כתב סופר אבן העזר מד

איסורא דגופה לעלמא, וא"כ כ"ש וקו"ח דאינשי ידעו דגמירי טובא, ולא הקשה כלום מאומר מותר כנ"ל

אלא אי קשיא הא קשי' לי ממ"ש הרשב"א דאם נאמר דאונס הי' להתקשה מ"מ משים עצמו רשע, הלא י"ל דהי' אומר מותר דא"צ למסור נפשו ושעבירה זו היא ככל רוב עבירות שבתורה דיעבור ואל יהרג וזה וודאי לא כולי עלמא ואפי' רובא דעלמא לא יודעי' שמשונה ג"ע משארי עבירות ומצות התורה ולמה לא נפרש כך וצלע"ג

עוד צל"ע אטו לא אפשר שאנסו אותו להתקשה לדעת שלא ע"מ להביאו על ערוה ולא הי' צריך למסור נפשו על הקישוי ואח"כ הדבקוהו בערוה, ואפשר שגם זה בכלל מ"ש רשב"א דרחוק שהתקשה לאשתו ושוב הדביקוה, דגם זה לא שכיח דאנסוה שלא לבא על ערוה ואח"כ הדביקו אותו ומ"מ מסופק אני אם אנסו אותו להתקשה ועל ד"ז א"צ למסור נפשו אלא שאח"כ ידבקוה בעל כרחו בלי מנוס על ערוה, אם צריך למסור נפשו על הקישוי כיון שאין הקישוי המעשה עצמו שעושה מדעתו שיהא דינו שצריך למסור נפשו רק גרמא לזה וצל"ע, הכ"ד אוה"נ דש"ת

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כא

שפעת ברכות ישקוי לעצמותיו, ה"ה מע"כ מחותני תלמידי י"ל הרב המאוה"ג מעוז ומגדול בע"פ וכו' כש"ת מו"ה אהרן אלעזר פאשקעס ני' אבדק"ק גאלאנטהא יע"א

אתמול לעתותי ערב קבלתי גי"ה ואני עמוס הטרדות מכל צד שונים ומשונים א"א לשער וקשה לי למלאות מבוקשו ודחק השעה להשיבו אמינא בקצרה לישא אשת חרגו אחר מיתת אשתו אם חרגו, מבואר בשו"ע סי' ט"ו סעיף כ' באין חולק להתיר ולענין אשת חמיו מביא המחבר יש אוסרים ובחורגים פסק בפשיטות דמותרים זה בזה ובנשותיהם והוא ע"פ שיטת הרא"ש יבמות דנקטינן כסוגי' דסוטה דחולק על הירושלמי משום דקלא אית להו ובהא נקטינן כהירושלמי לענין אשת חמיו להחמיר דלא נמצא דתלמודא דידן חולק על הירושלמי בזה, דלא כנמוק"י יבמות דכל שכן הוא דאשת חמיו מותר ועיין ב"ש, והמחבר דנחית לחלק כחלוקים של הרא"ש ס"ל ה"ה דמותר באשת חורגו דקלא אית לי', ובאמת לולי דפסק המחבר כן וס"ל דאשת חורגו דמיא לחורגים זה בזה, הי אפשר לומר הא דחורגים זה בזה ליכא משום מראית עין דאית ל' קלא כיון דמותרים זה בזה מיד ומעולם לא הי' עליהם שם איסור וקול יוצא מתחלה כי אינם כאח ואחיות וגדלים זה עם זה בהתירא וידוע לכל, אבל באשת חמיו כל ימי חיי חמיו אסורה לו ולכו"ע וליכא קלא דהתירא בזמן שאין בו נפקותא רק אחר מיתת חמיו או כשיגרשה ומשום זה לא נפק לי' קלא דהתירא שהיא אינה אם אשתו כן נראה לחלק, וכי כן גם באשת חורגו כל זמן שחורגו חי והוא עם אשתו ליכא נפקות' אם הוא בנו או חורגו וליכא קלא כמו באשת חמיו, וכן יש לומר בשני חורגים זכרים שמותרים בנשותיהם כמו שפסק הטור ומחבר ולפי מ"ש יש לחלק דלא דמי לשני חורגים שמותרים זה בזה, אלא דהטור ומחבר לא נחתו לחלק בזה, וצ"ל דס"ל טעמא אחרינא לחלק בין אשת חמיו לב' חורגים ועלה בדעתי לחלק בשני חלוקי' שוב מצאתי כן בח"ס חא"ע ח"ב סי' קכ"ח וברוך שכוונתי לדעת אבא מאוה"ג זצ"ל

ועוד נ"ל לפום רהיטא בנדון שלפנינו שמת חורגו ולא התאבל כבר נראה וניכר כי לאו בנו הוא וליכא בזה משום מראית עין, ויש לנו הרהורי דברים בזה ולאפס הפנאי צריך אני לקצר, והקיצור יספיק כי לא מצאתי לאחד מן האחרונים קמאי ובתראי שריפרף בהיתר זה המבואר בשו"ע

וד' יאריך ימיו ושנותיו ירפאהו ויחלימהו בקרוב כאות נפשו ונפש אוה"נ מחותנו חותם בברכת אהבה רבה, שילתפ"ב ה' י"א אדר שני תרלמ"ד לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כב

בהיותי עוסק ברפואה במרחץ פראנצענסבאד בא לפני צורבא מרבנן אחד ממדינת ליטא, ובידו מגילת ספר כתב בה קושיא דקשיא לי' טובא על תוס' יבמות ר"פ נושאין על האנוסה דף צ"ז ע"א ד"ה עריות דנראה דס"ל בקדש אשה בקדושין לבד מותר בבתה מדאורייתא ודווקא בהכניסה לחופה נאסרה עליו בתה דעל ידי הנישואין באה השארות, וכן הוציא שעה"מ פ"י מהלכות אשות בקונטרס חופת חתנים סעי' ה' מדברי תוס' אלו, וכ"כ בס' בית מאיר, דלא כרמב"ם פ"ב מאיסורי ביאה שכ' בהדיא דה"ה בקידש, וכתב הה"מ דזה מבואר בהרבה מקומות, ותמה הכותב טובא הא מוכחא מלתא כרמב"ם ולא כתוס' ממתני' קידושין דף נ' ע"ב המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה אינם מקודשות ואם בקידושין לבד בלי נישואין מותר בבתה מדאורייתא למה לא חלו קדושין של בתה בין לטעם כל שאין בזה אחר זה גם בבת אחת ליכא, קשה דהא הבת אפשר בזאח"ז אחר שקידש אמה, הגם דאחר קידושי הבת אסור באמה משום חמותה דלא אמר רבא ביבמות דף צ"ז רק דאמה ובתה ילפינן מדכתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, ועל זה כ' תוס' דדווקא ע"י חופה אבל ע"י קדושין לא נאסרה, משא"כ איסור חמותה דכתיב ב' ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה גם על ידי קידושין לבד נאסרה אמה אחר קידושי הבת, וכן בשני אחיות דכתיב קיחה, ואם כן האם אינה בזאח"ז של הבת וה"ה בבת אחת איננה אבל הבת אפשר בזאח"ז אחר האם, וכן גם קשה לטעמא דהוי קידושין שאין מסורין לביאה הלא הבת ראוי' לביאה גם כן דאם קידש האם עדיין היא מותרת והקושי' צריך עיון רבה ליישבה ונצטערתי בה לפי שעה, ומצאתי אח"כ שכבר פתח בקושיא זו בפתחי תשובה סי' ע"י, ומ"ש שם לדחות ראי' השעה"מ ממשמעות תוס' בקושי' ותי' אמרתי גם אני לחומר קושיא ומ"מ יש בו דוחק

והמציע לפנינו קושיא זו כ' די"ל דכיון הלא חלו הקידושין על האם, ממילא גם על הבת לא חלו משום קני את וחמור, ושוב הקשה לרב נחמן דס"ל דקניא ולמ"ש הרא"ש בשם ר"י דסוגי' אזלא דלא כר"נ קשה לר"נ איך יפרנס מתני' זו, ומה טעם יאמר בה דשתיהם אינן מקודשות

והנה מ"ש די"ל משום קני את וחמור זה א"ש לטעמא דכל שבזה אחר זה אינו ה"ה בב"א אינו וכו' אבל לטעמא משום קידושין שאין מסורים לביאה ומסקנת ש"ס לרבא דמהמי' מיירי באמר אחת מכם דנעשה כמי שקידש אשה ובתה אשה ואחותה ומשום קשאמ"ל בזה ל"ש לומר משום קני את וחמור דנימא מדלאמה לא מהני ה"ה לבתה דהא לא רצה לקדש אלא אחת ואין לומר כיון שבדעתו שיחולו הקידושין או בזו או בזו אין רצוני רק במה שאפשר שיחולו הקידושין בזו או בזו ולא באחת דווקא, הא מבואר בסוגי' שם דכל שאמר לאחת מאלו ליכא משום קני את וחמור כדמקשה רבא לאביי מסיפי אלא לאו דאמר להו לאחת מכם ועיין פי' רש"י, וכן למסקנא באוקימתת רבא לאחת מב' אחיות שכ' רש"י דליכא משום קני את כיון דאלו הו' ידע מי נתקדשה הי' חל עלי' ולכן לרבא דמתני' כשקידש אחת מהם וודאי קשה

עוד כתב דאין לומר כיון דבלי ספק מדרבנן אסורה א"כ הוי קידושין שאמ"ל דהא חזינן לר"ש דשחיטה שאין ראוי' לא שמי שחיטה, ודווקא אין ראוי' מדאורייתא אבל כל שאין ראוי רק מדרבנן, שחיטה ראוי' מקרי, וה"נ חזי' לביאה מדאוריי' היא, ומביא מש"ס חולין פ"ה דף פ"ו דלמ"ד מעשה שבת דרבנן, שחיטה ראוי' מקרי'

ולפע"ד נראה דתליא הא מילתא אי נימא דמשום דאסור מדרבנן לא מקרי ראוי' וחזיא בפלוגתא דתנאי בסוכה דף כ"ג ע"א בעושה סוכה על גבי גמל דפליגו ר"מ ורבי יודא דר"י ס"ל כיון שאסור מדרבנן לעלות לה ביום טוב לאו סוכה ראוי' לשבעה מקרי, ור"מ ס"ל כיון דמדאוריי' מחזי ורבנן הוא דפסלו, מקרי סוכה ראוי לשבעה עיי"ש, וה"נ לר"י כיון דמדרבנן אסורה קשאמ"ל מקרי, ולר"מ כיון דמדאוריי' מותרת, מסורים לביאה מקרי

ולכאורה צ"ע מש"ס ב"ק דף ע"א דמקשה בפשיטות לחכמים דר"מ למ"ד מעשה שבת דרבנן שחיטה ראוי' היא, ונדחק כי קאי אשארא, ביותר הי' יוכל לתרץ דס"ל לרבנן דר"מ כר"י כל שאין ראוי' אפי' רק מדרבנן גם כן אין ראוי' מקרי, ודוחק לומר דר"י פוסל הסוכה רק מדרבנן כיון דמדרבנן עכ"פ אין ראוי', ורבי מאיר מכשיר אפי' מדרבנן, ועיין ריטב"א סוכה ובשעה"מ הלכות לולב

ולכן נ"ל דאין הענינים שוין, דבשחיטה שאינו ראוי' דס"ל לת"ק דר"ש דכל שמכשרת שחיטה להוציא מידי נבילה, שם שחיטה עלה, ור"ש דס"ל דבעי דווקא להכשיר לאכילה, מ"מ פשיטא לש"ס כל שמתרת ומוציא מטומאה ואסור דאורייתא, ועונש מלקות, כבר שם שחיטה עלה הגם דאסור מדרבנן ואין ראוי' לנו, מ"מ מי שאכל לא עבר רק איסור דרבנן ומעשה שחיטה זו התירה הרבה להוציא מידי איסור דאורייתא אבל בפלוגתא דר"מ ורבי יודא לענין סוכה ענין אחר היא דר"י ס"ל כיון שאין ראו' לכל שבעה הגם דא דאסור רק מדרבנן כיון שאסור לנו לעבור על דבריהם אין ראוי' מקרי כיון שסוף כל סוף לא יוכל לישב בה ואין ראוי' לו מקרי, אבל לענין שחיטה שאינה ראוי' גם לרבי יודא כשאינו אסור רק מדרבנן ראוי' מקרי כנ"ל

ועיין כתובות דף ל"ו ע"ב דמקשה ש"ס בפשיטות בשניות הא מדאורייתא ראוי לו, ומתרץ הברייתא כתנאי, ונראה דפשיטא לש"ס כל שמותר מדאורייתא וליכא רק איסור דרבנן ראוי' לו מקרי ולמ"ש הו' מצי לתרץ ברייתא אתיא כר"י דסוכה הנ"ל אלא דכבר הקשו על הכ"מ דכתב פ"א מנערה לרמב"ם כיון שכל שאסור מדרבנן הו"ל