על ט"ע דנשים: איברא דמשם אין ראי' די"ל ט"ע בגוף וצורה שאני ובלא"ה יש לדחות כמובן

אבל נ"ל ראי' מוכרחת מאותו ראי' עצמה שהביאו הראשונים ז"ל דט"ע מהני בע"ה מהא דסומא מותר באשתו וב"א מותרים בנשותיהם בלילה, וראי' זה גם על נשים קאי דאיך סומית מותרת בבעלה ונשים מותרו' לאנשים בלילה, וכ"ע אסורים להם חוץ מבעלה ויש לחוש יותר, וע"כ בט"ע דקלא ומוכח גם נשים יש להם ט"ע וסמכי' עלי' כנ"ל

ובינותי בספרים כי היה קשה בעיני שלא העיר אדם מזה, ומצאתי את שאהבה נפשי כי כבר קדמנו הגאון בעל חב"ש ז"ל, בסי' ס"ג וכ' דאין לסמוך על אשה בט"ע באיסור דאוריי' רק בבשר שנמ"ה דרק חששא דרבנן הוא, והרגיש בעצמו מהך דסומא מותר באשתו מוכח דגם באשה סמכינן על ט"ע מה"ט, אבל כתב בדאוריי' לא סמכי' עיי"ש, ודבריו לכאורה צריכים ביאור דהא הך דסומא מותר באשתו חשש דאוריי' הוא, ואפשר דס"ל דחשש זה רחוק שיתחלף באשה אחרת, וכן בהיפך איש אחר לאשה זו, וחשש זה רק חשש דרבנן כמו בשנמ"ה, ועיי' יש"ש שם שכ' דראי' הש"ס רק ממי שהוא באכסני' ואין אשתו מזומנת לו ומוחזקת שם דמותר בה אפו"ה בט"ע אבל בביתו ליכא למיחש או י"ל דס"ל לתבי' דחיישינן באשה שלא שבעתה העין היטב בכלים ובבשר וכדומה ואין ט"ע שלה ט"ע גמור כן משמ' מדבריו משא"כ בט"ע דקלא דשכיחה טובא עם בעלה בוודאי שבעתן העין וכ"ז צל"ע וצריך ביאור ועיון לעת הפנאי אי"ה

ולכן מן כל הלין טעמא אין לנו לסמוך על ט"ע של האשה הגם דדייקא ומנסבה מ"מ יש לומר בדדמי, כמש"כ ומכ"ש בנשים דדעתן קלה בדבר שתלוי בדמיון רק בצירוף סי' מחזיק הט"ע, ונ"ל פשוט דלא מועיל סימן להחזיק הט"ע רק בסי' אמצעי הגם דלאו דאוריית' ולא סמכינן עליו מ"מ מועיל לחזק ולגלות על הט"ע שהוא טוב, אבל סי' גריע לא יועיל לנו וכן מוכח מתשובת מהרמ"פ סי' ל"ו דאזיל שם לשיטת הרא"ש בראה שנטבע חיישינן לבדדמי וכ' דבהכרת הבגדים סמכינן על ט"ע ושוב נספן אולי ההכרה היה ע"י צבע הבגדים חו"ס חזינן דאם ההכרה היה על הבגדים סי' גרוע לא מועיל לחזק הטביעת עין ועיין ב"ש ס"ק פ"ט וא"כ אין לנו לסמוך על ט"ע של האשה בנ"ד ואין לנו מנוס רק לבדוק בסי' הכלים אם יש סי' אמצעי עכ"פ

ראשון לציון שנמצא כלי לבן מכנסים כתונת זאקען מצויינים ורשומים ברושם ב' אותיות בגופן שלהן כמו שאמרה קודם שראתה אותם, וכן הביאו לפנינו בד"צ כלים לבנים מרושמי' באותיות אלו, ודיינו אותם א' לא' וראינו שהם דומים ממש, הנה בנב"י קמא בד"ה והעשורות כ' דרושם בבגדים הוי סי' אמצעי ובתנינא סי' ס"א ד"ה והרושם כ' דקשה לסמוך עליו כי רושם הוא ראשי תיבות ויש לפרשו על כמה פנים על כמה שמות וגם בר"ת איש ואשתו אם לא שהאשה מכרת בט"ע שאותיות הם מלאכת ידה ואז בוודאי הוא שלו וראיתי לאאמו"ר ז"ל בתשוב' סי' תר"ג שהביא ג"כ נב"י קמא הנ"ל דרושם סי' אמצעי וכדומה לי שלא ראה נב"י תנינא דנראה דאפי' סימן אמצעי ס"ל דאינו נכון כמ"ש ומביא עוד אח"כ וע"ש

ואאמ"ו זצ"ל כ' בנדון שלפניו שהכידה מעיקרא בט"ע וגם הביאו לפני בד"צ כמה כלים מרושמים וראו שדומה לאלו זה הוי סימן והביא ראי' מתוס' גיטין כ"ז ע"ב ד"ה כגון דאמרו עדים וכ' שאם הכירו ח"י פשיטא דלא חיישינן לשמא כשמא וח"י כח"י וכן פסק בש"ע סי' קל"ב בשיש עדים כשמם צריכים שיכירו ח"י וכ"ש בזה שלא הוחזק מי שכת' ושמו כשמו והכריח שזה מע"י האשה הנ"ל א"כ הוי סימן מובהק ביותר עכ"ל הזהב, ועיי' פ"י ב"מ י"ח ע"ב ד"ה באותו דבר וחתומה כחתומה שי"ל דל"ח לזיופא כ"כ אבל לאתרמי חיישינן

והנה בוודאי אם מכרת מע"י פשיטא דזה יועיל בוודאי וט"ע גמור הוא וכן ס"ל לנב"י בפשיטו' וליתר שאת הביא אאמו"ר זצ"ל ראי' מתוס' הנ"ל ופשוט הוא דבכ"מ סמכינן אהכרת כתב בט"ע וכל קיום כן הוא אבל מבין כתבי אאמו"ר זצ"ל שכ' לבסוף וגם הכרנו מע"י משמע דס"ל דזה דומה לעדים מכירים ח"י זה צל"ע דוודאי ט"ע לא מקרי דהא לא שזפתם ולא שבעתם העין עיני ב"ד כי לא הכירו מעולם מע"י האשה רק עכשיו ראו זה נגד זה ואפי' לצורבא מרבנן ל"מ ט"ע כזה כמש"כ רשב"א חולין צ"ו וכן הלכתא ואין זה רק דמיון שני דברים להדדי שראו בדמיון כי האותיות דומות זה לזה ונעשים באופן א' ובזה מסופק אני טובא אם יש לסמוך בזאת ואפרש שיחתי

הנה הטור בח"מ סי' מ"ט כ' משם רב שרירא גאון דכ"י מקיימא ע"פ שני עדים שיכירו בב"ד שהוא כ"י אבל משני שטרות לא והטור חולק עליו דאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיום ועיי' ב"י שם ובש"ך ס"ק י"ג בשם הב"ח דכ' דלא ירדו החולקים לסוף דעת רש"י דכוונתו בכ"א כיון דצריך קיום מדאורייתא אין סומכין על דמיון הכתב"י משא"כ בקיום ח"י עדים שהיא רק דרבנן והש"ך כ' דירדו לדעתו רק ס"ל דגם קיום ע"י דמיון הוא קיום גמור, וראיתי בקצה"ח סי' מ"ו שהסביר בטוב טעם דעת רש"ג דקיום ע"י דמיון אינו רק כסימן ואין סומכין רק היכא דגוף הקיום דרבנן ולא בכ"י שצריך קיום מדאוריי' והכריע כשיטת רש"ג וגם הב"ח הכריע כמותו ומובא בש"ך סי' ס"ט ומעתה אחר שהלכתא כרש"ג אין לסמוך על דמיון האותיות באיסור דא"א דאוריי' רק במכירים האותיות בט"ע גמור ואין ראי' מתוס' גיטין הנ"ל דאיירי במכירים ח"י בט"ע וכנ"ל

שבתי וראיתי הגם דט"ע כה"ג לא מקרי רק סימן מ"מ סימן גמור ומובהק ביותר מקרי דאל"כ קשה באמת על החולקים על רש"ג וס"ל גם בכ"י מהני דמיון הכתבים ואם אינו רק סימן גרוע או אמצעי איך נסמוך להוציא ממון על זה במקום שצריך קיום דאוריי' וע"כ דס"ל סי' מובהק הוא רק בזה פליגי רש"ג וחולקים עליו דרש"ג ס"ל דאין מוציאים ממון אפי' ע"י סימן מובהק כשי' תוס' חולין צ"ו וכ"כ קצה"ח שזה טעמו והחולקים עליו נ"ל דס"ל בסי' מובהק מוציאים ממון, ודווקא קטלא לגברא לא סמכינן על סימנין דחמור טובא וכן ס"ל לש"ך סי' רצ"ז דבסימן מובהק מוציאין ממון ועיין בספר נתיבות המשפט דכ' דאין הלכתא כתוס' חולין הנ"ל וגם שבזה פליגו רש"ג והחולקים עליו ועיין, א"כ מוכח עכ"פ דסימן מובהק הוי אליבא דכולא עלמא וכיון דמתי' אשה על ידי סי' מובהק ויש לנו ג"כ לסמוך על רושם אם מכי' ע"י דמיון

שבתי וראיתי דליכא ראי' מוכרחת דדמיון הכתבים סי' מובהק די"ל טעמא דחולקים על רש"ג משום דס"ל גם בכ"י הקיום רק דרבנן וכמו שהעלה בקצה"ח סי' מ"ו ובחי' מסכת כתוב' פ"ב העליתי ישוב נכון לדברי רש"ג, והעליתי דס"ל קיום דאוריי' ואכ"מ וכיון דקיומא דרבנן הדר הוי כ"י מקוים בכל קיום שהם אמרו לסמוך על דמיון הכתבים משני שטרות

ולכאורה היה ראי' מהאי דהביא הט"ז בח"מ סי' ס"ט שהביא בר"ד מתשוב' הרמב"ן במי שנשבע שלא יעשה דבר בלי רשות חמיו וכ' לו חמיו שנותן לו רשות שאם מכיר כ"י יסמוך עליו חזינין שגם דמיון מהני, ובקצה"ח כ' די"ל להוציא ממון שאני וא"כ הי' מוכח עכ"פ דסי' מובהק הוא מדמסמכינן עליו באיסור שבוע' דאורייתא גם מזה לא נראה לי ראי' מלבד שקצה"ח בעצמו הרגיש דיש לדחות ראי' זו של הטו"ז דשם תי' הכרה בט"ע גם י"ל באיסור דלא הוחזק סמכינן אפי' אאמצעי לחוד וכבר חקרו האחרונים ועמדו על זה וכן משמע מש"ס חולין צ"ה ע"ב, ואם כן אין לנו ראי' מכ"י דדמיון הכתבים או מע"י ס' מובהק הוא

אלא הגם שראי' אין לנו מ"מ החוש מעיד ועינינו רואות שכ"י ב"א שוני' ומשוני' זה מזה ולא ימצאו מני אלף שדומות ממש להדדי ומיד בפתוח המכתב ניכר כ"י ממי הוא ונ"ל מ"מ בב' או ג' אותיות קשה להכיר ע"י דמיון אולי יקרה מקרה שעושים שני אותיות שוות זה כזה, ועוד נ"ל דכ"ז במעשה כתב כתיב על הנייר בדיו שמה שאין הכתבים וצורות האותיות שוות שכותב כרצונו ברצונו מרחיב האות וברצונו מקצר ויש כותב כתב עגול ויש כותב במרובע ארוכות וקצרות וכדומה שונים ומשונים זה מזה, ובמריצת כתיבת הכותב משתנה כתב ב"א וכ"ז בכתב ע"ג נייר אבל ברושמי הבגדים מעשה מחט בידוע שמקטנות לומדין אצל המלמדות ונותנין לפניהם בגד שמרוקמים בו האותיות וככה יעשו אפי' אלף וכן כאשר נגדולו עושים כמו שלמדו בקטנותם מבלי שינוי אם לא ע"ד הדחק ומי יסמוך ע"ז כי שכיח טובא שיתרמי ויתדמה אותיות שוות ממש ואין בהם היכר וסי' וכדומה לי שאפי' סי' אמצעי אינו לולא שנצרף ר"ת השם ודמיון האותיות שנעשה סי' אמצעי מהם כנ"ל

והואיל ואתא לידן סי' רושם בנדון הארכתי בו כדי להתלמד אבל בנ"ד אין אנו צריכים לכ"ז כי בבגדים אחרים בבתי שוקים קרוב שיש סי' מובהק ולכה"פ סי' אמצעי שנחתכה למעלה בצמצום מקום חתיכה מהבגד ואותו חתיכה עצמה נתפר למטה במקום שנקרע במקום דלא שכיח קרע באותו מקום באמצע הרגל מאחוריו אם לא עפ"י סובה כמו שהי' בנ"ד שמקרה הי' שנשרף במקום הנ"ל וחתכו מבגד עצמו במקום העליון מקום אשר אפשר לכסות בהליכה ע"י בגד אחר שעליו, ותפרו למטה למען לא יראה הקרע ויהי' מגונה ולמעלה במקום שחתכו נתנו מבגד אחר חתיכה נכרי' וזה נלפע"ד דלא שכיח כלל, וכמעט לסי' מובהק יחשב, וגם בבגד פלוני יש סי' שהוא עכ"פ אמצעי וכיון שיש סי' אמצעי אף רק א' שוב נתחזק ט"ע