כתב סופר אבן העזר מז

חתימת עידים שבאו בשמותם עה"ח, ג) אם יש לסמוך להתיר אשה ע"פ עדות כזה גם אם באזנינו שמענו אם יש בו די לדון ע"פ עדותן כי בוודאי מת בעל אשה הנצבה עמכם בזה, ונבארם א' לא' אי"ה ברצות ד' דרכינו ויאיר עינינו

א) בנאמנות ערכאות בעדות אשה בלי מסל"ת דבר זה נפתח ממעיין הנובע ממקום קדוש יצא מתורתו של משה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל למדנוה והוא בח"ס א"ע ח"ר סי' מ"ג ובסי' צ"ד ולמוד הוא אצלו מסוגי' דפ"ק דגיטין דף י' וכמו דשטרות העולי' בערכאו' כשרים להוציא ממון ה"ה שנאמנו בעדותן לעדות אשה, ועיני פר"מ ני' שפיר חזו כל זה, ואני לקיים מילי דאבוה ורבן של ישראל באתי להרחיב הדברים ולחזק ולהוסיף מיא וקמחא בביאור שיטות הראשוני' שהם שתים, ומשם יפרדו ויהיו לארבע' בידינו כאשר אבאר בעזה"י

א' שיטת ר"י שבהג"ה אשרי פ"ק דגיטין שם דנכרי מצד עצמו כשר לעדות רק משום דחשיד לשקר לא יאומן לנו ולכן ערכאו' דמוחזקי' לנו דלא ישקרו חזרו להיות כעידי ישראל, ומשה ואהרן יחד פסולי' מגזה"כ מפסול דקרובי', ונראה לשיטתו דשטרות העולי' בערכאו' מדאוריי' כשרים דחזקה זו דל"מ נפשייהו דאוריי' הוא ע"פ אומדן של חכמים מחזק' מנהג וטבע וכיון דליכא פסול דגופי' כשרים מדאוריי' חוץ משטר מתנה דחספא הוא דלאו בני שטרא נינהו עיין תומים ס' ס"ח ס"ק ועיין קצה"ח, ויש נפקותא בינייהו בע"פ בשטר מתנה עיי"ש ואכ"מ, וכן בגיטין וקדושין ושחרור דלאו בני כריתות וקדושין ושחרור נינהו, וכן שיטת רש"י משו"ה כ' לעיל דחוץ מגיטי נשים ושיחרו' עבדים משום דלאו ב"כ נינהו ומזה הוציא תוס' ב"ק פ"ח ע"א דס"ל לרש"י דנכרי כשר לעדות, וממנה נראה דס"ל דמצד נאמנות מדאוריי' נאמני' הערכאו', דאל"ה הי' יוכל לומר דבשטרות תקנתא הוא להאמינ' משום דקרוב דל"מ נפשיי' משא"כ באיסור לא תקנו וע"כ מדלא מצא רש"י לחלק בין שטרות לג"נ וש"ע רק משום דלאו ב"כ ננהו ש"מ דלולי זה הי' נאמנו' וכשרי' לכל עדות, ונראה לפי שיטה זו גם הדיוטות שהוחזקו לנו שאינם משקרים כשרים לכל עדות, וכ"כ בהג"א בשם ר"י כל נכרים שמוחזקים לנו שאינם משקרים כשרים לעדות כדמוכח מהכא וס"ל בפשיטות דהדיוטות שווי' לערכאות כל שהוחזקו לנו וידועים דלא משקרי, וכן נ"ל שיטת רש"י דאית לי' כהנ"ל, ובזה ארווח לן מה שפי' בבריי' לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט פי' רש"י משום דמרעו נפשייהו, והקשה הרא"ש אי בלא עידי מסירה מ"ט דר"ע דמכשיר כיון דמשקרו ובפנ"י רצה לומר דכוונת רש"י דפליגו בע"מ דגזרינן אטו לא ע"מ ואז חיישינן למשקר, וזהו כוונת רש"י, ודבריו רחוקים דמעייל פילי וכו' דכוונת רש"י בגזירה רחוקה כמו שחידש תוס' ולא גילה לנו רש"י מגזירה זו שהיא רחוקה וכל כי האי הו"ל לפרש"י וגם הדר תקשי קושי' על רש"י משטרא פרסא' דמוקי בהדיוטות איך ס"ל כר"ע נגד רבים ומ"ש פנ"י בזה דלרבנן דמתני' לא פליגו רבנן ור"ע בשטרי הדיוטות ולכ"ע כשרים, גם בתומים כ"כ, ולא נ"ל דא"כ יחלקו ר"ש ורבנן בסברות הפוכות דלר"ש עדיף למגזר וקרוב הוא שטרי הדיוטות בע"מ מלמגזר בגט מובהקים אטו אינו מובהק', ולרבנן ביותר למגזר מובהקים מליגזור בשטרי הדיוטות בע"מ אטו בלא ע"מ, לכן נ"ל בכוונת רש"י דמפרש פלוגתא בהדיוטות בלא ע"מ דומיא בערכאות בלא ע"מ, ומינה דומיא בערכאות דידוע לן דלא משקרי בכה"ג פליגו בהדיוטות היכא דמוחזקו לן דלא משקרי לר"ע כשרים כמו ערכאות, ורבנן ס"ל כיון דסתם נכרי' משקרי' גזרינן במוחזקי' לנו אטו סתם נכרי' וגזירה קרובה מאוד היא, אבל ערכאות בהדיוטות לא מחלפי דידועים ושמותם מוכיח עלייהו כנ"ל, והא"ש שיטתו של רש"י בשטרי פרסאה בעידי מסירה כ"ע מודים

אלא רבינו יקר שכ' דנכרי' שמוחזקי' לנו דלא משקרי כשרים לעדות צ"ע לפ"ז וקשי' עליו קושי' הרא"ש דנקיט לדינא כר"ע דלא כדרבנן דגזרו אטו לא מוחזקי, וצ"ל לדידי' כמ"ש פ"י דלרבנן דר"ש לא פליגו בהא, או אפשר אית לי' כפי' רמב"ן בבריי' הנ"ל או אפשר מעיקר הדין אמר דכשר ועיין

ולשיטה זו דהא דכשרים שטרי ערכאות מדאוריי' הוא ולא תקנו תקנתא בזה ול"ל דחשו להקפד' דדהו, ונ"ל פשוט דבעי דווקא תרי ערכאות גם דמוחזק לן כל אחד מהם שלא ישקר, מ"מ לא עדיף ממשה לחוד דמעיד דל"מ דגזה"כ דבעי הרי בממון וה"ה ערכאו' דווקא תרי, וה"ה הדיוטות שמוחזקי' כנ"ל

ומלבד מ"ש דנראה מרש"י דס"ל דנאמני' הערכאו' מצד אומדנא דלא ישקרו בנאמנותם מדאוריי' ועוד יש בידינו להוכיח מפירושו י' ע"ב בקושי' הש"ס והא מודה ר"א במזויף מתוכו ופי' דשמא ימסור באפייהו ואתי למסמך עלייהו ודברי רש"י תמוהים כמו שתמה בתומים ופ"י, ואנו אין לנו בביאורו רק כמ"ש פ"י ותומים ושוים בהך דבר בפירושי' דכיון שאנו יודעים ע"פ אמיתת הדברים ידענו שנמסר בע"מ ישראל כדינו וכשיסמכו ב"ד עליהם לידע ע"י שנמסר בע"מ ישראלי' כדין הוא, ולכן הוצרך רש"י לחדש שמא ימסור באפיי' או שסבור הוא דנכרי כשר או שמא ישראל הוא, וכ"ז לרש"י לשיטתו דס"ל דנכרי אין בו פסול בגופו וכל שידוע שאינו משקר כשר מדאורי', דלדס"ל דפסול מגופו עדיין איכא חשש דלמא אתי למסמך עלייהו הגם שאמ' הוא מ"מ אסור לב"ד לדין ע"פ עדותן, ועיין תוס' גיטין ד' ע"א ד"ה מודה ר"א וכו', ובזה א"ש דלא תקשי לרש"י עדיין מהא דפ' זה בורר בשטר מתנתא דחתים עלי' ב' גיסי דפסלו משום מזויף מתוכו גם שידענו דלא משקרי מ"מ פסול דאתי למסמך עלייהו שאני התם דפסולי' מגזה"כ ואסור למסמך משא"כ נכרי' כשרים מגופ', לכן הוצרך רש"י לחדש דאתי לממסר באפייהו והיינו שיטעו שכשרים לע"מ כמו שכשרי' לחתימה, ונ"ל לאו דילמוד משארי שטרות ממון דכשרי' בחתו' דהא יראה כאן שצריך לע"מ, אלא ס"ל לרש"י דכיון דכל גט בעי לר"א ע"מ וע"ח מפני תקון העולם ורובם ככולם יש בגט תרתי ע"ח וע"מ ומי שאינו יודע ובקי סבור כי כמו שע"מ עיקר כן ע"ח, וכשירא' שמכשירי' ערכאו' לע"ח יטעו דכשרים לע"מ ג"כ ויש לו מקום קרוב לטעות בו כנ"ל, והרווחנו בזה הא דצ"ע על רש"י דכ' דהי' יוכל לתרץ בע"מ כר"א ותוס' דחה דאכתי קשי' הא מזויף מתוכו הוא, ופ"י נדחק הרבה ליישב לרש"י מ"ש משטר מתנתא דפ' ז"ב, ולפמ"ש א"ש דבשטר מתנה לא צריך רק לע"מ גם לר"א כמ"ש תוס' מלתא בטעמא א"כ בכל שטר מתנה פשיטא שאין לוקחין רק ב' ע"ח ולא ע"מ וכשירא' בערכאות דמצריכי' ליה ע"מ יראה כי פסולין לעדות של שטר מתנה ועכ"פ מקום לטעו' ל"ל, וס"ל לרש"י דאין כאן מקום משום מזויף מתוכו אבל בשטר מתנתא דפ' ז"ב דאיכא משום ב"ד דאתו למסמך דפסולין בגופ' איכא משום מזויף מתוכו כנ"ל, ותוס' לפי שיטתם מתרץ שפיר משום מזויף מתוכו דלתוס' דנכרי פסול איכא משום דאתי ב"ד למסמך וזה שייך גם בשטר מתנה כמו בשטר מתנתא דפ' ז"ב כנ"ל הקצרתי קצת ועיין

היוצא לנו מכ"ז דמוכח מרש"י דס"ל דהך חזקה דלא משקרו חזקה אלימתא ודאוריי' הוא ואפילו לענין איסור ערוה החמור יש לנו לסמוך עלי', וכן הוא שיטתו של הא"ז שאין לו פתר רק כמ"ש פנ"י ותומים דס"ל כרש"י וככל האמור דשפיר יסמכו ב"ד על אמיתת עדותן וס"ל למעשה דב"ד א"צ לע"מ לפני' וא"צ לחקור אחרי' וכן מוכח שיטת הרא"ש דכ' בשטר מתנה דפסול בע"מ משום מזויף מתוכו דאתו לממסר קמייהו ולא משום דאתי ב"ד למסמך ואין לנו בו די באר רק כמ"ש התומי' בפירושו בחדא גוונא עם פירש"י וע"כ דס"ל דחזקה דלא משקרו דאורייתא הוא וסמכינן עלה מדאורייתא ועיין

ב' שיטת תוס' מבוארת דף ט' ע"ב דנכרי פסול לעדות מגזה"כ מגופו והא דשארי שטרות כשרי' מתקנתא הוא משום דקפדו משום שלום מלכות כמ"ש בהג"א, ונראה דלולי דפסולין לעדות לא צריכין לתקנתא כלל דחזקה דלא משקרו דאוריי' הוא מאומדן חכמי' ז"ל, אלא שפסולי' מגופ' ולולי זה הי' נאמני' בממון מדאוריי' וכן באיסור ערוה ולהכי ל"ק לי' לתוס' י' ד"ה לאו ב"כ ננהו, דיאמר נא הא לאו בני נאמנים מדאוריי' נינהו כמו דקשי' לתוס' ה"ה דיוכל לומר לאו בני עדות נינהו, דבני נאמני' הם מדאוריי' דל"מ נפשייהו ואין להתעקש ניהי דל"ק לתוס' ולא חידש דתקנתא הוא רק מכח קושי' דפסולי' לעדות מגזה"כ משום דלאו אחיו הוא, ולא חידש זה דתקנתא הוא משום דאינו נאמן מדאוריי' די"ל דנאמנותו סברא מדאוריי', אבל לפי דחידש ע"כ דתקנתא הוא י"ל דעיקר נאמנו' דדהו לא אלימא כ"כ עד שיאמנו מדאוריי' רק תקנתא הוא, נגד המתעקש ומערער, אומר אני דמוכח כן בלא"ה דהאמינו חכמים על חזקה זו נאמנות גמור, דצל"ע כיון דתקנה תקנו שלא כדת תורה למה בשטר מתנה לא תקנו בו משום קפיד' המלכות ומ"ש עד שמקשה ש"ס בפשיטות חספא בעלמא הוא ותוס' כ' דבזה לא תקנו ולמת, ועיין תומים שלא מצא טעם לדבר, ולפע"ד הטעם פשוט דבשטר מכר והלואה כיון שאנו יודעי' ע"פ עדותן שהאמת הוא שזה חייב לזה וכשלא יפרע לו זה גזלן מחזיק בשל חבירו וזה מופסד בוודאי וכן במכר, רק גזה"כ הוא שאין בכח ב"ד לדון ולהוציא בע"כ רק בעדים כשרים בגופן, לכן ראו לתקן בזה תקנתא כיון שרוב שטרות נעשו בערכאות ומלכו' קפדו לתת קיום לשם רומא כמו לשונו וסוף כ"ס לא יהא לזה של אחרים בידו שלא כדין וזה עשה חיובו, אבל בשטר מתנה דבעצמותו חספא בעלמא הוא ואינו קונה דל"ח עלי' עידים כשרים לא מהני מידי קמי שמי' הגם שהדבר אמת ואנו עידי ראי' בדבר כמ"ש תוס' י"א ד"ה חספא וכו' ואין זה מחויב להחזיק חבירו בשלו, וזה המקבל מקבל בידו מה שאינו שלו, הגם דאם ירצו יוכלו לתקן כי הפקר ב"ד הפקר מדאוריי' מ"מ כיון שאם לא יועיל לא יזיק שלא יופסד זה שלא כדין וזה לא עשה עולה, לכן לא תקנו בזה מידי משום שלום מלכות כנ"ל פשוט וברור

ולדברינו יובן המשך דברי תוס' יו"ד ע"ב ד"ה חספא אחר שכ' דיש משום מזויף מתוכו כ' ולא תקנו חכמים להאמינם רק בשטרי מלוה ומכר שהם לראי' וכו' שצ"ל המשך דבור זה לכאן