כתב סופר אבן העזר לג

מאחר שכבר עשהו הב"י ומנה שיטות הרמב"ם לשיטה ג' ולא הכריע ביניהם ומ"מ אמינא בי' מלתא דלולי דפשיטא להה"מ וב"י דרמב"ם ס"ל דגם בלא אמר כלום לא יחזור הו"א דלא פליג הרמב"ם בזה על רוב ראשונים רק דלא צריך כפילת תנאי אבל ס"ל דווקא בדאמר לה משום ש"ר אני מוציאך

הנה למעיין בלשון הרמב"ם פ"י מגירושין הלכה י"ב שכתב וז"ל המוציא אשתו משום שם רע וכו' אומרים לו הודיע' וכו' כדי ליסרה וכו' ומפני מה המוציא את זו לא יחזור, גזירה שמא תעשה תשובה וכו' ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשת יעיי"ש הנה לא נתן טעם שאסור להחזירה מפני פריצות דנשמע אפי' לא אמר לה מידי אלא כתב טעמי' דקלקולא, רק בתחילה כשכ' שצריך שיאמר לה שמשום שם רע מוציאה נתן טעם כדי ליסרה, משמע דטעם זה אינו אלא לאמור לה כדי שמשום זה הוא מוציאה, אבל לא משו"ה לא יחזירה ואלו ס"ל דמשו"ה לא יחזירה, הו"ל לכתוב טעם זה כדי שנדע אפי' בלא אמר לה כלום אסור להחזיר' מזה נראה דס"ל דליכא טעמא שאסורה להחזיר רק משום קלקול, ונ"ל דס"ל לרמב"ם דלמסקנא י"ל לישנא בתרא דאמר ר"י וצריך שיאמר לה (צ"ל דמתני' דקתני המוציא אשתו משום שם רע לא יחזור אלא לל"ק אמר וצריך שיאמר לה) לא דס"ל דמשום הכי המוציא אשתו משום שם רע לא יחזור אלא לל"ק אמר וצריך שיאמר לה צ"ל דמתני' דקתני המוציא אשתו והיינו באמר לה וחסר זה במתני', וע"ז הוסיף לישנא בתרא דאין כאן דוחק, אלא דכל המגרש משום שם רע צריך שיאמר לה כן, ושפיר קתני במתני המוציא אשתו משום שם רע דצריך שיאמר כן ולכן לא יחזור וסמך המתני' דכל המגרש צריך שיאמר כן ואיכא קלקול, ויש לפרש גם הבריי' דמסייע לל"ב כן מפני מה אמרו המוציא משום שם רע היינו שאמרו סתם כל המוציא משום שם רע הלא לאו בכולן איכא חשש קלקול ומפרש שלא יהי' בנות ישראל פרוצות בעריות וכו' ולכן צריך שיאמר לה משום זה אני מוציאך וממילא בכולן איכא קלקול ולכן לא יחזור, וי"ל עוד דקשה דהי' להם לתקן שלא יאמר כן ולא יהי' חשש קלקול, או שיבטל כל התנאים ומה להם לתקן שלא יחזור וצ"ל דתו לא יוציא לעז או כרש"י שיש הוכחה שלא ע"ד כן גירשה הי' להם לתקן שלא יאמר משום שם רע אני מוציאך, אלא משו' שלא יהי' פרוצו' וכדי לייסרם תקנו שיאמר כן וי"ל דר"מ בבריי' דאמר קלקול ומייתי ש"ס סייעתא לל"ק והוא שיאמר היינו דלר"מ דבעי כפילת דברים עכ"פ אם כן במה שתקנו שיאמר משום שם רע עדיין ליכא חשש קלקול דלא כפל למילתי' ומשום פרוצות לא בעי כפל למלתי', וע"כ לר"מ דצ"ל דלא יחזור באופן דאיקרי שאמר כן וכפל למילתי', אבל לפי דפסק הרמב"ם דלא בעי כפילת דברים כלל שפיר י"ל כהנ"ל, ובזה יש לפרש הסוגי' ג"כ ועכ"פ א"ש שיטת הרמב"ם וסגנון דבריו שכ' דצריך שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך כדי ליסרה וס"ל דבזה ליכא חולק ועכ"פ דהלכתא כך דיאמר כן, וממילא כיון שכ"א אמר כן אומרי' לכל א' שאסור להחזיר ונתן טעם משום קלקול כנ"ל בשיטת הרמב"ם ומוכח מסידור ומשמעות לשונו הזהב

ועוד רגע אדבר ברמב"ם הנ"ל, מה שהרגשתי בו דכ' שמא אח"כ תעשה תשובה, ובבריי' דר"מ אמור ונמצא דברים בדאים ואין במשמעות דברים בדאים שתעשה תשובה אלא שנמצא שהי' הקול שקר מעיקרא, וצ"ע איך שינה הרמב"ם בטעמא דמלתא ממה שנאמר בבריי', והנה באמת טעמא דרמב"ם לשבח יותר ממה שנאמר בברי', דכ' תוס' דלישנא בתרא לא ניחא לי' משום קלקול דיוציא משום שם רע בכל אופן מגרש כוונת' מבואר יותר בחי' ר"ן דהי לו לחקור ולדרוש היטב אחר הקול, וע"כ כיון שיצא הקול רוצה בגירושין גם אם הקול שקר, אבל לטעמא דנתן הרמב"ם שתעשה תשובה ויאמר אילו ידע כן לא הי' מגרשה ליתא לדחי' זו דמה היה לו לעשות אטו יוכל לידע אם תעשה תשובה, ולכן טעם זה נכון יותר, אלא דקשה דהתחכם הרמב"ם יותר מר"מ בבריי', ולא הרגיש אדם בשינוי זאת, ותמיה בעיני, והנ"ל ליישב הנה כבר נתקשו הראשונים הלא משום אינו לשון תנאי ותירצו מה שתירצו והחי' ר"ן כ' הא דבעינן תנאי גמור בתנאי בני גד ובני ראובן זה דווקא בתנאי דלהבא ולא בתנאי דלשעבר ומ"מ בעי כפילת הענין דלר"מ ל"ל מכלל לאו נשמע הן ועיין במל"מ פ"י מאישו' מסופק בתנאי לשעבר, ולא הי' לפניו דברי ח' ר"ן אלא דס"ל דל"צ משפטי התנאים רק כפילת דברים לר"מ ולפ"ז אומר אני דהוצרך ר"מ לומר דנמצאו דברים בדאים דאם משום דשמא תעשה תשובה זה הוא תנאי דלהבא וצריך משפטי תנאי ולא סגי בגילוי דעת משא"כ בנמצאו דברים בדאים שהוא תנאי לשעבר דהיינו דממילא למפרע שקר הי' וכן שתלך לחכם נמצא הנדר עקור מעיקרא למפרע וכצ"ל לחי' ר"ן דהוי זה תנאי לשעבר, אבל שתעשה תשובה אין לך תנאי דלהבא יותר מזה, והנה הלח"מ כ' דלרמב' ס"ל דל"צ כפילת תנאי הגם דפסק כר"מ דבכ"מ בעי דיכפול לתנאי מ"מ כאן דאיכא אומדנא לא צריך משפטי תנאי כלל ואפילו תנאי כפול, אבל ר"מ דס"ל בעל מנת בעי גם כן משפטי תנאים צריך גם כאן תנאי כפול, והנה לחי' ר"ן הנ"ל בלשעבר גם ר"מ ס"ל דל"צ משפטי תנאים רק תנאי כפול דל"ל מכלל הן נשמע לאו ומסברת עצמו סבר כך ולא משום דיליף ליה מתנאי בני גד ובני ראובן דהא בלשעבר לא נוכל לילף משם אלא מסברא ס"ל כן, י"ל גם כן דלפי דס"ל לרמב"ם להלכתא דבעל מנת לא בעי משפטי תנאים ואפי' תנאי כפול לא צריך אם כן על כרחך להלכתא ס"ל מכלל לאו נשמע הן לולי במקום דצריך מגזרת הכתוב דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן, וכי כן הרמב"ם דס"ל דכאן כיון דאיכא אומדנא דינו כדין על מנת דלא צריך למשפט תנאי כלל ואפי' כפילת דברים לא צריך א"כ גם בתנאי דלהבא איכא קלקול ול"צ לומר משום דברים בדאים אלא משום שמא תעשה תשובה כנ"ל ליישב ויש ליישב בזה דס"ל לרמב"ם להלכתא גם לישנא בתרא ס"ל משום קלקול שתעשה תשובה כנ"ל ליישב ולא אמר משום פריצות רק לרבי מאיר ות"ק דס"ל כוותי' ועיין ולא אאריך יותר

נחזור לדברינו די"ל דגם רמב"ם ס"ל דווקא בדאמר משום שם רע כשיטת רוב ראשונים וכיון דרוב ראשונים ס"ל בפירוש כן ומרמב"ם ליכא הוכחה ברורה דפליג עלייהו בוודאי יש לנו להשוות השיטות ולילך בתר רוב ראשונים דווקא בדאמר משום לא יחזור, ומ"מ מאחר דסה"מ וב"י לא מפרשים הרמב"ם כן יש לנו לחוש לדבריהם, ומכ"ש בנידן שלפנינו דממ"נ צריכין אנו להחמיר כאשר יבואר לפנינו באות ה' אי"ה

והנה מע"כ ני' כתב כיון דאמר לעדים קודם גירושין וכן אומר גם עתה שמשום שם רע הוא מוציא' א"כ יש חשש לעז דהוי כמוסר מודעה הגם דמבטלי' כל המודעות מ"מ חשש לעז איכא אלו דבריו, האמת שכעין זה כ' הנוב"י קמא סי' י"א בסופו הגם שמבטלים כל התנאי' ומודעות מ"מ לעז איכא ולא מכפלא למילתי' ולא לתנאו עי"ש ולא כן עמדי דבשלמא כפלי' למלתא ולא כפליה לתנאו היינו טעמא דיוציא לעז כיון לדעתו שמועיל לשון זה וכן העולם לא בקיאי במשפטי התנאים ואיכא לעז, אבל היכא דאומר בפירוש בלי שום תנאי בזה אפי' לעז ליכא, והי' נ"ל אפילו באומר לה בשעת נתינת הגט משום שם רע אני מוציאך ליכא תו חשש משום לעז, כיון שאומר לה זה בלי שום תנאי, אלא דבזה יש לפקפק כיון שאומר לה כן בשעת נתינת הגט, הגם שאמר בלי שום תנאי י"ל בלי שום תנאי אחר ממה שאמר בפרוש אליה בשעת נתינה, ולכן גם לפי מה שאנו נוהגין, שיאמר הבעל בלי שום תנאי מ"מ כשאמר לה משום שם רע לא יחזור, אבל אם אמר לה רק אמר לעידים או דמוכח דמשום זה מגרש אותה כמ"ש הנוב"י, נ"ל ברור דלא יוכל לקלקל עוד, ונ"ל דמשו"ה אמר ר"י והוא שאמר לה, דייק אמר לה דכשאמר לה ליכא תקנה אחרת רק שלא ישאינה אבל כשאמר לאחרים אפילו כמה פעמים ליכא לעז ואיכא תקנה שיאמר בלי תנאי וכהנ"ל ועיין, שוב מצאתי באבני מלואי' שהשיג ג"כ על נוב"י הנ"ל אלא שהוא ס"ל גם באמר לה ליכא לעז בזה"ז וזה לא נ"ל כמ"ש

ה) והנה גם שהראנו פנים לפרש גם שיטות הרמב"ם כשיטת חבל ראשונים, מ"מ בנידן שלפנינו בוודאי אסור להחזירה כאשר אבאר, הנה במוציא משום שם רע דפליגו אי צריך כפילה או עכ"פ שיאמר לה זה הכל בדבטלי' לקלא ונמצאו דברים בדאים, ולרמב"ם בשעשתה תשובה, ובזה י"ל דווקא בדאמר לה בזה איכא קלקולא, אבל בדלא אמר לה לא, אבל אם לא נתבטל הקול אח"כ אם מותר להחזירה בשלא אמר לה משום שם רע אני מוציאך לא נמצא מפורש בשו"ע ופוסקים, ולרמב"ם פשיטא דאסור לפי דמפרשו הב"י דס"ל אפי' בנתבטל הקול אסור משום פריצות וכ"ש כשלא נתבטל, אבל לפוסקים דס"ל משום קלקולא לא נתבאר דין זה, והנה הב"ש סימן י"א ס"ק כ' בקלא דלא פסיק או בעידי כיעור דפסק הרמ"א להלכה דמוציאן מנחשד אסור הבעל להחזיר, תשוב' מזרחי אזיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין מוציאין בחד ריעותא משא"כ לדידן והביאו מעלתו ג"כ הנה הב"ש מדעת עצמו כ' כן ועשה פשר דבר להחמיר בחד ריעותא שמוציאן מנטען לדידן ובאמת יש לתמוה דשאני קלא או עידי כיעור שמוציאין מנטען כיון דאתחזק קלא ע"י שנשאת והוי תרתי לריעותא כמ"ש כבר לעיל מחי' רמב"ן אבל בקלא דלא פסיק או עידי כיעור קודם שנשאת לנטען גרע טובא, וגם בלאו"ה מנ"ל כי שנים אלו שוים

והאיר ה' עיני ומצאתי ברמב"ן וריטב"א יבמות דנתקשו איך מדמה שם במוציא משום ש"ר בכנס שיוציא להא דנטען שיוציא, הא במוציא משום שם רע טעמא משום קלקולא וכיון שאסור להחזיר שוב ליכא קלקול ולמה יוציא בכנס, וכ' כי הש"ס קאי במוציא משום שם רע ולא נתבטל הקול דגם בהא איירי מתני' דגיטין ובזה גם בשלא אמר אסור להכניס לכתחילה ובזה נסתפק הש"ס אם כנס מוציא וריטב"א הסביר יותר דס"ד הגמרא לדמות דס"ל בהו"א דלכן מוציאין מהנטען מאחר שגרשה הבעל החזיק הקול ע"י שגירש אותה לכן