כתב סופר אבן העזר ע

מליאום ועי"ש הקצרתי וכי כן בנידן שלנו שיש סימן אמצעי בגוף ופאס גם אם נחוש לשאלה מ"מ בצירף הנ"ל הוי סימן מובהק

ועוד לנו עמוד גדול לסמוך עליו בנידן שלנו עפמ"ש הח"צ בסי' דבסי' בגוף וסי' מובהק בכלי לא חיישינן לשאלה דהוי שאלה דחד וכמו דלנפילה דחד לא חייש אביי' כן לא חיישינן לשאלה דחד והביאו מ"ש פר"מ נ"י ומה שהקשה הח"צ עצמו מדמקשה ש"ס ב"מ מכיס וארניקי ושם הוי שאלה דחד יפה כ' פר"מ נ"י ע"פ מ"ש הרשב"א בגיטין בהוחזק ושיירות מצויין, אמרינן כיון דאיכא חדא איכא עוד טובא והוי נפילה דרבים וכ"כ האחרונים, וגם ב"ח בתשובה כ' כח"צ הנ"ל והוא נשמר מקושי' נב"י קמא סי' שהקשה הא רבה ע"כ ל"ל לחלק בין נפילה דחד לנפילה דרבים דאל"כ איך מייתי ראי' בפג"פ מדיוקא דהם מוציאים על אחרים, והב"ח כתב ע"פ מ"ש תוס' יבמות קט"ו דרבא ס"ל דלנפילה ואבידה לא חיישי' והא דמיית' ראי' מחב"ן ונב"ח היינו דס"ל אין אותיות נקנית במסירה ונחוש שמסר בלא כתיבה וע"כ דכיון שבידו הוא מחזיקינן בשלו עיי"ש וכ"כ רמב"ן בב"ב, וזה ראי' רבא ג"כ בב"ב דע"כ לא חיישינן לנפילה וכדומה דאל"כ למה הם מוציאים ניחוש למסירה, והסביר בתשוב' אבני מילואים הנ"ל דבזה לא שייך למכירה דחד ל"ח דביותר מוכר למי ששמו כשמו יעוי"ש ומיושב קושי' נב"י, אלא שראיתי בספר בית מאיר שהקשה מש"ס יבמות דאמר אביי למאי ניחוש אי לנפילה מיזהר זהיר, ולפמש"כ תוס' כוונת אביי ע"כ דלכפילם דחד לא חיישינן, והו"ל לאביי למימר, אי לנפילה לדחד ל"ח ולא היה צריך כלל לומר מזהר בי' וע"כ דווקא כיון דנפילה בעצמותה לא שכיח, לכן לנפילה דחד לא חיישינן, וא"כ שאלה אולי שכוח יותר דחיישינן אפילו לדחד, וכתב דבכלים דלא משלו אינשי א"ש דברי החכ"צ עיין בו

ולפע"ד י"ל כיון דבב"ב אמר סתם לנפילה דחד לא חיישינן ולא אמר כיון דנפילה בעצמה לא שכיח, נראה לי דווקא ביבמות שם בחב"נ דשכיחה טובא במחוזי לכן הוצרך להקדים דנפילה בעצמה לא שכיח דמזהר זהור, וי"ל דיודע דשכיח טובא דשמי' כשמו זהור בו יותר כמובן, וכיון דגם נפילה דחד הוא לא חיישינן אבל משום סברא זו לחוד דנפילה דחד הוא לא סגי, אבל היכי דלא אתחזק רק יוסף ב"ש אחד כמו בב"ב שם שני יב"ש הדרים בעיר אחד דלא חיישינן לנפילה דחד בלא סברא מיזהר זהיר בי' כנ"ל ולפי"ז א"ש דברי הח"צ דידן היכי דלא אתחזק באיסור כאתחזק בממון היינו אתחזק בממון שאתחזק יוסף בן שמעון אחד בעיר דאמר אביי בפ' גט פשיט דלא חיישינן לנפילה דחד בלי סברא דנפילה לא שכיח כן באיסור לא אתחזק כנ"ל נכון ועיין

והנה בנידן שלנו גם לפי דברי ח"צ יש לנו לסמוך על הפאס כיון שיש סי' אמצעי בגוף ולא שכיח, דמושלי הפאס כמו שכתבתי והוי שאלה דאחד אלא דלאחר העיון הא ליתא לכאורה דהח"צ בעצמו הרגיש דיש לחלק בין שאלה לנפילה דשאלה במכוון הוא, משא"כ נפילה במקרה וכתב כי הסימן שבגוף הוא מקרה שאינו מכוון המשאיל עליו שוב הוי כנפילה דחד ועיין בפנים

וצריך לאמר לפ"ז בנידון שלנו דרשום בפאס ציור הפנים ומראה השערות וכל סימן הנקרא באדם בלתי ספק שגם סומת עיין רשום בו, ואין השואל שיש בו שומת עין יוכל להשאיל אלא מדומ' לו ומחפש עד שימצא כמוהו והשואל ומשאיל שניהם מכוונים לזה וא"א בלעדו לא מיקרא שאלה דיחיד כיון שבמכוון בא ואין דומ' לנפילה דחד

ולכן אין לנו רק מ"ש לעיל דכיון דאין דרך להשאיל הפאס בעיתים הללו ולדעתי בזה גם הב"י מודה דלא חיישינן לשאלה, אלא דיש לחוש שמא השאיל אחד מבגדיו ושכח בו האפאס, הגם דגם זה לא שכיח, ועכצ"ל כן דאם לא כן היכי משני בכיס וארניקי מטבעת דלא משאלי אינשי נחוש שמא שכח בא' מכליו וע"כ דגם זה חשש רחוק דממשמש בבגדו תמיד כ"ש על כליו שמקפיד עליהם וכן בנידן שלנו מ"מ לא אלים סברא זו מכל כלים דלא מושלי אנשי ובכה"ג יש לחוש גם לפאס שהוא שכחה מלפניו, ולדעתי בי בתשובה חיישינן לחששות אלו והח"מ הוסיף חשש מכירה ואבידה דהגם דלא שכיח מ"מ דכמו דחיישינן לכלים דלא מושלי חיישינן לזה וגם לפמ"ש הנב"י וחיפש מדנפשי', אבל כבר קדמוהו בחשש זה בנטבע שפשט בגדיו ואחר מצאם ולבשם גם בכלים דלא מושלי אינשי יש חשש זה עיי' נב"י טנינא סימן ס"א, ונ"ל דבהולך לרחוץ על היאור קרוב חשש זה יותר אלא דבחששות כאלו הדרינן לסברת ח"צ דלנפילה דחד לא חיישינן דהא כל אלו שלא במכוון הי' שבאו הבגדים עם האפאס לידו של זה שיש לו סי' בגופו כמוהו ועיי'

ולהיות כי אנו אין לנו צד היתר בשריותא דהאי עלובתא רק בצירוף סי' אמצעי שבגוף והוא ע"פ סמוכ' בדיק' הרופא לאח"מ, ונבוך אני בהכרתו לאח"מ ועיין בכורות כ"ח ע"א, וגם יש לעיין אם נבדק ע"פ רופא נכרי אם נסמוך עליו, ולאפס הפנאי אין באפשרותי לעיין יותר ולא באתי אלא להעיר ולא כפוסק כי לא מלאני לבי לסמוך על כל הנ"ל, ופר"מ נ"י אשר דעתו רחבה ישקיל הדברים במאזני שכלו וישאל לגדול מפורסים א', ואולי ימצאו בדברינו אלו דחזו לאצטרופי וכבודו מחול על שלא שעשעתי בחידושיו שכתב במכתבו על דברת הנב"י, וכבר הארכתי גם אני בתכלית אריכת בענינים אלו, ואין דנים משא"א לעת כזאת לכפול הדברים והיה זה שלום כנפשו היפה ואוה"נ פה פ"ב יום ד' י"י מנחם תרי"ג לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: העתק גביית העדות

במותב תלתא בי' דינא כחדא הוינא כד אתא קדמנא מו"ה יעקב בן הרב מו"ה שמעלקא רב בק"ק עגערצעג והוא כעת רב במאשדאל במחוז שאמאדי והעיד לפנינו בת"ע כזה"ל ידעתי את ר' וואלף בן ר' עקיבא קירשנער מיושבי כפר באטא סמוך למאשדאל בעל האשה טילא בת ר' יששכר דוב והכרתי בו היטב דאס זאנדערד בארע קענצייכען אן זיינער נאזע דערען ביין פעהלט, אונד דיא ביינשטעללע פלאטט אונד דאס נאז ענפלייש שפיטצעל אויפגעשירצט, אונגעוועהכליך איינגעדריקט אונד געשפיטצט וכימים אחדים קודם ימי החנוכה העבר לעת הבקר באו אלי אנשי מקומו והגיד לי כי בלילה הזה נעלם האיש ר' וואלף הנ"ל, אשר הובא ביום הקודם שמה למאשדאל לבית גיסו ר' דוד ווייס ושם שכב על ערש דוי חלי העורקים ובלילה נרדמו כל שומריו וכאשר נעורי לא ראו את החולה וגם בקשו וחפשו בכל הדרך עד מקום באטא אצל הרחיים כי אמר בשטות חולין פאכטאזיע כי חפץ להקר תחת הגשר שם ולא מצאו, ואח"כ הלכתי אני והאנשים לבקשו בשדה וראיתי את מקום כפות רגליו רשום רשום בשלג עד הנחל קאנאל אצל מאשדאש ושם ראינו במקום שפת הנחל בטיט רושם רגליו אונד דאס צייכען זיינעס אונטערלייבעס וויא ער זיך אינס וואססער גערוטשט, ואשתו אמרה כי הכירה את הזאקען אשר מצאו בדרך שם, גם מצאתי את הרטיה פיזיקאטור אשר על רגליו אבל לא מצאנו את החולה הנ"ל, ולא שמענו ממנו מאומה עד ימי חג השבועות אמרו אנשים אשר שמעו מיושבי שימאנטארן כי הוציאו שם איש יהודי ממים קאנאל אשר הוא וואהרשיינליך ר' וואלף הנ"ל ע"כ באתי אני ור' יעקב בן ר' יהודא סג"ל גבאי דמקומינו והאשה טילא הנ"ל אל העיר שימענטארן ושם הגידו לנו היהודים כי הוציאו מת מהנחל קודם הפסח ורופא היהודי אמר כי הוא יהודי וקברנוהו אצל הנחל ואח"כ אמר לנו הרופא הזה לי ולר' יעקב ולהאשה הנ"ל כי האמת כן הוא והוא ראה את המת והכיר בו דאס נאזענביין געפעהלט דאס נאזענפלייש איינגעדריקט אונד נור וואורצל אונד שפיטצעל געבילדעט, אונד אונז גאנץ געצייכנעט, וויא ער אויסגעזעהען האט בחיו, גם אמר לנו הרופא כי אחר המצא המת שראוהו במים עד יום השלישי אחר הראותו לקאמיטאטספיזיקוס אז נקבר, ולכן הלכנו אני ור' יעקב הנ"ל אל קברו אשר הראו לנו היהודים ופתחנוהו ובעבור כי אמרה אשתו הנ"ל כי היה בגב בעלה אצל עצם כתפו מקום גבוה מחבירו ראינו ושמנו עין על גבו וראינו איינע נוסעהנליכע ערד העהונג אונד ליעס דיא ערדע דאפאן אבוואשען, דא צערפלאס דאס פלייש מיט דער הויט אונד דא צייגטע זיך דיא ערהעהונג אם ביין, נעבען דען שולטערביין דאס ביין האט אויסגעזעהען אלס ווערע עס געבראכען אונד וויעדער צוזאממענגעוואכסען שבר על שבר ואח"כ הגביהו הראש וראינו צורת חוטמו כאשר היה בחיו דאס כאזענביין האט געפעהלט, נור דאם שפיטצעל געבליבען, אלס מאן אבער דיא ערדע אבגעוואשען, דא צערפלאס אויך דיא הויט מיט דעם פלייש, אונד בליעב ניכטס מעהר אלס איינע בלאסע העלונג, אויף דען געזיכטסביין, אונטער דען אויגעכגרובען, ואח"כ בא לפנינו ר' יעקב בן ר' יהודה הנ"ל והעיד גם בת"ע כי בא לביתו כ"ח שבט וספרו לו אנשי מקומו את ספור המעשה הזה ככל לשון עדות מו"ה יעקב הנ"ל וגם הוא הכיר היטב את וואלף הנ"ל אשר חסר עצם חוטמו ולא היה בו כי אם ראש בשרו שפיטצעל וכי גם הוא הלך עם ר' יעקב והאשה הנ"ל אל שימאנטארן ודבר עם היהודים ורופא ושמע גם הוא הכל בעדות ר' יעקב הנ"ל, וגם בדק בקבר המת ומצא בגבי אם שולמערביין גם כי ראה חיטמו בצורתה המשונה חסר' עצם ועל ראש בשרו השפוי כאשר הכירו וראוהו בחייו ואח"כ הלך הוא והאשה אל הרופא ונתן להם כתוב עדות כתוב וחתום בטבעתו וגם הובא והונח לפנינו ב"ד חתומים מטה ובהא העיד כי ראה הרופא את המת הנמצא בקאנאל יום צווייטען אפריל ונקבר ביום פינפטען אפריל וראה כי הוא יהודי כבן תשע עשרה שנה כעד שלש ועשרים שנה ולא הכיר בו סימנים מיוחדים כא' חוטמו דיא אויפפאללענד מוס אומגעשטאלטעט וואר, דערען זייטען געפעהלט אונד נור וואורצל