כתב סופר אבן העזר מח

דבר זה לחלק בין שטרי מכר למתנה בלא"ה צריכין ועיין פנ"י, ולדברינו א"ש דלפמ"ש דכל שידענו אמיתת הדבר רק דפסול בגופו יצאו לתקן משום קפידא דדהו חוץ משטר מתנה דלא מהני בעצמותו, וא"כ לענין מזויף מתוכו דלמא אתי למסמך עלייהו דבגוף הדבר שפיר קסמכינן דכן הוא בוודאי שנמסר בע"מ ומהני רק דכיון דנכרי פסול מגזה"כ אסור לב"ד לדון ע"פ עדותן דכך הי' שוב הדר הוי כשטרי מכר והלואה דתקנו לעשות דין ע"פ עדותן ומ"ש בזה שטר מתנה משטר מכירה, ולכן הוצרך תוס' למ"ש דמ"מ גם בהא לא תיקנו מידי בשטר מתנה, והטעם נ"ל כיון דכל עיקר תקנתא הוא משום דהם קפדו שיהי' תקון שטרותי' לגבי דידן כמו בדדהו, וכיון שבשטר מתנה לא הי' אפשר ולא רצו לתקן תקנתא מטעם שכתבתי כיון דבעצמותו לא מהני ולא קנה, וכבר עברנו על קפידת' דבדיניכו בעינן ע"מ, ומה לנו לתקן נגד הדין ללא הועיל ולהכשיר מזויף מתוכו כנ"ל נכון ועיין פנ"י והמעיין יבחר

וממילא נשמע כי בעיקר נאמני' משום חזקה דלמ"נ לא תקנו מידי ולא הקילי רק מדאורייתא הוא, דאי בעיקר נאמנות לא אתברר לנו ומ"מ משום קפידא הכשירו' ה"ה בשטר מתנה הי' להם לתקנו ומ"ש אע"כ כהנ"ל

ונראה לשיטה זו יש בו קולא וחומרא נגד שיטת רש"י ור"י שבהג"א, דלשיטה זו אם בדדהו בחד סגי וכיון דלענין נאמנו' חזקה דלא משקר זה שייך גם בחד ומשום פסול גופו מגזה"כ, מ"ש חד מתרתי, ולכן גם חד מערכאות חתום כשר ועיין בהג"ה רמ"א סי' ס"ח משא"כ לרש"י ור"י דליכא תקנתא וכשרים מדאורי' בעי תרתי, ונגד זה לדדהו גם הדיוטות דמוחזקו לנו כשרים לשטרות מעיקר הדין חוץ משום גזירת חכמי' כמ"ש באות א', ולתוס' הדיוטות פסולי' מדאוריי' ותקנתא לא עבדו דליכא קפידת מלכות בזה, ולכן הוצרך תוס' לחדש גזירה רחוקה דגזרינן שטרי הדיוטות בע"מ אטו בלא ע"מ ומפרש פלוגתא דר"ע ורבנן בהכי דא"א לומר בהדיוטות מוחזקים כמ"ש לרש"י דלתוס' פסולין מדאורייתא מגופן ותקנתא לא עבדו בדדהו כנ"ל וא"ש

המורם מכל מ"ש עד כה דנהי דפלוגתת השיטות הוא אי נכרי כשר לעדות, מ"מ בהא כ"ע שווי' דאומדנא זו שאמדו חכמינו ז"ל היא באומדן יפה חזקה אלימא מדאוריי' דוודאי לא יכזבו ולא ישקרו רק זאת צריכין אנו למודעי ולהזכיר כי הרא"ש חידש מדילי' בגיטין סוף הסוגיא בפסק הלכה דבעל פה מרעו נפשייהו עיי"ש וביאור דבריו עיין תומים

ואחר הוצעה זו שהוצענו נשים פנינו לעיין בנאמנות הערכאות או הדיוטות שמוחזקים לנו בכשרי' דלא ישקרו לענין עדות אשה ועד היכן כח עדותן מגיע אם מדאורייתא או משום קילתא דרבנן וקודם בואינו למטרת כוונתינו, אציגה נא אקדמות מילין בקוצר אומר

הנה בעדות ע"א באשה רבו הדיעות, שיטת תוס' יבמות ר"פ האשה דאינו רק מקילתא דרבנן כמשמעות הש"ס, ועיין רשב"א שם ונמ"י בשם הרא"ה וריטבא דדאורייתא הוא דמכל סברות הנ"ל דמלתא דע"ל לא משקרו ואשה דייקי ומינסבא מתוך חומר וכו' יש בו די שנאמן מדאורייתא, וזו שיטתו של התשב"ץ בשיטת הרמב"ם ומובא בח"ס ח"ר סי' צ"ד ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל במתק לשונו הזהב ממתיק דברי הרמב"ם בסוף הל' גירושין, ותוכן דבריו הקדישי' זצ"ל, כל שב"ד יודעי' אמיתת הדבר שלא בתור' עדות דאמת הוא יכולין לדון שלא ע"פ עדות ואינו נכנס בגדר ע"פ ב' עדים, ולא יקום ע"א וכו' וכ' עוד שם בד"ה לפ"ז דוקא במלתא דעד"ל ששום אדם לא משקר והו' כחזקת המנהג שמנהגו של עולם כך הוא וכדומה לו ובכלל זה נראה הך חזקה דערכי לא מקשר שאומנתו הוא וכן נראה ממ"ש אח"כ בד"ה ותדע עיי"ש, אבל כל שאנו צריכין לדון על גוף זה האדם שמוחזק לנו בכשרו' וידועי' בו דלא משקר אינו נכנס בסוג זה ולכן אפילו משה אינו נאמן ולא מועיל עדותו במקום תרי, והכלל כל שאנו צריכין לדון ע"פ הכרתינו גוף זה שיוצא מן הכלל ל"מ במקום דבעי עדות אבל כל שהוא בטבע ומנהג וא"א דני' על גוף זה רק כולם שווי' בזה לאו מתורת עדות אתי' עלה ואינו נכנס בסוג עדות שדברה תורה בכ"מ אלו דבריו הקדושי' בהוספת נופך קצת

וכ"ז שיטת הרא"ה ורמב"ם לדעת תשבץ, אבל תוס' ביבמות ל"ל ככל הנ"ל, ויש מקום לומר דבגוף הסברא לא פליגו רק דס"ל מסברא ומאומדן עצמ' דמלתא דעד"ל דע"א באשה לא אלימא כמ"ש הריב"ש סי' קנ"ה וקפ"ב דלא עד"ל וודאי הוא רק שמא יבוא ואולי חושב שלא יבוא, אבל היכא דאיכא מלתא דוודאי לגלוי ובידינו לבבר כל שעה כגון באשתמודעי' דמוחזק לכ"ע אם הוא אחי' או לא ויש לנו כח לברר וכן בעדות קה"ח וכדומה זו סברא דאוריי', וכן י"ל לכאורה דס"ל לתוס' ומה"ט כ' דרק קילתא דרבנן הוא אבל בכ"מ דאיכא סברא וחזקה גמורה דלא משקר מודה דאין זה נכנס בסוג עדות למבעי תרי כשרי'

אלא דכד נעיי' נראה דלא כן דעת תוס' מדהוקשה לתוס' בעדות ערכאות הא פסול לעדות וחידש דתקנתא הוא והא עדות ערכאות ע"פ חזקה חזק' המנהג שכל ערכי לא משקרי באומנתו וכבר בארנו דס"ל לתוס' דחזקה זו דאוריי' א"כ לא נכנס כלל בסוג עדו' ומה קשי' לתוס' וע"כ דלית לי' הך סברא אלא דכל דבעי עדו' כל הסברות וחזקות לא יועילו לנו במקום עדות עד שיהיה כדין וכדת תורה שיהי' כשרות בגופן ותרי, וכן מוכח שכן ס"ל לרבינו יקיר שבהג"א דהוקשה לו מ"ש ממשה ואהרן וחידש דנכרי כשר מגופן, ואי ס"ל דכל שיש חזקה וידוע בלב כל אמיתת הדבר מכח מנהג וטבע בני אדם לא בעי תור' עדות לא היה מקשה מידי מ"ש ממשה ואהרן הם בתור' עדות באו ואנו מוחזקי' בהם בכשרותי' שלא ישקרו זהו בתורת עדות של תורה בעי תרי ולא קרובים להדדי כאשר גזרה חכמת התורה, משא"כ בזה וע"כ דל"ל ככל הנ"ל

ולזה י"ל דרש"י ל"ל דנכרי כשר לעדות, והא דכ' בדף ט' דפסולים לגיטי נשים משום לאו ב"כ ולא משום דפסולי', היינו דס"ל כשיטת הרא"ה דכל שאנו יודעי' בירור ואמיתת הדבר מחזק' הכל כשרים כן י"ל, ותוס' ב"ק פ"ח דכ' דנראה מרש"י דס"ל נכרי כשר אזיל לשיטתו דל"ל הך סברא כמו שהוכחנו, אבל אנו לעצמינו נוכל ליחס לרש"י הך סברא כנ"ל, אלא מן מ"ש בישוב פי' רש"י בבריי' לא נחלקו אלא בזמן שנעשה בהדיוט, דכוונתו ע"כ בהדיוט מוחזקים מוכח דרש"י ס"ל דנכרים כשרים לעדות דשם ליכא רק הכרת וחזקת גופ' כמובן ועיין

ויש לעיין לפי שהראנו לדעת דתוס' ס"ל כל דבעי עדות ל"מ כל חזקות וסברות שהדבר אמיתית למה סמכינן בממון וערוה על חזקה דל"ח לזיופא ולא בעי עידי קיום מדאורייתא, וצ"ל וודאי סברות אומדנות וחזקות כאלו מהני וחזק' דל"ח לזיופי משום מלתא דעד"ל ואפשר ובידינו לברר אלימא טובא וסומכי' בכל על זה וא"צ לידע אמיתת הדבר על שום פיו של אדם כל שנראה שטר בידו חתום בעידים כל רואה ישפוט כי אמיתי הוא דל"ח לזיופי, אבל כל שאינן צריכין לאמיר' פה של אדם רק ע"פ אנו יודעים כולנו כי לא ישקר אדם בזה כיון שצריך לאמירת פיו נכנס בסוג ע"פ שנים עדים כל שהוא על פי צריך ב' בממון ודבר ערוה

וכן צ"ל בהא דמתני' סוף גיטין פ"ו ע"א דמתניתין דג' גיטין וא' מהם כתב בכ"י דכשר מדאורייתא ועיין תוס' ג' ע"ב ד"ה ג' גיטין ואין לנו רק כמ"ש פנ"י פ"ו דכיון שאנו רואים הגט בידה ומכירי' כ"י הבעל כולנו יודעים שבא מידו לידה ואינו מדין עדות כלל ומה שהקשה שם מ"ש דע"מ ל"מ לר"מ כיון דיודעים אמיתת הדבר, ולרש"י לא צריך מוכח מתוכו, זה לק"מ נהי דל"ב מוכח מתוכו מי הוא המגרש מ"מ הנתינה צריך להיות מוכח מתוכו לר"מ היינו שניתן לידה מאחר ולא היא כתבה לעצמה והיינו וכתב ונתן שיהי' מוכח מתוך הכתב שכתב ונתן וכתב לר"מ כמו וחתום שע"י הכתב יהי' ידוע שניתן לה מאחר ולא כתבה בעצמה כנ"ל, ובחידושי לגטין בארתי בטוב טעם כל דברי רש"י שם דתמוהי' מאוד ופנ"י נדחק ואכ"מ, ולתוס' הנ"ל כפי שבארנו והוכחנו שיטתו צ"ל ג"כ דכיון דל"צ להגד' פה לא של בעל ולא של אשה רק כל הרואה גט זה בידו ידע שמידו לידה ניתן לה וא"צ עדות, משא"כ כל היכא דצריך הגדת פה, מפה לאוזן שומע, או ע"פ עדות בכתב בזה אם מהני, בעי דין עדות

ועדיין יש בה מן הקושי' דמאמינים לבעל שאמר גרשתי משום שבידו וכל שבידו נאמן ולאו מטעם מגו אלא כמ"ש הר"ן קדושין כל שבידו לעשות בודאי עשה מה לו לשקר וכן אשה שאמרה גרשתני נאמנת מחזקה וסברא דלא מעיזה, והא בלא הגדת הבעל או האשה אין אנו יודעין מידי רק אחר פתיחת פיה' ושמענו להם אז אמרי' בודאי אמת יהגה חכם איך נתיר ע"ז בדבר שבערוה דבעי תרתי, י"ל דבעלי דבר שאני דבממון הודאות בע"ד כמאה עדים דמי, רק בדבר ערוה לא כיון דמחייבי לאחרינא ועיין רשב"א קדושין ס"ח, עכ"פ לא נכנסו בסוג עדות רק בע"ד וכל שיש הוכחה וחזקה דאמת חכם סמכינן שפיר עלייהו שאינם נכנסי' בסוג גזה"כ שיש בהגדת אחר שאינו בע"ד, ועוד יש לעיין בדברים הדומים לאלו וכיוצא בו והדברים ארוכים ועתיקים

וזאת תורת העולה היא העולה מדברים הנאמרים למעלה שמצאנו בעדות ערכאות ונכרי' שיטות שתים שהם ארבעה לדעתינו, א) לשיטות רבנו יקר ורש"י דנכרי' כשרי' לעדות ממון והוכחנו דרש"י ס"ל ה"ה לדבר ערוה ועדות ערכאות או אפילו הדיוטות שמוחזקים לנו בכשרות כשהם תרי נאמנים מדאורייתא לעדות אשה, אבל חד לא עדיפא מישראל רק שנאמן קונא דרבנן, ב) לשיטות תוס' אפילו ערכאות תרי לא מהני מדאורייתא כיון דפסולין בגופן וכל הוכחות וחזקות לא יועילו לנו, מ"מ מדרבנן אפילו א' מהני כמו שסמכו בע"א ובפסול עדות עבד ושפחה משום סברא דמדע"ל בצירוף דייקי כ"ש דנסמוך על ערכי דלא משקר דחזקה זו דאורייתא היא כמ"ש ופסול