כתב סופר אבן העזר לט

הבת דליכא חזקת כשרות על הבת וכן במשארסתני נאנסתי, חזר ומביא ראיי' משארסתני נאנסתי אחר שהיתה לפניו ודחאה, נ"ל פירושא דהאי מלתא, דראיי' זו משארסתני נאנסתי קאי בצרוף מה שמביא ראי' מדנאמנת לכשר נבעלתי, והוא דס"ל לרא"ש דוודאי אינה נאמנת נגד הרוב ומ"ש משבוי' כדהקשה לו ר"י מה השבתני על המעובר' וכ' תוס' דס"ל לר"ג חזקה דבודקת ומזנה, וס"ל לרא"ש דהאי חזקה לא אלימא כ"כ למדחי רוב פסולים לגמרי כ"ש בבתה דליכא לה חזקת כשרות אלא דבא במשקל עם רוב פסולים והו"ל ספק השקול ובכהאי ס"ל לר"ג לענין איסור דברי עדיפא ועיין פנ"י בסוגי' דראוה מדברת שם בזה, ומייתי הרא"ש ראיי' דברי שלה עדיף בספק השקול וה"ה בטענת אונס דרוב רצון נגד שני החזקות שלה הו"ל פלגא ונאמנת, ושלא תאמר מי שם במשקל הקודש ב' אלו זה מול זה אולי רוב רצון עדיפא משני חזקות שלה כמו בכ"מ דרובא עדיף משני חזקות לכן כ' וכמו בשארסתני נאנסתי דנאמנת לענין ממון ומשום דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך ואם הי' הרוב דרצון עדיף משני חזקות שלה לא הוי כא"י אם פרעתיך כמ"ש, וזה שכ' הרא"ש הגם דאיכא חזקת ממון והיינו נגד חזקת החוב ורוב מסייעו וע"כ דרוב נגד חזקות שלה מחצה והו"ל איני יודע אם פרעתיך ונקטי' מהא דפלגא הוא, וכיון דמוכח מדמאמינה ר"ג לכשר נבעלת במקום דאיכא ספק השקול גם בטענת אונס נאמנת, ושני הראיות מדנאמנת לכשר נבעלתי במקום רוב וראיי' משנאמנת משארסתני שייכות להדדי ומתאימות ובדברינו אלי סרו כל הקושי' והתלונות שעל הרא"ש ודבריו הם כפתור ופרח, ויגעתי ומצאתי בעזה"י

המורם מביאורינו דשיטתו של הרא"ש אפילו היכא דליכא מגו כלל נאמנת בטענת אונס, ואין להתעקש ניהי דמייתי הרא"ש ראיי' מדנאמנת לכשר נבעלתי ושם ליכא מגו, היינו דשם איכא פלגא מיהת על ידי דאשה מזנה בודקת ומזנה אבל בטענת אונס אולי לא הוי פלגא אלא בצירוף מגו ואם כי גרוע היא המגו מ"מ חזי לצרופי לחזקות שלה נגד הרוב, אבל בלי מגו כלל מניין דפלגא הוא, הא ליתא דהא במתניתין דמוכת עץ נאמנת כתבנו לשיטת הרא"ש דעל כרחך צריך לומר משום דמוכת עץ תחתיך ומוכ"ע תחתיך היתה נאמנת משום דהוי מחצה עם השני חזקות (שיש לה חזקת היתר לבעלה וחזקת היתר לבעלה) והוי כאיני יודע אם פרעתיך אם כן חזינן דרוב כמו רוב רצון הו"ל פלגא עם שני חזקות שלה וה"ה רוב רצון דלא אלימא מיני' כמ"ש ועיין

והנה כשיטת ר"י ס"ל לרשב"א בחי' ור"ן והה"מ מביא דגם רמב"ן הכי ס"ל וב"ש הוסיף דכן ס"ל בש"ג ואני מצאתי עוד שכן ס"ל לרא"ה, ובנב"י מסתפק אם כי מדברי הרא"ש שכתב הכא ליכא מגו נראה גם בליכא מגו נאמנת, מ"מ ברשב"א ור"ן ויתר ראשוני' יש להסתפק אולי דווקא בצירוף מגו נאמנת, ואני מצאתי ברא"ה שכתב מפורש דגם בלי מגו נאמנת דהא אחר שכתב דנאמנת נאנסתי בקדשה פחותה מבת שלש כ' וה"ה כשראו עידים שנבעלה ואין יודעים אם באונס אם ברצון מ"מ נאמנת הרי מפורש כ' דאפי' בלא מגו נאמנות בברי שלה, וכן נראה מן מה דכתב רשב"א וז"ל וכן בדין שמצינו בכ"מ אשה נאמנת לומר מותרת אני אם אין מי שמכחישתה עכ"ל מזה נראה דבכ"מ שאין מכחיש נאמנת ואפילו בלא מגו כלל, ומסתמא כן שיטת הר"ן, ורמב"ן שהביא הה"מ דמניין לנו לעשות פלוגתא בין ראשונים, וממ"ש רמ"א סי' קע"ח אין ראי' דבעי גם כן מגו כאשר יבואר לפנינו אי"ה

ואנו אין לנו בשיטת הראשונים ז"ל שלפנינו מ' שחולק על הך דינא אלא שנאמן עלינו הה"מ שכ' יש מפרשים ס"ל דאין בברי שלה ממש וכ' וכן נראה דעת הרמב"ם מדסתם ולא כ' דווקא במכחישתו או שותקת ויפה תמה בנוב"י סי' י"ד דאין משתיקתו של הרמב"ם וסתימתו ראיי' דאין דרכו בקודש להביא מה שאין מפורש בש"ס בבלי וירושלמי ואני אוסיף הגם דראשונים הרא"ה ורשב"א ור"ן מביאים ראיי' מהירושלמי הלכה וי"ו והי' לרמב"ם להביא דין זה, כיון שראה דסוגית ירושלמי סותרי' אהדדי דבהלכה א' ומביאו מל"מ דא"נ להתיר עצמה לבעלה, ורשב"א הרגיש בסתירה זו וכ' ותמוה מאוד שסתר הירושלמי עצמו וסיים מ"מ אנן ליישב סוגי' ש"ס דילן באנו ונראה לו עיקר כירושלמי בהלכה ו', ואפשר גם הרמב"ם הכריע לנפשי' כן ומ"מ כיון שאין מפורש העיקר לדינא כמי הוא אי כסוגי' ירושלמי כבהלכה א' או כבהלכה ו' לכן שתק ומיסתם קא סתם הרמב"ם כן נ"ל

וליישב סתיר' הסוגי' של ירושלמי ולהכריע כי העיקר כסוגי' ירושלמי הלכה ו' אאריך קצת, ובעל פ"מ במראה פנים שלו כתב דבהלכה א' ר"א אמר ובהלכה ו' סתמא דסוגי' ירושלמי לית לי' כר"א רק במקצת בשותקת או מכחישתו, אבל באומרת ברי לית לי' כר"א והאריך למעניתו למצוא טעם לפלוגתא זו, ואומר גם אני הנלפע"ד, בשנקדים ליישב פלוגתת ירושלמי על סוגי גמרא דילן, דסוגי' דילן ס"ל דספק רצון חזי לצרופי מיהת לספק ספיקא וכתב תוס' הטעם שרוב רצון אינו רוב גמור, וירושלמי מפרש לדר"א דלא מהני ספק ספיקא משום רוב רצון וס"ל דרוב רצון גמור הוא, ונ"ל לפרש ולבאר והנה נתקשיתי מאז בחי' לכתובות בקושי' ש"ס לר"א והא איכא ס"ס ספק אונס וכו' וכתב בתוס' דרוב רצון רוב גרוע הוא דלמא ס"ל לר"א כאבו' דשמואל דסופה ברצון אסור וכ' תוס' שם דף נ"א ע"ב דמאוריי' היא אסורה ועיין פנ"י דרוב סופם ברצון כי אין מעצור ברוחה לעמוד על נפשה, ורוב זה רוב גמור בוודאי וכ"ש בצירוף סברא זו דרוב אונס קלא אית לי' והוי לי' תחלתה באונס וסופה ג"כ באונס מיעוטא דמיעוטא אם כן בוודאי לא חזי לצרופי לספק ספיקא וצ"ע

והיה נ"ל בישוב קושי' זו קצת ע"ד פלפל דמוכח דר"א לית לי' להא דאבוה דשמואל לפמ"ש כבר לעיל דללשנא בתרא לקמן דף י"ב ע"ב הכא איכא חזקת צ"ל דהוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך והיינו משום דרוב רצון הוא רוב גרוע ולא אלים שני חזקות שלה חזקת צדקת וחזקת היתר לבעלה ומוכח ונראה בסוגי' דמומין דר"א לית לי' כלישנא קמא דמשום מגו נאמנת אלא משום חזקה ועיין פנ"י שם וע"כ דל"ל דאבו' דשמואל דאי אית לי' כאבוה דשמואל אם כן הוי רוב גמור ושפיר מקשה ש"ס לר"א לשיטתו הא איכא ספק ספיקא ועיין

ודחיתי שוב זה די"ל נהי לענין טענת ממון הוי רוב רצון גרוע מ"מ לענין איסור הוי רוב גמור לאבוה דשמואל כאשר אבאר, דיש לעיין לאבוה דשמואל אם אבדה כתובתה כיון שהיא סופה ברצון, ולפום רהיטא נראה דלית לה כתובה כיון שהיא גרמה שתאסר עליו ולא הוא ועיין שלהי נדרים באשת כהן שנאנסת שהוא גרם משא"כ בסופה ברצון, אלא דכד נעיין שפיר נראה דאית לה כתובה והוא על פי מ"ש בח"מ סי' ע"ח דאשת כהן שנאנסה ושוב זינתה ברצון אית לה כתובה כיון שנאסרה בלאו"ה עליו שוב לא הפסידה אותו מידי במה שזינתה ברצון, וכעין זה נ"ל בסופה ברצון לאבוה דשמואל נתי שאנו אומרי' שסופה ברצון היתה מסתמא ואפילו גם היא מודית שבסופה ברצו' היתה מ"מ תוכל לומר לא הפסדתי ולא גרמתי לך מידי ע"י שהי' סופי ברצון כי גם אם הייתי כובש את יצרי בכל כוחי לבסוף והייתי באמת באונס מ"מ לא היה מאמינים לי נגד הרוב והי' אומרים מסתמא סופי ברצון היתה והי' אוסרים לי עליך, א"כ במה שהייתי באמת סופי ברצון לא הפסדתי לך מידי ותחילתו היה באמת באונס ולא על ידי גרמא שלי נאסרתי עליך וכ"ש בשאומרת באמת שסופה באונס כנ"ל נכון מסברא

וממילא נדחה תי' שלי על קושיתי דיש לומר דר"א סבירא ליה כאבוה דשמואל והא דנאמנת מכח חזקה לענין ממון דרוב גרוע הוא הך רוב דתחלתה ברצון אבל על סופה ברצון אין לנו לדון דגם אם סופה ברצון לא מאבדת הכתובה, אבל הא דאמר ר"א נאמן לאוסרה משום דלענין איסור צריכים לומר שמא אעפ"כ סופה באונס היתה ובמקום רוב כזה אפילו ספק ספיקא ליכא ועיין

ולכן נ"ל בדרך הפשוט דש"ס רצה לתרוצי דינא דר"א להלכתא דלא קיי"ל כאבוה דשמואל והא"ש לשנא דש"ס לא צריכא ועיין ש"מ ולזה א"ש דבאמת לר"א עצמו לא צריך לומר דקאי דווקא באשת כהן או בפחותה מבת שלש שנים די"ל דסבירא לי' כאבוה דשמואל, אלא להלכתא לא צריכא לדר"א אלא בהנהו גוונא, אבל ר"א עצמו בוודאי לאו להכי אתכווין מדאמר סתמא האומר פתח פתוח נאמן לאוסרה משמע כל האומר כן דס"ל כאבו' דשמואל כנ"ל

והא"ש ירושלמי דמקשה ומתרץ לר"א עצמו מתרץ שפיר דאונס קלא אית לי' והיינו דסבירא ליה כאבוה דשמואל וצ"ל גם כן דסופה ברצון בצירוף כל זה הוי רוב גמור ולא מצטרף לספק ספיקא כלל כנ"ל נכון

וע"פ דברי' הדברים יתיישב סתירת סוגי' ירושלמי דבהלכה א' משמי' דר"א או על ר"א קאי כדמסיק וכולהון אליבא דר' הילא אמר ר"א היינו לדידי' דס"ל דרוב גמור הוא דאמר האומר פתח פתוח מצאתי דמיירי בכל גווני נאמן לאוסרה, ולענין ממון דווקא נאמנת ולא לענין איסור, אבל סתמא סוגי' ירושלמי ס"ל כהלכתא דלא כאבוה דשמואל לכן ס"ל גם לענין איסור נאמן דרוב גרוע נגד חזקות כשרו' שלה הוי פלגא כמ"ש באורך לעיל

ולפמ"ש דלא"ש לעכין ממון הו' לי' רוב גרוע ולענין איסור הו"ל רוב גמור אתי שפיר טפי דס"ל לירושלמי בהלכה א' לחלק בין ממון לאיסור הגם שבכל מקום ממון חמור מאיסור, משום דלענין ממון ליכא אלא רוב גרוע משא"כ לענין איסור וא"ש

וצריך אני להוסיף דברים על דברינו הנאמרים למעלה דירושלמי גם על בבא דמוכת עץ כתב בהלכה א' דווקא לענין ממון נאמנת ולא לענין איסור צ"ל דס"ל דטענת מוכת עץ לא שכיח כל כך כמו טענת אונס לאבוה דשמואל, ובטענת אונס תליא באד"ש כמ"ש, וסוגי' דהלכה ו' לית ליה כאבוה דשמואל צ"ל דלענין טענת מוכת עץ באמת גם לסוגי' ירושלמי הלכה ו' אינה נאמנת לאיסור ובאמת אין מפורש שם וסוגי' דירושלמי קאי שם על מתני' דמשארסתני עי"ש: