כתב סופר אבן העזר ו

אצלה וכתב על זה הנמ"י ומיעוט פסולים היינו כגון אחי' ואבי' ובזה מכשיר שמואל אפי' לכתחלה ובדיעבד אפילו ברוב פסולין כאלו, אבל לא איירו שם במה דמחמירים באינה טוענת עד דאיכא תרי רובא, דחיישינן בחד רובא אפילו במיעוט פסולים כאלו ובמיעוט פסולים דקרובים אפילו בחד רובא סגי אפי' בלא טוענת כלל ושמואל לא אמר רק בטוענת בזה הלכה כר"ג ואפי' ברוב פסולים, אבל לא תעבד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ובמיעוט קרובים אפילו טוענת לא בעי ולא מוכח מידי מזה דנמק"י חולק על רמב"ם וטוש"ע דהם דברו לפסול בדיעבד ולכן נקטו דווקא נכרי וממזר ועבד דבאלו בלא טענת בעי ת"ר כנ"ל ועיי'

ונ"ל עוד דיש מנמק"י ראי' דס"ל דבמיעוט קרובים לא בעי תרי רובא דצ"ל מה בעי הנמק"י דמפרש מיעוט כגון אחי' ואבא וכי עד עכשיו לא ידענו מה הוא מיעוט פסול ורוב פסולין, ואריכו' ופירש זה ללא צורך הוא, וגם קשה למה לא כ' גם חשש ממזר ועבד, ולכן נ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דסוגי' דסוף פ"ק דכתובות איירי לכתחילה ובטוענת ובעי תרי רובא, וכ' תוס' שם הגם דשמואל ס"ל דסגי בחד רובא, ר"א חולק וס"ל דבעי תרי רובא וקשי' לנמק"י לומר דפליגו שמואל על כל אמוראי דס"ל דבעי' ת"ר, ובלאו"ה שלא לעשות פלוגתא עדיף, ולכן התחכם וכתב דאת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ובחד רובא סגי היינו במיעוט קרובים בהא לכ"ע סגי בחד רובא, ולקמן אזל הסוגיא, במיעוט פסולים דנכרי וממזר לגבי דידה ובוולד במיעוט ממזר ובמיעוטים כאלו לא בעי תרי רובא ושמואל קאמר עד דאיכא רוב כשרים היינו במיעוט קרובים סגי בחד רובא כנלפע"ד, ואית לנו תנא דמסייע לנו דס"ל בדליכא מיעוט ממזר בוולד ומיעוט נכרים וכיוצא בו לגבה משום חשש קרובים לא בעי תרי רובא מטעם שכתבתי כנ"ל ועיי'

אלא דאני מצאתי ראיתי ברש"י קדושין דף ע"ג שכ' לרבא מיעוט פסולים ממזר וקרובים וכ"כ הר"ן שם שהוא מעתיק לשון רש"י בכ"מ, נראה דס"ל דאפילו למיעוט קרובים חיישינן, והש"ש לא הזכיר מזה כלום, אבל ראיתי שהרגיש בזה הגאון ני' מהרמ"א סג"ל ני', אלא דאין מוכרח כ"כ דרש"י לא כתב ממזר או קרוב אלא ממזר וקרוב והעיקר דחוששין לממזר וקרוב דנקיט אשגירת לשנא הוא שעכ"פ אינו מפורש דס"ל לרש"י דחוששין לקרוב היכא דליכא ממזר אלא דיש לדקדק קצת מדאמר רבא מיעוט פסולים אצלה משמע קצת דאפילו אינם פסולים רק אצלה ולכ"ע כשרים והיינו רק קרוביה מ"מ חיישינן, אלא דבכל הסוגיא דכתובות נקיט רוב כשרים ורוב פסולים אצלה, ולשנא כך הוא משום דדנים עלה ממי נבעלה לכן נקוט הלשון אצלה, והכלל כיון דנראה מרמב"ם וטוש"ע דל"ח לקרובים ולפמ"ש יש ראי' גם כן מנמוק"י, ואין מפורש נגד זה רק משמעות דורשים קצת, טוב לנו לסבול לדחות כל זה לקיים עיקר הדין ולהשוות המחלוקת זהו הנלפע"ד בהך מלתא

תבנא לדינא לנדון שלפנינו, דבדברי' אינה נאמנת לפסול, ואפילו למשווי' ספק ממזר לרוב השיטות וכ"ש כשהוא עומד ומכחיש לפנינו, ואם ליכא קרוב יותר ממנו דפוסל הוולד חוץ מזה שאומרת עליו והוא עומד ומכחיש, ואפילו אי חיישינן לשתוקי משום מיעוט קרובים היינו כשאין הקרוב אומר שאינו ממנו דכל כשאומר הקרוב בפירוש שאינו ממנו נאמן מתורת יכיר כמ"ש, ואם יש קרובים אחרים שיש לחוש שמהם הוא ואי אפשר לשאלם, מ"מ נלפע"ד שאין כאן חשש ממזרת דלמיעוט קרובי' לא חיישינן כמו שביארתי, וכל דליכא ממזר ידוע, ולנתינים ועבדים ומצרי וכיוצא לא חיישינן בזה"ז, לכן נלפע"ד דהוולד כשר לבוא בקהל עדת ה', הנלפע"ד כתבתי וד' יצילנו משגיאות, ויורינו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, הכ"ד טרוד מאוד דורש שלומו ושלום תורתו, ברוך יאמר לעומתו, חותם בברכה, פ"ב יום ה' ה' טבת תרי"ז לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ג

שלום וברכה, שמורה בכל וערוכה לחביב נפשי הרב הגאון המאוה"ג בקי בחדרי תורה, פנים מסבירות בהלכה ברורה, בעל פיפיות כקש"ת מו"ה וואלף פוקס נ"י אבדק"ק סערעד יע"א: גי"ה קבלתי יום אתמול ונהניתי כי אתו החיים והשלום ב"ה, כן יתן ה' וכן יוסיף לפר"מ י"נ נ"י

והנה מפני אהבתי לפר"מ נ"י פניתי מעט עוד היום להשיב אמרים על ד"ת אשר הציע לפנינו שלשה ספיקות בענין ואגיד לפניו מה שהעלתה מצודתי בעזה"י

א) לשיטת הרמב"ם פ"ג מיבום דחיישינן כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, אם חיישינן דווקא כשזינתה ברצון אבל באונס לא, והי' פשיט לפר"מ ני' דבאונס לא שייך לומר כשם שזינתה וכו' אלא דראה בהה"מ שם שכתב בהלכה ד' אבל בנו מאנוסתו או מפותתו איני יודע אם הוא זה בבירור וכו' נראה דס"ל דאפילו באנוסה חיישינן ותמה למה והוא נגד השכל והסברא אלו דבריו, אומר מה דפשיטא לפר"מ נ"י וגם בעיני הי' פשוט מאוד, וכן מוכח מלשון ש"ס יבמות סוף פרק אלמנה מדאפקרה נפשה וכו' והיינו ברצון בזה שייך דאפקרה נפשה, אבל באנוסה לא שייך מדאפקרה נפשה

ומהה"מ הנ"ל אין ראיי' דהוא כתב אנוסתו או מפותתו וכו' על מה דהתחיל בו מי שזכה עם אשה וביאור דעת רבנו דהאומר זה בני נאמן דווקא כשהוא אומר שהוא בנו מאשתו שידוע לו שבנו הוא, אבל בבנו מאנוס' או מפותתו אינו יודע וכו' וכתב וזה דבר ברור באשת איש שיש לומר רוב הבעילות אחר הבעל, אבל בפנוי' הי' נראה לחלק בין חשודה ממנו בלבד וכו', ופשוט בעיני דמ"ש הה"מ אנוסתו היינו באשת איש אפילו באנוסתו אינו יודע בבירור כיון שרוב בעילות אחר הבעל, ואין חילוק בין אנוסה למפותה, אבל בבא על פנויה בוודאי דווקא במפותה חיישינן שמא זינתה עם אחר, וכן מורה לשון הה"מ שכתב שיש חילוק בין חשודה ממנו וכו' ולשון חשודה לא שייך רק במפותה, אבל לא באנוסה דאינה חשודה ממנו רק שבע"כ נאנסה כנ"ל פשוט

ונ"ל עוד אפילו בתחלתו באונס וסופו ברצון לא חיישינן ולא אמרינן כשם שאפקרה נפשה דכיון דתחלתה באונס יצרה אלבשה ונתרצות, אבל לא נחשדה בשביל כך שתזנה עם אחר מתחלה ברצון, וגם אין סברא לומר כיון שנאנסה פעם ולא שמרה נפשה כן נאנסה עוד דאונס לא שכיח, וביותר בפנוי' שכבר נאנסה בוודאי משמרת נפשה אח"כ ביותר שלא תבוא לידי כך ואינה הולכת במקום כזה שיוכל להקר לה אונס כזה כנ"ל

ואמינא עוד דכל שהי' היחוד באונס המיחד עמה, או שהי' היחוד הכרחי ממקום אחר ושם זינתה ברצון לא אמרינן מדאפקרה נפשה וכו דלכאורה יש לעיין איך נימא כשם שזינתה וכו' עם זה זנתה גם עם אחר בשלמא עם זה נתייחדה ודברה תפלות עד שלבסוף הי' אש בנעורת ובאו לידי כך משא"כ עם אחר, אלא דאמרינן כשם שנתיחדה עם זה שלא כהוגן עד שבאו לידי כך כן נתיחדה עם אחר שלא כהוגן עד שבאו לידי כך ודוק בלשון רש"י יבמות ס"פ אלמנה דלהאי איסורא ולהאי איסור' שכתב דאסור להתיחד וצ"ב למה לא כתב איסור בעילה ונקיט איסור יחוד, אלא הן הדברים שכתבנו דוודאי מסוף מעשה אין לנו לדון אחר שכבר נתיחדו ובערה בם אש התאוה, אלא מתחלת מעשה יחוד ואמרים כשם שנתיחדה עם זה באיסור כן עם אחר כנ"ל

ועפי"ז עלתה בידינו ליישב תשובת הרא"ש וכן הוא בתוס' ישנים כתובות דף י"ד, דבנבעלה כמה פעמים לא אמרינן כשם שזינתה וכו' והקשו א"כ למה נדחק אביי ביבמות לל"ק בשהי' שניהם חבושים יאמר נא במיוחדת, ולרבא ל"ק דס"ל דזה פשיטא, וגם דחיק לי' להעמיס מתני' בכה"ג, אבל אביי' דדחיק ודחי בשהי' חבושים בוודאי מרווח יותר לומר בבא עלי' פעמים טובא ולדברינו א"ש בשנבין דאמר אביי כשהיו שניהם חבושים לא הי' צריך לומר רק שהיתה חבושה מעת שנבעלה עד שהוכר העובר, ולכן נ"ל דאביי הכי קאמר שהי' שניהם חבושים בבת אחת והי' היחוד באונס ושם גברה אש התאוה אחר שהי' מיוחדים בע"כ דדהו ובכה"ג לא אמרינן כשם שזינתה וכו' דעם אחר לא נתיחדה באיסור, משא"כ עם זה נתיחדה בע"כ והי' היחוד באונס ויצרה אלבישייהו ומעשיהם הזנות ברצון ואין לחוש לזינתה עם אחר, ולפ"ז איכא רבותא במתני', וי"ל דנבעלה פעמים לאחד בוודאי אין חידוש כ"כ ומיושב דינו של הרא"ש ותוספות כנלפע"ד ועיי'

והנה אם כי הדבר פשוט יותר מביעא בכותחא דבאנוסה לא חיישינן לכשם שזינתה וכו' מ"מ לא אמנע מלהביא לי ראי' ע"ז, הנה הרא"ש בתשוב' כלל פ"ב כ' בתוך הדברים דאין לומר דלהכי ל"ח בארוס וארוסה משום דאיכא חזקת כשרות לדידה, דניהו חזקת כשרות איכא אבל חזקת כהונה לוולד ליכא ומתני' אמרה ילדה תאכל בתרומה ואם הוא זכר מקריב ע"ג המזבח ושוחט ומקריב בשבת אלא ה"ט כיון שמודה שבא עליה שוב לא חיישינן עיי"ש, נראה לי ביאור דבריו דהאריך הרא"ש בדבריו וכתב שהוא מקריב ומבעיר אש בשבת רצה לשמור בזה דלא נאמר דווקא לגבה עצמה לא חיישינן ותאכל בתרומה, אבל אנן לדידן חיישינן וזו סברת הנוב"י חלק ב' שכתב ליישב הרמב"ם על מה דבהלכות תרומה פסק דלא חיישינן היינו לגבי דנפשה עיי"ש והוא תמוה א"כ מה ראיי' מייתי רבא ממתני' דילדה תאכל דלמא לגבי דידה שתאכל ל"ח משא"כ להכשיר הוולד, אלא דבאמת קשה מנ"ל לרבא להוכיח הלא י"ל כהנ"ל ולכן כ' הרא"ש דאם הוא זכר מקריב ע"ג המזבח ומבעיר אש בשבת ויליף רבא שפיר משם דגם אנו לא חיישינן לי' ומוכח אפילו בליכא חזקת כשרות לא חיישינן כנ"ל אלא דעדיין קשה מנ"ל לרבא דמתני' לגבי