כתב סופר אבן העזר עג

האט, האט זיא געזאגט איך צווייפלע נון ניכט מעהר, דאס זינד זיכער דיא קליידער וועלכע מיין מאנן געטראגען האט, אב ער פארט איזט

דיא קליידער האט דאס ב"ד אין ס"ה אין פערוואהרונג גענאממען אונד זיא חתום לב"ד צדק פה פר"ב איבערשיקט: תשובה לא

אמר הכותב אם אמנם צעיר אנכי לימים, וידעתי מך ערכי בין הבונים, והי' לי למשוך ידי באיסור חמור דא"א אבל ההכרח אלצני לפתוח ראשון בכחא דהתירא דהאי עלובתא אשת שמעון גר', מקהלתינו כי היא מבנות עירי ומי יחוש חוץ ממנו לפקח על תקנתה, לכן אזרתי כגיבור חלצי לשום עין, עיוני בשריותא דדא, וזכות אבותי הקדושים זצ"ל שמתי לי למטרה, ומה' אשאל יחנני ויאיר עיני במאור תורתו להעמידיני על האמת שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו ואדברה נגד מלכים מלכי רבנן ולא אבוש כי בד' בטחתי

אחרי אשר שמתי עיני ולבי על ג"ע שהוגבה לפנינו בד"צ פה נלפע"ד כי כמעט כל הסימנין הנמצאים בגופו של הנטבע, לאו מלתא נינהו חוץ משומא בצמצום מקום ביותר כמבואר בג"ע לכן אמרתי לבאר תחלה דין שומא וכל פרטי' ואח"כ נדון על נ"ד וזה החלי בעזרת צורי וגואלי

הנה בש"ס יבמות ק"כ וב"מ כ"ז תני' אין מעידים על השומא, ור"א בן מהבאי אמר מעידין לימא בהא קמיפלגי מס' סימנין דאוריי' ומ"ס סימנים דרבנן ודחה רבא בג' דחיות דכ"ע ס"ל סי' דאורייתא ופליגי אי שומא מצוי בבג', או בשעשוי' להשתנות לאח"מ, ולל"ב אמר כ"ע סימנים דרבנן, ופליגא אי שומא סימן מובהק הוא או לא, והרי"ף והרא"ש ביבמות לא הביאו רק' ל"ב דרבא דכ"ע סי' דרבנן ופליגו בשומא סימן מובהק הוא או לא, ולפ"ז סימן אמצעי כ"ע מודים דהוי וכן משמע ברמב"ם בפ' י"ג מה' גירושין ה' כ"א דכ' דאין מעידין וכו', ואפילו יש סימן בגופו ובכליו ואפ' שומא וכ' ועיין ברמב"ם בכסף משנה, שם סעיף ג' עיי"ש

אמנם הב"י בשם הרד"ק כ' אם הוא צמצום מקום באבר פלוני במקו' פלוני הוי כמו בגט בנקב בצד אות פלוני דמבואר בש"ס דהוי ס' מובהק וע"ש ובתשובות משאת בנימין חולק עליו דוודאי אם נחליט כלישנא בתרא דרבא דסי' דרבנן ורק סי' מובהק לא הוו א"כ וודאי אמת כדברי רד"ק דבצמצום מקום הוי מובהק אבל אנו צריכים לחוש להך לישנא דסי' דאוריית' ושומא סי' גרוע או אמצעי בבג' או משום עשוי להשתנות וא"כ גם בצמצום מקום לא מהני מהאי טעמא והב"ח בתשו' סי' פ"ב חולק על המ"ב וס"ל דבצמצום מקום ביותר מהני אפילו להני טעמא בש"ס משום עשוי' להשתנו' ומצוי בבג' דזה לא שכיח כלל שיהא לאחר אפי' בג' באותו מקום ממש בצמצום וע"כ מהני צמצום מקום אפי' להך לישנא דסי' דאוריי' ע"ש ובט"ז סי' י"ז ס"ק כ"ט הביא המ"ב והביא מסברות דזה תלוי בהני תרי טעמא בש"ס אם טעמא דעשוי להשתנות אם הוא בצמצום מקום הוי וודאי סי' מובהק אמנם דמצוי בבג' גם בצמצום מקום לא יפה כח השומא כיון שהוא בן גילו, שהי' לו גם באותו מקום ממש, וכ"כ בק"ע למהרח"ש, מ"מ צריכין אנו לחוש לאידך טעמא בש"ס דמשום מצוי בבג' לא מהני לת"ק דקי"ל כוותי' וא"כ גם צמצום מקום לא מהני דגם זה מצוי בבן גילו, מעתה בנ"ד דהוי שומא בצמצום מקום נפלנו ברברבת' הנ"ל, ולדעת הט"ז אשר נראה גם לע"ד אזדא לה האי היתר לכאור'

והנה בתחלה רציתי לומר, ולהביא ראי' מרי"ף רא"ש ז"ל יבמות דמוכח לכאור' כשיטת הב"ח וסייעתו, דלא כמ"ב ואף לא כהכרעת הט"ז דהרי"ף והרא"ש ז"ל לא הביאו ביבמות שם רק ל"ב לכ"ע סימן דרבנן ופליגו אי שומא סימן מובהק הוא או לא ולא הביאו כלל לא טעמא דעשוי להשתנות ולא טעמא דמצוי בבג' ופשוט דכוונתו ז"ל דבדאוריי' הולכין אחר לישנא דמחמיר טפי ולא הביאו רק לישנא בתרא דחמור דבעי בכל דוכתא סימן מובהק, ואם נאמר כשיטות המ"ב או כט"ז, דלהני טעמא או דלמ"ב טעמא לא מהני אפי' בצמצום מקום אור לולי הני טעמא הוי סי' מובהק א"כ למה לא הביאו ז"ל הך לישנא והני טעמא אי לט"ז חד טעמא להחמיר בצמצום מקום, ומוכח לכאור' כשיטות הב"ח ז"ל, איברא הגם זה קשה מאד בעיני להעמיד כשיטות הב"ח בדברי הראשונים ז"ל כי סברת הט"ז נכונה מאד, ומסתבר טעמא, ואם נאמר לישב דס"ל ז"ל כשיטת הט"ז רק דס"ל לעיקר כל"ב דסי' דרבנן כדרכו של כמה ראשונים, דתפסו בכ"מ עיקר כל"ב, מ"מ מלבד שקשה מנ"ל להחליט באיסור דאוריי' או דרבנן ורבא מפשט פשיטא לי' בב"מ סי' דאוריי' אם גם שיש לדחות פשוט על רבא כמ"ש הרא"ש בב"מ שם, מ"מ גם סי' דרבנן לא פשיט לי' מלבד כל זאת לא העלני ארוכה לשו' הרא"ש ז"ל דהביא מכ' ביבמות רק לב', ובב"מ כ' בפירוש דנשאר הדבר בספק, או סימן דאורייתא או רבנן ע"כ נלפע"ד

ולדין בדבר חדש אשר לא ראיתי לרבותי האחרונים ז"ל שהעירו בזה ולענ"ד הערה גדולה אשר כל סוגי' הש"ס סובב עליו, וקודם שאבאר דברי אביא תחלה דברי הרמב"ם ז"ל שקש' מאד וז"ל הרמב"ם ז"ל בפירוש, מהלכות גזילה בסי' מובהק סומכי' עליו דבר תורה וכ' הה"מ דס"ל סי' דאוריי' ובהג' מהלכות גירושין כ' הרמב"ם ז"ל אע"פ שיש סי' בגופו ובכליו וכו', וכ' הה"מ שם בסי' שמחזירים אבידה ע"ש והקשה עליו בכסף משנה שם לפמש"כ הה"מ בהלכו' גזילה ואבידה, דס"ל לרבינו ז"ל דסי' דאוריי' היה לי' לפרש דסי' בגופו ובכליו היינו סי' גריעים, עיי"ש, ע"כ בחר לו הכ"מ דרך אחר דס"ל להרמב"ם ז"ל סי' דרבנן עיי"ש, והנה קושי' הכ"מ על הה"מ באמת צע"ג, דלכאור' סתר את עצמו, מה' גירושין להלכות גזו"א וגם זה קשה לפרש מ"ש הרמב"ם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו היינו סי' גריעי' דסתם סי' היינו אמצעים וכגן דא צריכים לפרש ארוך או גוץ ולא לסתום סימנים, ובוודאי היה מוכרח הה"מ לפרש דסי' שכ' הרמב"ם ז"ל היינו בפירוש שמחזירים אבידה, אבל צריכים לישב קושי' הכ"מ דהה"מ סתר עצמו ממש"כ בה' גו"א, דשיטת הרמב"ם ז"ל סי' דאוריי' ועוד קשה בעיני לפי הה"מ ברמב"ם דמוכרחים אנו לומר דפליגו, הרמב"ם על הרי"ף רבו ז"ל דהרי"ף ז"ל כבר כתבנו לעיל דלא הביא רק ל"ב דסימנים דרבנן וידוע דרכו של הרב ז"ל דהולך כמעט תמיד בשיטת רבו הרי"ף ז"ל

ע"כ נראה לפע"ד לקרב הרחוקים בהשקפה ראשונה ולהשוות הרי"ף והרמב"ם וגם דברי הה"מ נכונים מאד, בפירושו ואפרש שיחתי, דהנה לכאור' צריך עיון גדול בהשקפה ראשונה על דמיון הש"ס אבידה לעגונא מהא דהקשה ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אעפ"י שיש בו בגוף ובכליו, וש"מ סי' דרבנן ע"ש בש"ס הלא חילוק גדול ומרחק רב בין התם לאבידה דבאבידה כיון שבא אחד לפנינו ונתן סימנים א"כ ידענו בבירור שאבדה ממנו כלי כמו זו האבידה ורק ספק אם גם אמת כדבריו, מ"מ לא זו הוא רק זו של אחר, ושלא במקום אחר א"כ צריכים אנו לומר, דיש עוד חפץ כמו זו האבידה ואותו חפץ ג"כ נאבדה מיד בעליה כמו מזה שנתן סימן לאבדה א"כ בעי לומר תרי אתרמי על החפץ עצמו ועל אבידת אותו חפץ זה לא חיישינן ומהדרינן לבעלים ואומרים דלית חפץ אחר כמו זו, עכ"פ לא נאבדה מיד בעליו וכ"ז באבידה משא"כ בנמצא אחד מת ואין אנו יודעים מי הוא וטרם שנדון ע"ז מי הוא אנו דנין רק אתרמי א' דהי' שמא יש עוד איש אחד בסימנים אלו, ואם אנו יודעים זה דיש עוד אחד בסימנים כמו זה א"כ כשאנו רואים זה המת מיד אני אתחיל לדין מי הוא או זה או זה, ואין לנו שוב סברא לומר יותר דזה הוא דאידך דיותר מא' לאמת והוי רק אתרמי אחד דהי' על החפץ שהאו כאן האדם משא"כ על האבידה שהוא כאן המיתה אין אנו צריכים לאתרמי בתרתי רק א' מת או זה ולא דמי כלל לאבידה דידעי' בבירור שנאבדה מזה שנתן סימנים ואנו צריכים לדין ולומר שנאבד מאחר גם כן בלא האתרמי מגוף החפץ עיין היטיב וא"כ האיך מדמי הגמרא אבידה לעגונא, ונראה לי נכון ועיין

והנה בגט אשה דמי ממש לאבידה כיון דבא לפנינו ונתן סי' א"כ ידענו שנאבד גט ממנו רק שמא יש עוד אחד ששמו כשמו, ושם אשתו כשם אשה זו, וגם הוא נתן גט ואבד ושפיר מדמה בעל האבעי' דמבעי' סימני' דאוריי' או דרבנן ונ"מ להדורי גט אשה בסימני' שפיר מדמי לאבידה אבל בעגונא דאתתא מנלן לדמות וצ"ע לכאור'

ולא ידעתי פשר דבר זה רק דש"ס בסיגיון אזיל להך לישנא בבכורות דמדאוריי' מעידין על פ"פ לחוד רק רבנן חכמז"ל אמרו דאין לסמוך על הכרה בפ"פ לחוד דשמא אתרמי אחר דיש ג"כ פ"פ כמו זה, ומתני' דאין מעידין על פ"פ אלא עם החוטם אעפ"י שיש סימן משמע דקאי אלמעלה שיש סי' אין מעידין על פ"פ בלא חוטם וכ"כ בפי' שפיר הקשה הש"ס ומדמה הך לאבידה כי היכי דבאבידה סמכו חכז"ל על סי' דלא אמרינן תרי אתרמי כהנ"ל ה"נ לא היה להם להחמיר אם יש הכרת פ"פ וגם סי' א"כ צריכי' ג"כ לומר תרי אתרמי דאתרמי הכרת הפרצוף וגם אתרמי הסי' כולי האי לא היה להם להחמיר, ומוכח דסי' לאו דאוריי' וא"כ גם באבידה לא מהני הסימן משום דגם לתרי אתרמי חיישינן אם אין לנו סי' מובהק ה"נ חוששין על תרי אתרמי דהיינו פ"פ וגם הסימן

וכן סוגי' דיבמות דמקש' הש"ס מתני' ובריי' להדדי אזל ג"כ להך לישנא בבכורות זולת זה לא ידעתי לישב סוגי' הש"ס על נכון

ובהא ארווח לן ג"כ דנתקשו קמאי ז"ל למה לא אמר בעל האבעיא נ"מ להתיר אתתא על סימן כיון דמוכ' מהש"ס דזה דמי להדדי אבידה וגט ועגונא ולפמ"ש א"ש דוודאי לא דמי כסברות הנ"ל רק דהש"ס מדמה שפיר משום דבמתני' משמע אפי' בכה"ג דגם באשה בעי תרי אתרמי מ"מ חיישינן במתני' ושפיר הקשה הש"ס אבל