כתב סופר אבן העזר לד

מן הדין שבעל עצמו כשכנס יוציא, כ"ז שלא נתבטל הקול, ודחי דלכן מוציאה הנטען, משום דאלומי לקלא על ידי שנשאת לו אלו דבריהם ז"ל, והנה מדבריהם למדנו שמוציא משום שם רע ולא נתבטל הקול אפי' בלא אמר כלום מ"מ אסור להחזיר לכתחילה, ואפי' בגירשה משום קול בעלמא מ"מ לא יחזור דומיא דמוציא משום שם רע ואמר משום וכו' דאסור לו להחזיר אפי' בגירשה מחמת קול בעלמא ונתבטל אח"כ, כן בלא נתבטל ולא אמר משום, והריטב"א כ' דעיקר מתני' המגרש משום ש"ר היינו כ"ז שלא נתבטל הקול וזה עיקר דינא ושוב הוסיפו אפי' בנתבטל כשאמר משום שם רע אני מוציאך וא"כ מוכח דה"ה בקול דשניה' שווים ודלא כמ"ש ב"ש הנ"ל דווקא במה שמוציאה מן הבועל אסור לבעל להחזיר, ודלא כמ"ש המזרחי הנ"ל וכן מוכח אפי' בדאית לו בנים ממנה אוסרים לו להחזיר כמו שאסור להחזיר כשאמר משום שם רע אנ"מ ונתבטל הקול כן ישפוט כל המעיין בראשונים ז"ל שם

וטעמא דלא חיישי' לקלקול הבנים, צ"ל דבזה ליכא לעז על הבנים במה שלא נשאת לו אבל אם מוציאין אותה ממנו בזה יש לעז וכן מוכח דאל"כ לשיטת רש"י דחוששין ללעז בנים של ראשון א"כ למה אוסרין לו לבועל לכנוס לכתחילה, וע"כ דבמניעת נשואין ליכא לעז, ויש לדחות דבהא על ידי שישאנה הבועל יתחזק הקול יותר ממה שיתחזק ע"י שאוסרים לו לישא, ולכן אוסרין עליו אבל כשיחזירה הבעל אדרבה יחלש הקול, משא"כ בשאוסרין אותה ומ"מ מדברי ראשונים שהבאתי נראה כמ"ש דבאיסור נשואין לכתחילה ליכא חשש לעז על הבנים, וכן נראה מירושלמי דמביא הנמק"י יבמות שם, וכן הה"מ פ"י מגירושין, וב"י סי' יו"ד דכשנשאת וגרשה שוב מותרת לחזור אם יש לה בנים בנישואי שני', משמע מנשואין ראשונים אסור להחזיר, ולא חיישינן ללעז בנים, ובאמת טעמא לא ידענא בין בנים מכניסה ראשונה לשנ', אלא על צד הדוחק עכ"פ מבואר כהנ"ל, ולהיות כי נתארכו הדברים לכן לא אאריך יותר בהא

והנה הרמב"ן ביבמות אחר שכ' לפרש דמיון הש"ס בעל שכנס לנטען שמוציא כ' אבל הראב"ד כ' דסוגי' דיבמות אזיל למ"ד משום פריצות וכשלא נתבטל הקול, וכתב עליו ומיהא סוגי' דגיטין כלישנא דקלקולא ולפיכך פירשתי לשון ראשון להעמידו כהלכה עכ"ל רמב"ן, והנה לשיטת הראב"ד לא מוכח דללשנא דקלקולא היכי דלא אמר לה משום וכו' ולא נתבטל הקול אם אסור לבעל להחזירה

ונלפע"ד דהרמב"ם גם כן ס"ל כפי' הראב"ד ולכן פסק גם כלשנא דפריצות דהראשונים הביאו ראי' מדמקשה בסוגי' דגיטין רבנן אדרבנן וזה לא קשה רק ללשנא דקלקולא נראה דהכי ס"ל לרבא, וצ"ע להבין ראיי' זו לרמב"ם, והה"מ נדחק בפ"י מהלכות גירושין עיין שם ובלח"מ, ונ"ל דרמב"ם ס"ל מסוגי' דיבמות דפלפל שם סתם כנס מהו שיוציא אזיל ללשנא דפריצות כי כן אין להוכיח כל"ק או כלישנא בתרא ופסק כשני לשונות וס"ל דלא פליגו אהדדי, וכמ"ש הה"מ וב"י וסוגי' דיבמות וסוגי' דגיטין שניהם כהלכתא אזלו ונ"ל דלכן שתק ומודה ליה הראב"ד ולא השיג עליו בפ"י מגירושין ושתיקתו בכ"מ כהודאה דמי' היינו לשיטתו אזיל דמפרש סוגי' דיבמות ללשנא דפריצות וסוגי' דגיטין אזיל ללישנא דקלקולא ולכן מודה לרמב"ם דשניהם להדדי הלכתא נינהו

ולפ"ז במוציא משום ש"ר ולא אמר לה שמשום ש"ר הוא מוציאה ולא פסק הקול מכמות שהי' כשגרשה אז אסור לו להחזיר בממ"נ, אי נקוט דהלכתא כלישני' דקלקילא א"כ מוכח מסוגיא דיבמות דמוציא משום שם רע ולא נתבטל הקול דאסור להחזיר גם היכא דלא אמר לה משום, ואי נאמר כשיטת הראב"ד דסוגי' אזיל ללשנא דפריצות א"כ אין לנו הכרעה לפסוק כלישנא דקלקולא או דפריצות אם כן אסור להחזירה משום לישנא בתרא משום פריצות ואפ' לא אמר לה משום ש"ר אני מוציאך אסור להחזיר, וא"כ בנידן דידן לכ"ע לא יחזור

בהא נחתינן ובהא סלקינן דאתתא דא קרוב לוודאי שהיתה ראוי' להוציאה מבעלה מטעמים שכתבנו, וקו"ח ב"ב של קו"ח שאסור להחזירה, בלי שום פקפוק כנלפענ"ד, ובזה אתן קנצי למילין, הכ"ד טרוד מאד חותם בברכה ידידו

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה טו

בכי טוב, ייטיב ה' לטובים, ויזרח אור לישרים, למע"כ חביבי י"נ הרב הותיק מלא עתיק בע"פ המאוה"ג כש"ת מו"ה אהרן זינגער ני' רבדק"ק מע"ד יע"א

יקרתו קבלתי ואותיות"ו שאלוני ע"ד אחד שגרש אשתו משום ש"ר ולא אמר לה משום ש"ר מוציאה אם יש לחוש לדיעה ג' שבמחבר סי' יו"ד סעי' ג' שאפי' לא אמר לה שאסור להחזירה או כיון דמילי דרבנן הוא אזלינן לקולא, לפע"ד נראה פשוט דאין לחוש לדיעה ג' שהיא דעת הרמב"ם דיחידאי הוא דכל הראשונים נקטי לעיקר כל"ק משום קלקולא ולית דחש לל"ב ומביאי' ראי' כל"ק מדמקשה רבנן אדרבנן ש"מ דעיקר כל"ק, ונ"ל להוסיף ראי' מדפשיטא לש"ס דרבנן דר"י ס"ל ע"ד רבים יש לו התרה וכ' תוס' בחד תי' דאזיל לל"ק ש"מ דעיקר כל"ק דמה שתי' עוד דרבנן היינו ר"מ ור"א דוחק, ורמב"ם נקיט כל"ב וכל"ק וכ' הה"מ דס"ל דל"ב מוסיף על ל"ק, וכ' דראי רמב"ם מדמקשה דרבנן אדרבנן ול"א הניחא לל"ב ש"מ דל"ב ג"כ מודה לל"ק, ולי נראה עוד דיש לו לרמב"ם ראי' מסתמא דש"ס יבמות כ"ה דאזיל לל"ב והוא ע"פ שהביא רמב"ן שם משמי' דראב"ד דמפרש אבעי' ודמיון ש"ס שם ללשנא בתרא משום פריצות ועומדת בנדרה מבעיא לי' אם כנס מוציא, ורמב"ן פ' דיש לתרץ הסוגי' גם לל"ק דלא נמצאו דברים בדוי' ולא אמר כלום מ"מ לכתחלה ודאי לא תנשא, וכ' דמצדד לתרץ סתמא דסוגי' כל"ק משום דהלכתא הוא, וחידש דין זה, אבל הראב"ד ל"ל דבלא נמצא דאסורה למ"ד משום קלקולא ומתרץ דסוגי' שם לל"ב משום פריצות ונראה מסוגי' דשם דעיקר כל"ב, ומסוגי' דפ' השולח נראה דעיקר כל"ק, משו"ה ס"ל דל"ב אית לי' גם משום קלקולא ועפ"ז אתו ב' סתמות סתמא דש"ס יבמות וסתמא דש"ס גיטין על מכונם וזו ראי' מהימנא

אלא דצריך להבין מנ"ל לש"ס פ' השולח דל"ב ס"ל ג"כ כל"ק אלא דמוסיף על ל"ק עד דמקשה רבנן אדרבנן, ואי ל"ב עיקר כדס"ל סתמא סוגי' דיבמות דלמא ל"ב ל"ל כלל משום קלקולא, ובדברי הרמב"ם עצמו קשה לי טובא שכ' תחלה אומרים לה וכו' כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם, ומפני מה המוציא את זו אינו מחזירה לעולם גזירה שמא תנשא לאחר וכו' ויאמר הראשון אלו הייתי יודע וכו' נראה מתוך דבריו שהא דאין מחזירה לעולם הוא משום שמא יאמר אלו הייתי יודע וזה דוקא בשאמר, כיון דס"ל לרמב"ם כל"ב משום פריצות א"כ אסור להחזירה מה"ט ואפי' לא אמר כלום, ולא הו"ל לרמב"ם לומר רק מפני מה אומרים לו ודע שא"א מחזירה כדי שלא יהי' יוכל לקלקלה, אבל הא דאסור להחזירה לאו מה"ט הוא אלא משום פריצות וצל"ע

לכן כשאני לעצמי נלפע"ד דס"ל לרמב"ם דלל"ב אין אוסרים עליו להחזירה אם נמצאו דברי' בדאים או שהותר הנדר כי די שאומרי' לו שיאמר לה בשעת גרושין שמגרש אותה משום ש"ר או משום נדר כדי ליסרה כיון שיצא עליה ש"ר ועומדת בנדרה אבל בשנמצא שקר למה נקנוס אותה ואין עול בכפה וכן אם אזלת לחכם והתיר לה ואינה פרוצה בנדרים עוד, ול"ב מוסיף על ל"ק דאמר והוא שאמר לה ומתני' סתמא קתני וצ"ל דמתני' בדאקרה ואמר לה כן בשעת גרושין וזה דוחק קצת וגם בעיקר התקנה שנמנו לאסור איסור אם יקרה ויאמר ומשום לעז בעלמא כ"ז דחיק לל"ב לכן מוסיף משום פריצות היינו משו"ה אמרו שצריך שיאמר לה כדי ליסרה באשר היא שם עומדת בש"ר ובנדרים ראוי' ליסרה וכיון דתקנו מפני תק"ע שצריך שיאמר לה הדר חשש דע"י תקנה זו יצא תקלה לפעמים שיוציא לעז לכן גזרו שאסור להחזיר' ואומרים לו דע שאסור אתה להחזירה וא"ש עיקר התקנה שתקנו כיון דתמיד כן הוא שצריך שיאמר לה וחששו ללעז כדי שלא יצא שום תקלה ע"י תקנתם וא"ש מתני' דקתני סתם המוציא אסור להחזירה ולא צריך לאוקמי כגון שאקרה ואמר לה דכל המוציא משום ש"ר ונדר כן הוא שצריך שיאמר לה ואסור להחזירה זה תוספ' מריבה של ל"ב, ומביא ברייתא דר"א כל"ב וכונת דבריו מפני מה אמרי המוציא וכו' לא יחזור שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ונדרים לפיכך אומרי' לו אמור לה כווכתו בזה מפני שלא יהיו בנות ישראל פריצות וכו' לפיכך אומרים לה הוי יודע שמשום ש"ר וכו' אני מוציאך וממילא כיון שאומרים לו שיאמר לה משום ש"ר וכו' אני מוציאך יש לחוש שעי"ז תצא תקלה וקלקול לכן אמרו שהמוציא משום ש"ר ונדר לא יחזיר, והא"ש דמקשה לקמן רבנן אדרבנן דאין לומר טעמייהו דרבנן בורכיא משום ש"ר ונדר משום פריצות דמה"ט לא הי' אסור להחזירה אי לאו משום קלקולא משום דאמר לה וה"ה באיילנית, כשאמר לה הגם דא"צ לומר לה מאחר שאסרו איסור במוציא משום ש"ר ונדר דצריך לומר דלא יצא תקלה וחששו ללעז ממילא גם באיילנות כשאקרה ואמר לא אמרו חוץ וא"ש

והא"ש דכ' הרמב"ם מפני מה לא יחזור עולמות שלא יאמר וכו' אלי משום פרוצות כח שלא יחזיר אלא דצריך שיאמר לא ליסרה ואומרים לו ודע שא"א מחזירה דמשום חשש קלקול אסור להחזירה ולכן אומרים לו ודע וא"ש נכון ועיי'

בדברינו הרי רויח לנו היישוב שמיישב הב"י שיטת רי"ף ורמב"ם דלא כתבו דוקא בדכפלי' למלתי' כמסקנת רבא דסתמא דש"ס ולאביי לא קשי' רק דר"י ארריי ורבנן אדרבנן ל"ק די"ל