כתב סופר אבן העזר עו

ראיתי לאאמו"ר מאוה"ג זצ"ל שכ' בפשיטות אפי' סי' אמצעי לא הוי בשבר ובתשוב' הנ"ל היה צמצום מקום השבר בעובי הבשר למעלה, ומ"מ פשיטא לי' דאפי' אמצעי אינו רק כ' דאומדנא הוא ויש לצרף אותו, ונ"ל דלא מבעי בזה צמצום מקום כיון דמקום המכה מצומצם בעצמותיו באותו מקום או בשמאל או בימין או בכולו וכיון דמכה עצמה שכיח גם זה בכלל שהי' באלו מקומות ולא דמי לפצע ורושם וכדומה בצמצום מקום, דאלו יכולים להיות בכל מקום ובכל אבר מאבריו של אדם ולא שכיח שימצא איש שיהי' באותו אבר, ובאותו מקום האבר, כמו זה דווקא, ודומה לנקב בצד אות פלוני, דנקבים בקלפי' שכיחים טובא מ"מ לא שכיח שיתרמה דווקא באות פלוני שיוכל להיות בכל תיבה ואות מאותיות הגט, משא"כ במכת שבר שמקומו מיוחד בגוף אין צמצום צד ומקום למעלה או למטה עושיהו לסי' מובהק, ומהאי טעמא פשיטא לי' לאאמו"ר מאוה"ג זצ"ל דאפי' אמצעי' אינו כנ"ל פשוט ומכשול בנדון שלפנינו דליכא צמצום מקום רק בצד שמאל דאפי' לאמצעי לא יחשב כנ"ל ברור לפע"ד

חסרון שינים ב' או ג' שינים בצד ימין העליונים גדולים שנקראים באקצעהן היה נ"ל הגם שהחסרון שן אינו סימן כלל דשכיח ביותר וכ"כ בנב"י תנינא בפשיטות בסי' נ"א ד"ה ומעתה מ"מ נ"ל ב' או ג' במקום אחד בזאח"ז לא שכיח ובהדי צמצום מקום מהני דאינו דומה למכת שבר שכ' לעיל דבשינים איכא כמה מקומות למעלה למטה צד ימין או צד שמאל והיה נראה לכאור' דאם מכוון הצד וגם המקום למעלה או למטה וגם מנין השינים היה נראה עכ"פ שיחשב לסימן אמצעי כן היה נראה אמנם כאשר הייתי נבוך בזה שאלתי את פי רופא העוסק הרבה בהוצאת השינים ואמר לי רובם אחר שהגיעו למ' שנים חסירים להם שינים ומועטים שיש להם בשלימות כלם ובאנשים שכיח ביותר שחסרים להם ב' או ג' שינים באקצעהן ובנשים באמצע השורה החיצונים והפליג מאד במיעוט מציאת שלילת החסרון שיניים, ומאחר שנתודע כ"ז אין ספק אצלי דאפילו סי' אמצעי ליכא כיון דשכיח טובא החסרון משלימות ממילא אפילו צמצום מקום לא יועיל כי כל זה שכיח, רק במנין אם מכוון המנין בצמצום מקום ממש אפשר דסימן אמצעי הוי מ"מ אין נפקא מינה בזה לנ"ד כיון דבנ"ד אינו מכוון המנין ממש דב' או ג' קאמרו, ע"כ לא אדין כעת זה), ולא מצאנו צמצום מקום אלא במלתא דשכיח שיהי' אבל לא שיהא יותר שכיח שיהי' משלא יהי' וא"כ בחסרון שינים דרוב אנשים חסרים שיניים והמיעוט אשר לא יחסר להם, ובאלו החסרי' שכיחים יותר באקצעהן א"כ פשיטא דשכיח ונמצא הרבה שיחסרו להם המקום הזה בצד ימין העליונים ולא דמי כלל לנקב בצד אות פלוני כמובן

וגם הרד"ק מודה בזה ומכש"כ שכבר כתבתי לעיל דיש כמה חולקים על הרד"ך דצמצום מקום לא מהני ואנו אין לנו מכל סימן הנ"ל סימן אמצעי דחזו לאצטרופי לשומא שנאמר אח"כ מכח ממ"נ יש להתיר ע"ד שכתבנו ומבואר כדברינו למעלה

ומוכרחים אנו לחפש חפש מחופש אחר סי' הבגדים אם יש בהם ממש למצא עזר ותרופה לעלובתא דא בנ"ד

וטרם אענה אני אומר הגם שיהי' לאשה ט"ע בכל כלים ואין אנו צריכים לסי' הבגדים והלכה רווחתא ט"ע עדיף מסי' מ"מ אי אפשר לנו להמלט מבלי יהי' לנו מלבד הט"ע גם סי' אמצעי או בגוף או בכלים כאשר אבאר בע"ה

הנה הרמב"ם בפ"ג מגירושין ה"ט כ' או שמצאו בכלים שהניחו בו ויש בו ט"ע בארכו ורחבו של גט וכו' נראה דמפרש מתני' מצאו בתפיסה אם מכירו שצריך שניהם יחד, וכ' הר"ן בגיטין בסוגי' שם דס"ל להרמב"ם דט"ע דע"ה לא מהני, וכ"כ הה"מ, והר"ן ורוב ראשונים ס"ל גם כן ע"ה א"ל ט"ע, ובש"ע אה"ע סי' קל"ב מביא גם שיטת הרמב"ם דצריך ט"ע וסימן ועיין ב"ש שם ס"ק ט"ו, והנה בסי' י"ז לא הזכיר המחבר כלל מדעת הרמב"ם דט"ע בע"ה לא מהני, והב"ש ס"ק ס"ח הרגיש בסתירה זו, וכ' דהרמב"ם ג"כ מודה כאן בט"ע כזה, או דדווקא בגט מחמיר הרמב"ם דאפשר באחר כעין דכ' רא"ש להרי"ף בחשש ליב"ש אחר, דט"ע דגופא עדיף מט"ע דכלים, והנה מ"ש ב"ש דאפשר הרמב"ם דווקא בגט דאפשר באחר מחמיר י"ל הרא"ש שפיר כ' כיון דאיכא פלוגתא בגמרא בגט דאפשר באחר חשש הרי"ף לצאת ידי כל האמור משא"כ בעגונא כיון דמעיקר הדין חיישינן לשיב"ש, אבל בט"ע בע"ה ליכא פלוגתא בש"ס וצ"ל דרמב"ם ס"ל מן הדין דע"ה לית לי' ט"ע מדלא מהדרינן אבידה לע"ה בט"ע ולית לי' לרמב"ם דל"ל ליה ט"ע אלא דחייש דמשקר כן הדין בכל, א"כ מהכ"ת להקל בעגונא כיון דליכא פלוגתא, ולכן נ"ל תי' בתרא של ב"ש הוא נכון דאין לדמות טביעת עין דכלים לטביעת עין דגוף, ואפילו גוי מהימן בטביעת עין דגוף וכן החוש מעיד ומסתבר כהנ"ל

מעתה בנ"ד אין לנו לסמוך על ט"ע דכלים של האשה שצריכים אנו לחוש לשי' הרמב"ם דלא הכריע המחבר בסי' קל"ב בין השיטו', ומביא שיטת הרמב"ם בשם יש מי שפסקו לשון רבים דנראה דיש עוד דס"ל כרמב"ם ואולי כיון לרש"י שהביאו הראשונים והוא רש"י שסביב הרי"ף אלא כיון דס"ל לרמב"ם בצירוף סימן הגם שאין סומכין על הסימן מ"מ מצטרפינן ט"ע עם הסימן והסימן מחזק הט"ע לכן צריכים אנו לסי' אמצעי כדי לחזק הט"ע

שבתי וראיתי כי שיטת הרמב"ם צ"ע דמנגדתו ראי' הראשונים ש"ס חולין צ"ו דאפי' לע"ה איכא ט"ע מדסומא מותר באשתו וב"א מותרים בנשותיהם בלילה הרי חזי' דלכל אינשי איכא ט"ע, וכן מוכח מסוגי' שם לפי' רוב הראשונים הר"ן והריטב"א דבס"ד ס"ל לרבא דליכא ט"ע לע"ה ולמסקנא מוכח דגם לע"ה איכא ט"ע ע"ש ותוס' גיטין כ"ז ע"ב ג"כ כ' דע"ה אית לי' טביעת עין ומביא ראי' מפג"ם קע"ח ע"א האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לדבר ע"ה בהדי' וראי' זו יש לדחות דשם איירו מט"ע מפרצוף פנים וגופו דזה הוא ט"ע הטוב יותר ומהני גם לע"ה וכסבר' ב"ש שהבאתי לעיל, אבל ט"ע דכלים וגט מנ"ל, אבל ראי' שני' מש"ס חולין הוא ראי' מוכרחת וצ"ע על הרמב"ם וסיעתו גם צל"ע מהא דפסק הרמב"ם בעצמו מה' מאכלות אסורות דסומכינן על ט"ע ואפי' כל אינשי מדלא כ' בצ"מ דווקא וכן בש"ע יו"ד סי' ס"ג פסק כן, ולרמב"ם ליכא ט"ע לע"ה וי"ל דדווקא בבשר שנת עלם מן העין דרק מדרבנן אסור סמכינן על ט"ע דע"ה ולא בדאורייתא וכעין זה כ' הטו"ז שם ע"ש, אלא דעדיין צ"ע הא בלא הוחזקו ג"כ רק חשש דרבנן כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ואפי' בהוחזקו נראה שהוא מדרבנן כמ"ש רש"י ב"מ וגיטין וכן מוכח מש"ס יבמות קט"ו ע"ב וא"כ הדרא קושי' הנ"ל וצ"ע

ולכן נלע"ד דמעולם לא היה כוונת הרמב"ם דע"ה לית לי' ט"ע בכ"מ אלא בגט וכדומה לו כאשר אבאר, הנה ביבמות קט"ו ע"ב בהא דקאמר הש"ס וחזינהו לאלתר וקאמרו סי' כ' תוס' בתי' בתרא דסי' עם ט"ע מצטרפינן וברא"ש שם מבואר יותר, דכ' כ"מ שראה הטביעה חוששין בט"ע בדדמי היינו כיון שראה הטביעה נ"ל שמסתמא מת, ולכן אינו מדייק כ"כ בט"ע או שעינו משקרתו, ודמיונו כוזב לו, ולכן צריך סימן לחזק הט"ע, הגם דסי' נא מהני באינו מובהק יועיל לגלות על הט"ע שהוא אמת עיין בש"ע סי' י"ז סעיף י"ח, בהג"ה רמ"א, וראיתי בנב"י קמא סי' מ"י שהעיר דבראה שנטבע י"ל גם בט"ע דבגדים שאומר בדדמי, ושוב כ' דנראה לו מלשון מהרמ"פ סי' ל"ו דבבגדים לא חיישינן לבדדמי, רק בגופו ואמר שם הנב"י מילתא בטעמא עיי"ש, ואומר מעתה כי זהו טעמו של הרמב"ם ז"ל דבמצא גט גם שמצאו בעצמו וליכא חשש משקר, מ"מ לא סמכינן על ט"ע כיון שמוצא הגט בשמות שהי' בגט שלו, סבר הוא בל"ס שלו הוא ורגלים לדבר עכ"פ, ושוב אמר בדדמי ודמיונו כוזב לו וס"ל ל' לרמב"ם דגם בכלי וחפץ שייך בדדמי כנראה לו להנב"י לולא שמצא במהרמ"פ נגד זה ולהרמב"ם ס"ל כהנ"ל ויש לו להרמב"ם ראי' מכח קושי' תוס' גיטין כ"ז ע"ב ד"ה מעולם לא חתמנו שנתקשו למה נאמין לו לבעל וכ' כיון דרואה דשמו כשמו משקר לנו ע"ש, והרמב"ם לא נראה לו שמשקר כיון שנאמן לומר גרשתי כמ"ש תו' אלא הטעם דאמר בדדמי שלא במתכוון וכן הוא הדין בשליח המוצא בעצמו דליכא משקר, אבל בדדמי איכא, ולכן צריך סי' בכלים מכח דמחזק הט"ע כנ"ל נכון ומיושבות קושיות על הרמב"ם ודעימי', וא"ש דלא הביא המחבר בסי' י"ז שיטת הרמב"ם דבע"ה לא מהני ט"ע דשם איירי במוצא אדם מת ע"פ שדה ומכירו בט"ע וליכא בדדמי וגם הרמב"ם מודה והיכי דאיכא בדדמי בראה שנטבע מבואר אח"כ ומיושב ג"כ בזה הא דנתקשה הנב"י שם על הרמ"א סי' ל"ב שכ' ביש סי' בבגדיו ולא כ' ט"ע ורצה תחלה לומר בדדמי ל"מ ט"ע גם בבגדים ושוב הביא מהרמ"פ שממנו מוצא דין של הרמ"א דס"ל אפי' ט"ע מהני בבגד וא"כ הדרא קושי' שלנב"י על הרמ"א ששינה לשון מהרמ"פ וכ' סימנים ולפמ"שכ ניחא דחשש לשיטת הרמב"ם הנכתב למעלה, דגם בבגדים וכלים שייך בדדמי בטביעת עין וא"ש ועיין כנ"ל נכון

ומעתה לפמש"כ במקום דליכא לחוש שאומר בדדמי כ"ע מודים דלע"ה איכא ט"ע ואף הרמב"ם ז"ל מודה א"כ בנ"ד היה לסמוך על ט"ע לחוד בלא סימן, אלא דאחר העיון היה נראה לי גם בנ"ד דומה לגט שנמצא שחש הרמב"ם לבדדמי מאחר שרואה ששמות הגיטין שווין כן בנ"ד מאחר שאמרה כל הסימ' קודם הראו לה הכלים והכירם כולם בט"ע איכא למיחש מאחר שהכירה הכלים בסי' וגם סי' היה כמו שאמ' בלי ראי' שוב אין מפרש ודמיון כוזב לה להכיר בט"ע כמו בגט הנמצא, וביותר שמעתי שכשנעלם בעלה קלא יצא בעיר שאיבד עצמו לדעת כי כן אמר הרבה פעמים בפה מלא וגם כשנמצא א' סמוך לק"ק ס"ה קול בא לעירינו שנמצא בעל אשה זו, וע"ד כן נשאו שמה והוי כראה הטביעה והיש"ש כ' דהדד' שמע הטביעה: