כתב סופר אבן העזר עד

בעל האבעי' לא רצא למינקט האבעי' דלית בעגונא דחוקתא ונקט מילתא פסוקא דבכל ענין הספק אם סי' דאוריי' אי דרבנן משא"כ בעגונא דאיכא גונא דוודאי סימנים דרבנן, ועיין

וצריך אני לבאר הא דמייתי ש"ס אח"כ תנאי במעידי' על השומא וכן ביבמות אמר אביי כתנאי ורבא בל"ק ס"ל דכ"ע סי' דאוריי' ד"ל ראבמ' ס"ל גם בזה סי' דאורייתא וכן היה מקובל הגם דמאבידה ליכא למילף כמ"ש מ"מ ס"ל או מקבלה אבל בהא דקאמר רבא בל"ב דכ"ע סי' דרבנן בהא סברתי קיימת דהייני אי גם סי' אבידה וגט אשה דאוריי' מ"מ בשומא וכדומה להתיר עגונא כ"ע סי' דרבנן רק במובהק ביותר דליכא חשש אתרמי כלל מהני סימן וא"ש דגם לפי מה דפשיט רבא אח"כ סי' דאוריי' ומסיק של כ"ע סי' דאוריי' מ"מ לישנא בתרא דידי' קושטא הוא דבעגונא כ"ע ס"ל סי' דרבנן וכמש"כ, ומיושב בזה גם קושי' תוס' יבמות בהא דאמר רבא כ"ע סימן דרבנן איך יתרץ מצאו קשור בכיס, וכו', ולפמש"כ לק"מ דרבא רק בעגונא קאמור כ"ע סימנים דרבנן וכסברת הנ"ל משום דליכא אלא חד אתרמי משא"כ במצאו קשור צריכים אנו לחוש לתרי אתרמי דהיינו שאתרמי סי' כזה וגם אבד ממנו כולי האי לא חיישינן, והמקשה שהקשה קאי להך לישנא דפ"פ דרבנן, אבל רבא דמשני ומוקי מתני' בארוך וגוץ וכליו חיישינן לשאלה או חו"ס ל"ק מבריי' והא דאין מעידין על השומא דבהא כ"ע סי' דרבנן כמ"ש ועיין ובפלפול הארכתי ואכ"מ

והא דהקשה הש"ס יבמות להך לישנא סי' דאורייתא ממתני' גם ללשנא סי' דרבנן קשי' דהא בתרי אתרמי סי' דאוריית' מצאו קשור כמ"ש הא ל"ח ללישנא סי' דרבנן ל"ק רק מכח קושי' מבריית' שם רק להך לישנא בכור' דהא אין מעידין על פרצוף פנים דרבנן אבל ללישנא סי' דאוריי' קשה בלא כ"ז ממתני' ועיין

נחזור לדבריו דגם אם היה באבידה סי' דאוריי', עדיין י"ל בעגונא לא סמכינן על סי', ומעתה א"ש שיטת הרמב"ם ע"פ הה"מ דבאבידה כ' הרמב"ם בסי' מובהק סמכינן עליו מדאוריי' בס"מ היינו כמו סימן באבידה שאנו יודעים ע"י סימנים שכלי כזה אבד מיד בעלים אלו, וצריכים אנו לומר תרי אתרמי וכהנ"ל, וכל זה לא חיישינן רק באיסורים כיוצא בהן כהאי דחולין צ"ה ע"ב בבשרא ותכלתא וכדומה שיודעים שאבד דבר כמו זה שנמצא סמכי' על סי' אבל בה' גירושין להתיר אשה ע"י סימנים בעגונא ס"ל כלישנא בתרא דרבא דכ"ע סימן דרבנן בכה"ג דאין אנו צריכים לחוש לתרי אתרמי כי כן נראה מסקנא דרבא וסברת בעל האבעי' דאמר נפקא מינא לגט אשה ולא קאמר נפקא מינא בעגונא דאתתא וכמו שביארתי לעיל

הגם דש"ס רצה לדמות זה לאין מעידין על פ"פ וכתבתי לעיל דס"ל דאעפ"י שיש סי' בגופו בע"כ קאי על פ"פ דקאמר לעיל מינה ומדמה ש"ס להדדי כמו גט אשה, היינו דאזיל לל"ק דבכורות, דפ"פ דרבנן וכ"כ פנ"י הבאתיו לעיל דאזיל הש"ס להך לישנא אבל לדינא י"ל דתפס הרמב"ם לעיקר ל"ב דאין מעידין על פ"פ מדאוריי' דאין סימן כלל בפ"פ לחוד בלא חוטם א"כ ליכא אלא חד אתרמי סימן כסי' ואינו מועיל מדאוריית' ומיושבים היטב דברי הה"מ דפ' גזילה ואבידה כ' דבסי' אמצעי ס"ל להרמב"ם סי' דאורייתא היינו באבידה וכיוצא בו, אבל בהלכות גירושין כ' דאעפ"י שיש בו סימנים בגופו ובכליו היינו סי' שמחזיקים בהם אבידה דלהתיר איתתא לא סמכינן על אמצעי דליכא אלא חד אתרמי וכמו שכתבתי וא"ש

ברם דא צריך אני לבאר הא דפסק הרמב"ם בפ"ג מגירושין דבגט בעי דווקא נקב בצד אות פלוני והא בגט כתבתי לעיל דמי' ממש לאבידה ובש"ס מדמי להדי' וא"כ כי היכי דפסק באבידה סי' דאוריי' ה"נ בגט

ונ"ל דהא באמת ר"א מצריך דווקא סי' מובהק בגט משום דספיקי מספקא ל' אמנם כ' הה"מ דרמב"ם ז"ל פסק כרבא דאת"ל סי' דאוריי' הלכתא הוא וס"ל דאין אנו מניחים פשוטותו של רבא משום ספיקו של ר"א ולא חש להא דר"א וי"ל בגט כיון דאפשר באחר מחמיר הרמב"ם ז"ל כיון דר"א מספקא לי' להאי וכה"ג כתב הרא"ש גיטין לרי"ף דמחמיר בגט אפי' באין שיירות מצויי' ומקיל בעגונא דסבירא לי' להלכתא כחד דווקא ש"מ דהוחזקו רק בגט דאפשר באחר מחמיר לצאת ידי הכל, וכן י"ל כאן לרמב"ם דמחמיר בגט להצריך סי' לחוש לדר"א לרווחא דמלתא, ובאבידה וכדומה בדאוריית' בעיקר הדין ס"ל סי' דאוריי' משא"כ בעגונא מעיקר הדין סימנים דרבנן כל"ב דרבא כדס"ל לבעל האבעי' ב"במ בפשיט' בזה סימנים דרבנן, ומסתברא הכא דבאבידה ליכא למילף דסי' כה"ג דאורייתא, והא רבא כדפשיט סימן דאורייתא אמר דילפינן מועד דרוש אחיך אותו דרשיהו בסימן, וכ' בו' הר"ן כוונת רבא דמתני' ס"ל סי' דאורייתא מהך קרא יליף וכיון לפמ"ש אין למילף עגונא מאבידה א"כ בעגונא דליכא ילפותי' בוודאי סימנים דרבנן וכן הלכתא: וצריך אני לפרש שיחתו דלכאור' ממקום שמביא רבא ראי' דסימן דאוריי' מתכריח של שט"ח מוכח גם היכי דליכא אלא חדא אתרמי דהא בשטרות ליכא חששא רק אם מלוה או ממלוה נפל כמובן ויש לחוש שמא מלוה נפל ולא ממלוה ואיתרמי דידע הסימן ומ"מ אנו מחזירים מדאורייתא וחזינן גם חד אתרמי לא חיישינן אמנם אחר העיון נראה דגם זה ל"ק עפמש"כ הפנ"י דבשטרות אין חשש אתרמי כלל, כיון שבוודאי אנו יודעים או מלוה או ממלוה נפל ואין לחוש רק לרמאות וע"ז מביא רבא ראי' דלא חיישי' לרמאי אבל שלא נחוש לאתרמי אין ראי' אלא הפנ"י נדחק, דבאמת לא אמר רבא ש"מ סי' דאוריי' רק היכי דליכא משום אתרמי רק לרמאות ונקיט מיהו פלגא בסי' מובהק עיין בפני' וזה דוחק גדול כמובן, ולפע"ד אין צריך לדחוק רק כך אמר רבא כיון דממתני' מוכח בשטרות סימן דאורייתא ולא חיישינן לרמאי ומנ"ל למתניתן הא ע"כ דריש דרשהו בסי' וכיון דדריש הקרא כן א"כ שוב מוכח דגם לאתרמי ל"ח דהא הקרא מיירי מכל אבידת אחיך שייך אתרמי ומוכח ממילא הכל דכל סימן באבידה דאורייתא וגם לאתרמי לא חיישינן כנ"ל לפע"ד נכון בעה"שי

ומעתה א"ש מ"ש דלא מוכח מכ"ז רק לרמאי ל"ח וגם הוא דלאתרמי ל"ח דווקא בתרי אתרמי כאבידה אבל בעגונא דלא מוכח מקרא דאבידא הדרא לסי' דרבנן וכמו שפסק הרמב"ם וכמו שבארתי לעיל ע"פ חידושי הר"ן

ומעתה נ"ל כן שיטת הרי"ף ג"כ דסי' דאורייתא באבידה רק ביבמות בעגונא מייתי ל"ב דכ"ע סי' דרבנן דלא דמי לאבידה וגם הרמב"ם בעגונא ס"ל ל"ב כרבא עיקר וכמ"ש ורי"ף ורמב"ם ז"ל בחדא שיטתא קיימי כנ"ל

ולא תקשה עלי ממה שכ' הרמב"ם בפ"ג מהלכות נחלות פ"ג עיי"ש דמשמע מדבריו דגם בחד אתרמי כמו התם סימנים דאורייתא ורק חז"ל אסרו בלא סימן מובהק דדברי הרמב"ם בלא"ה צריכים ישוב גדול, כמבואר למעיין ועיין בכ"מ שט"ו וצ"ל או דלא קאי רק על שארי דברים שהזכיר שם דנטבע במים, שאין להם סוף וכדומה ועיין מזרחי, וכל מה שצריכים לישב דברי הרמב"ם אלו אין ליגע לסברא דידי ועיין תשוב' מזרחי שהאריך בדברי הרמב"ם אלו עיי"ש ובהא דכתיבנא א"כ גם שי' הרא"ש שהביאתי לעיל דסתר עצמו דבמ"מ כ' שפיר דנשאר הדבר בספק אי סימנים דאורייתא דראי' מתכרוך של שטרות ויש לדחות ולדינא מספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן היינו באבידה וביבמות ק"כ מביא רק ל"ב דרבא דס"ל סי' דרבנן דבעגונא ס"ל ג"כ דנקטא ל"ב דרבא דוודאי סי' דרבנן וכמש"כ דאין חילוק בזה בין הרא"ש להרמב"ם רק בהא דפשיטא ליה להרמב"ם לפסוק באבידה סימני' דאוריתא ספוקי מספקא לי' להרא"ש ז"ל אבל בהא דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל בעגונא דסימנים דרבנן פשיטא גם הרא"ש מודה לי', ועיין היטיב ומיושב כל השיטות הנ"ל

ומעתה אחרי שבררנו דבעגונא דאתתא העיקר לדינא סימני' דרבנן דוודאי כל"ב דרבא וכי כן דעת כל הבנין רי"ף ורמב"ם ורא"ש ז"ל, וא"כ שומא סי' אמצעי בוודאי הוי עיקר כל"ב דסי' דרבנן ופליגי אי שומא סי' מובהק הוא אבל סי' אמצעי לכ"ע הוי, וא"כ בצמצום מקום השומא נעשה סימן מובהק כדעת הרד"ק, ואין כאן חשש שמא סימני' דאורייתא כמו שכ' המ"ב דבארנו לפי דעת גדולי הפוסקים הנ"ל סימני' דרבנן בוודאי, מעתה בנ"ד דיש שומא בצמצום מקום, הוי מקום להתיר האשה הנ"ל בשומא, בצמצום מקום לחוד וכהנ"ל

איברא דלכאור' דברי הטור עומדי' לנגדי ויש לשדות נרגא בהיתר הנ"ל עפ"י דברי הטור שכ' טעמא בשומא למה לא הוי סי' מובהק משום דעשוי' להשתנות לאחר מיתה וכ' הב"ש דנרא' דהטור ג"כ ס"ל דאמצעי הוי ולא כ' טעם זה רק דס"ל דכל היכי דצריכים אנו לטעם אם פליגו בשומא סימן אמצעי למה לאיהא סי' אמצעי, וצריכ' בש"ס לטעמא עשוי להשתנות או מצוי בבן גילו ה"נ אנו צריכים לטעם אם פליגו בסי' מובהק למה לא יהא סי' מובהק לת"ק דקיי"ל כוותי' ולא נשאר לנו רק טעם הש"ס או משום עשוי להשתנות או משום מצוי בב"ג וא"כ כיון דצריכים אנו לטעם למה לא יהא סי' מובהק א"כ נשאר סברת של המ"ב גם אם נאמר סי' דרבנן דגם בצמצום מקום איכא טעמא דש"ס ואזדה לה היתר הנ"ל ע"פ דברי הטור אלו

אמנם משום הא לא ארי"א דכבר כתבתי לעיל דנראה סברת טו"ז נכונה דלטעם עשוי להשתנות בוודאי צמצום מקום מועיל לשוי' סי' מובהק רק לאידך טעמא משום עשוי להשתנות אמרי' סברת המ"ב וא"כ הטור דנקיט רק טעם דעשוי להשתנות ס"ל דבצמצום מקום הוי מובהק ופשיטא שיש לסמוך על ס' הטו"ז בפרט במקום אשר כל הפוסקים קמאי לא הביאו זה דבעי לטעם למה לא יהא שומא סימן מובהק אי נאמר סי' דרבנן, אמנם אי קשי' הא קשי' דבאמת מנ"ל להטור לכתוב טעם דעשוי להשתנו' ולדחות אידך טעמא משום מצוי בב"ג במקום שיש לנו נ"מ גדול לדינא בשומא, סימן מובהק