כתב סופר אבן העזר לו

יקרתו קבלתי בדבר הלכה ולמעשה ע"ד אשה שקבלה גיטה על ידי שליח ונתעכב השליח הרבה בדרך עד שבשעת נתינה כבר עברו תשעים יום שצריכה להמתין כל אשה המתגרשת עד שתנשא לאיש והרב המסדר הגט מ"ד שליח לידה אמר לה אחר שקבלה הגט דאסורה להנשא עד כלות צ' יום מיום הנתינה כמ"ש רמ"א סי' י"ג סעי' ב' דראוי' להחמיר שצריכה להמתין משעת נתינה ושוב קידשה אחד בתוך צ' יום והוא והיא מזידים בדבר הזה שידעו שניהם שאסור הדבר כאשר יצא מפי הרב המסדר, ומסופק פר"מ ני' אם צריך לגרשה ויחזירנה אח"כ כי"א שברמ"א שם סעיף יו"ד, או כיון דמחבר נקיט לעיקר כהנך שיטות דס"ל דמונים משעת כתיבה ורמ"א מביא רק די"א משעת נתינה וכתב בזה דראוי' להחמיר אפשר כולי האי לא מחמירי' שתצא אם נשאת כבר אלו דבריו

הנה מראש צורים אראנו ה"ה הרי"ף ורמב"ם נקטו להלכה כשמואל משעת כתיבה וכן הוא לפי הגרסא שלפנינו והלכתא משעת כתיבה, אלא דמדברי רי"ף דלא מביא רק תני' כוותי' דשמואל ולא העתיק הלכתא משעת כתיבה כ' הרא"ש ש"מ דלא תי' לו גרסא זו ולכן תמה עליו הא רב ושמואל הלכתא כרב באיסורא, וב"י נדחק ליישבו והנלפע"ד דנראה טעמא דרב משעת נתינה משום קושי' שהקשה ר"נ ב"י לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת ומה שתי' אביי זו זמן גיטה מוכיח עלית וזו זמן גיטה מוכיח עליה צריך הסבר וכי ידעו או ראו כ"ע זמן הכתוב בגט בשלמא נתינה בפני עיד' קלא אית לי' ויאמרו שתי נשים אבל זמן הכתוב בגט לית לי' קלא ונראה משו"ה ס"ל לרב דמשעת נתינה מנינן, וי"ל דבר זה אם נחוש שלא יאמרו שתי נשים בחצר אחת וכו' או דנסמוך על שזו זמנה מוכיח עלי' וכו' תלי' בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בטעמא דזמן לר"י דהטעם משום שמא יחפה, ולדידי' גט שלא ניתן ביום הכתיבה לא יוכשר רק היכא דאיכא קלא דלא ניתן ביום הכתיבה שפיר סמכינן שזמן גיטה מוכיח עליה דזו שזמנה מוקדם קלא אית לי' ולכן מכשירין אותו וידעו הכל שזמנה של זו לא כזמנה של זו, אבל לר"ל דתקנת זמן משום פירות ואין לבעל משעת חתימה פירות וכל גט שלא ניתן בשעת כתיבה כשר, אפילו היכא דליכא קלא כגון שמוסר מידו לידה בלי שליח וכן שיטת תוס' ורוב מראשונים ושפיר יש לחוש שלא יאמרו וכו' ורחוק לסמוך שיחקרו וידעו זמן הכתוב בו, ולפ"ז י"ל רב דנקט להלכתא כברייתא משעת נתינה דס"ל כר"ל מסתבר לי' יותר כהך ברייתא משום חשש שלא יאמרו שתי נשים בחצר אחת וכו' דמסתבר לי' יותר דאין לסמוך על שזמנה מוכיח דלאו כ"ע יודעים מהזמן שכתוב בגט ושמואל ס"ל כרבי יוחנן מסתבר לי' יותר כברייתא דרק משעת כתיבה צריך להמתין תשעים יום דכיון דאית לי' קלא ליכא חשש שיאמרו ב' נשים וכו' וי"ל עוד לר"י דסבירא ליה דזמן משום שמא יחפה ושמואל דכתבנו דס"ל בזה כר"י לא צ"ל דברייתות במלתא בעלמא פליגו אי חיישינן שיאמרו ב' נשים וכו' אלא דתלי' בפלוגתא דתנאי לפי דמתרץ ש"ס דר"י דאליבא דר"ש לא קאמינא דר"ש לית לי' חשש שמא יחפה וס"ל נמי דמשנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות י"ל ברייתא דקתני משעת נתינה ס"ל כר"ש דיש גט שלא ניתן בשעת כתיבה דכשר גם היכא דליכא קלא ואיכא למיחש שיאמרו ב' נשי' בחצר אחת וכו' וברייתא דס"ל משעת כתיבה ס"ל כרבנן דמתני' דבעי זמן בגט משום שמא יחפה ואין גט מוקדם כשר רק היכא דקלא אית לי' וליכא למיחש שיאמרו שתי נשים וכו' דזמנה של כל אחת מוכיח דידוע הוא, וא"ש פלוגתא דב' ברייתות במרווח, ולהלכתא דנקטי' כר"י משום שמא יחפה, ממילא קיי"ל כשמואל וכברייתא דרק דמשעת כתיבה צריכה להמתין וא"ש שיטת הרי"ף דנקיט להלכתא כשמואל הגם דלא גרס הלכתא משעת כתיבה וא"ש נכון ועיין

ונ"ל לעשות סמוכים לשיטת הרא"ש ולהראות פנים דגם תוס' הכי ס"ל דקיי"ל משעת נתינה, דתוס' ורא"ש נתקשו למה צריך בזמן הזה לזמן לר"י, והעלו משום שמא יחפה על בני' שלא יהיו ממזרים או יהי' רוצה להיות עמה ויחזירנה אח"כ, ועי' פנ"י שהקשה על תי' זה משום שלא יהיו בניו ממזרים הא בלאו"ה רוב בעילות אחר הבעל ויוכל לחפות על הבני', והעלה דהחשש בשולח גט ממדינת הים עיין בו, ועל טעמא שירצה להיות עוד עמה קשי' לי בשולח גט דחיישינן שמא בנתיי' זינתה ויחפה עליה ובזה"ז דליכא רק שמא יחפוץ בה תינח בכותב גט בלא זמן דעלמא, חיישינן שמא כבר זינתה, אבל בשולח לה גט ממדה"י והוא שולח לה גט שלא תתעגן הרי רוצה בגירושין וליכא למיחש עוד להאי חששא לומר שמא נתפייס בתוך כך ואינו מגרשה רק כדי להחזירה דבוודאי זה חשש רחוק מאוד כל כך שנאמר ונתפייס וזינתה בנתיים והוא חפץ בה אחר שזינתה וצ"ע, ולפי דברי פנ"י דחשש שיחפה על הבני' משום ממזרת ליכא בזה רק בשולח ממדנה"י י"ל דמ"ש תוס' ורא"ש שני טעמי' היינו טעם שמא רוצה להחזירה זה שייך בהוא והיא יחד, אבל בשולח גט ממדנה"י ליתא להאי טעמא, אלא דאיכא משום שיחפה על בני', וטעם דחפוי בנים ל"ש במגרש דעלמא כששניהם יחד עד הנתינה משום דרוב בעילות אחר הבעל לכן הוצרך לטעם שיחפה עלי' שירצה להחזירה וא"ש ועיין

אבל אי קשי' לי ככתב ביום ונחתום בלילה למה פסול דמשום יחפה על בני' ליכא דרוב בעילות אחר הבעל עד שעת כתיבה וליכא בין כתיבה לחתימה ונתינה רק בין יום ולילה ולמשום שירצה להחזירה אח"כ ליכא דהא חזינן דכ' לה גט קודם שזנתה וחפץ ורוצה לגרשה רק איקרי שזנתה בנתיי' ואין לומר דבנכתב ביום באמת ליכא בזה"ז משום שמא יחפה אלא דפסול משום פירות לר"י דסבר דיש לו עד שעת נתינה, א"כ קשה מה מקשה ש"ס לר"י מאי טעמא דר"ש דמכשיר ומסיק אליבא דר"ש לא קאמינא, והא לר"ש על כרחך צ"ל דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות גם לר"י אם כן א"צ לומר אליבא דר"ש לא קאמינא, די"ל גם ר"ש ס"ל משום שמא יחפה והא דמכשיר בנכתב ביום היינו בזה"ז דליכא חשש משום שום חיפוי רק משום פירות ובזה ס"ל ע"כ כיון שנתן עיניו אין לו לבעל פירו' וצל"ע

ולא ידעתי פתר לקושיתינו רק דקושי' ש"ס אם ס"ל לר"ש דחיישינן לשמא יחפה ג"כ ומעיקר הי' נכתב ביום לר"ש פסול, וכיון דעכשיו נשאר תקנת זמן משום שיחפה עלי' או על בני', גם נכתב ביום ראוי' שיהי' פסול כמו מקדמת דנא משום לא פלוג לחלק ולהקל כצ"ל ודוחק

והנה הרא"ש הקשה למה לי' לרבי יוחנן כלל לומר משום שמא יחפה על בת אחותו הלא לטעמי' אלו יש לחוש בכל אשה דעלמא, וכ' ואפשר משום הנהו טעמי' לחוד לא הוי מתקנים חז"ל מעיקרא זמן אם לא משום שמא יחפה עיין בו, ולולי תוס' ורא"ש הי' נ"ל לתת טעם על מה שהניחו תקנת הזמן גם בזה"ז, בהקדם קושיא אחת שהקשה בס' קרבן נתנאל למ"ד דמונים משעת כתיבה למה לא אמר טעמא דזמן כדי שתמנה משעת כתיבת ונדחק דכל הסוגי' אזלא למ"ד משעת נתינה ולדידי לק"מ וכי אנו אחראין לתקן זמן עליה כדי שתמנה משעת כתיבה אם לא יהי' זמן תמנה כל אשה משעת נתינה ואפשר בכך ופשוט, אבל י"ל אחר שכבר תקנו זמן מטעמא דר"י הגם דעכשיו לא שייך האי טעמא דשמא יחפה מ"מ הניחו הדבר שיהא זמן כתוב בגט כמו שהי' מקודם כיון שכל אשה עד עכשיו היתה מונית משעת כתיבה כיון שהי' זמן כתוב בה משום שמא יחפה לכן הניחו הדבר שתמנה גם עתה כמו שרגילו' למנו' מקדמת דנא משעת כתיבה ולא להחמיר עליהם שתמתין משעת נתינה כנ"ל

והא דתוס' ורא"ש לא רצו לומר כן משום דרא"ש ס"ל דההלכתא היא משעת נתינה וכן תוס' ע"כ דהכי ס"ל, ובזה נ"ל ליישב מה שעמד בו הפנ"י על דהקשה תוס' קושי' זו כדמקשה ש"ס ומתרץ מגיטי' הבאים ממדנה"י ולא הקשה בתחלת הסוגי' על רב יוחנן בזה"ז למה תיקנו זמן בגיטין עיין בו, ולמ"ש דלר"י י"ל אולי ס"ל כמאן דאמר וכהברייתא דמוני' משעת כתיבה להכי הניחו הזמן, וברייתא דקתני משעת נתינה ס"ל כרבי שמעון משום פירי דשייך גם בזמן הוה אבל כדמקשה על ר"י מגיטין הבאים ממדינת הים וכ' רמב"ן ראיי' מדשקל וטרי לרבי יוחנן שמע מינה דהלכתא כוותי' דר"י, ותוס' ס"ל דהלכה כרב דמשעת נתינה דהלכתא כוותי' באיסורא ואי הטעם לרבי יוחנן בזמן הזה משום כדי שתמנה משעת כתיבה ע"כ צריך לומר דההלכתא משעת כתיבה לכן צידד תוס' למצוא טעם אחר, ועוד יש להוסיף עפמ"ש פנ"י דקושי' ש"ס גיטין הבאים ממדנה"י לאו דיהי' פסולי' דמשום תקנת עגונות הכשירוהו, אלא דקושי' למאי צריך זמן לר"י בגיטין הבאים ממדנה"י ללא יועיל עיי' בו, ואי ס"ל דהלכתא משעת כתיבה ורבי יוחנן ע"כ הכ' סבירא לי' מדנשאר תקנת הזמן בזמן הזה לא מקשה מידי מגיטין הבאים מה הועילו די"ל בגיטים הבאים ממדינת הים הזמן פוסל משום שכדי שתמנה משעת כתיבת הגט הגם דמשו"ה לא הי' מתקנים מעיקרא מ"מ כיון שכבר תקנו בכל גיטין משום שמא יחפה הניחו כן גם בגיטין הבאים ממדנה"י, ומדלא רצה המקשן והתרצן בזה ש"מ דס"ל הלכתא משעת נתינה והקשה תוס' שפיר בזה"ז למה תיקנו זמן כנ"ל עדפ"ק ועיין

היוצא מדברינו כי תוס' אזל בשיטת הרא"ש, ויש פנים בסוגי' דהלכה כמ"ד משעת נתינה מדהקשה מגיטין הבא' ממדינת הים דהלכתא משעת נתינה, והיינו לפי שיטת תוס' דקושי' הש"ס רק לר"י, אבל לפי' רש"י לא מוכח מידי כמובן

והנה לבאר מ"ש דיש מקום לומר דהזמן בזה"ז בגיטין וכן בגיטין הבאים ממדינת הים מעיקרא הי' כדי שתמנה משעת כתיבה תינח בנשואה אבל בגט ארוסה לא שייך טעם זה, אלא דזה באמת קשה לי עמ"ש תוס' ורא"ש שמא יחפה על בני' ושמא ירצה להחזירה שני טעמים אלו לא שייכים בארוסה דמשום חיפוי בנים ליכא דארוסה לית לה בנים ומשום שירצה להחזירה גם כן לא שייך בארוסה, דאין לבו גם בה לא חיישינן שירצה להיות עמה באיסור עולמות ועי' לקמן במתניתן המגרש ולן עמו בפונדקי במחלק בין ארוסה לנשואה משום שאין לבו גס בה, וכאן שזינתה תחתיו ומאוסה בוודאי אין