כתב סופר אבן העזר לב

דמקשה אלא אשת חבירו שנהרגה היכא משכחת לה, דילמא ס"ל כרבי דמבועל מוציאין בעידי כיעור לחוד א"כ בוודאי להורגה בא דאי לאוסרה על הבועל הי' די להם לאמור שראו דבר מכוער ועל כרחך דס"ל לש"ס דלרבי גם מבעל מוציאין וא"כ ר"ח על כרחך לית ליה דרבי דא"כ איך אמר עידי נערה מאורסה אין נהרגין, ולרי"ף ורמב"ם קשי' אלו דבריו, הנה קושי' זו בקל יש לדחותה דהא לרי"ף ורמב"ם דווקא מבועל מוציאין ולא מבעל, וע"כ דעידי כיעור לרבי לאו כעדות הוא רק קצת הוכחה, ואולי רק מדרבנן לחומרא בעלמא, ועכ"פ אינה אסורה מוודאי עליו ולכן אמרו העדים שראו שזינתה כדי שתהי' אסורה בוודאי עליו, ואפילו יעבור וישאנה ויהי' לו בנים ממנה שיהא מוכרח להוציאה, ואין קושיא זו כדאי להכריע וזה פשוט

וכשאני לעצמי נ"ל ראי' משם נגד שיטות הר"מ, דלהר"מ קשה רב חנן כמאן דהא ס"ל דעידים רב היינו עידי כיעור והם כעדי טומאה מעש והיינו דקרו להו בריי' איכא עידי טומאה ואפילו ביש לו בנים מוציאין ורבי ס"ל אפילו בקלא דלא פסיק וא"כ קשה איך אמר ר"ח דאינם נהרגין דיכולין לאמור לאוסרה באנו הא הוי סגי להו למימר שראו דבר מכוער ולהר"ם הוי זה עדות כמו עדי זנות ממש שאסורה עליו מדאורייתא ואפי' יש לו בנים ממנה וזה וודאי דוחק גדול דר"ח דלא כרב ולא כרבי, ופליג על בריי' ומתני' ועל כרחך או כשיטת הרי"ף ורמב"ם או כרא"ש, דלדדהו י"ל סבירא לי' כרב וכרבי היינו לשיטת רי"ף ורמב"ם דלשניהם מבעל אין מוציאין ולרא"ש דמוציאין מבעל כבר כתבנו לעיל דווקא באין לו בנים, וע"כ דלאו וודאי משווי' לה ויכולים לומר דרצונינו לאסרה מוודאי וגם משום הבנים אמרו כן כמ"ש, וגם קושית ש"ס דילמא לאסרה לבועל א"ש כמובן, ובזה נתיישב קו' השואל בנוב"י תנינא סי' דהקשה דמאי מקשה ש"ס דילמא לאסרה על הבעל באנו י"ל דהיה קלא דל"פ בלאו"ה והי' יכולים לומר דבר מכוער ראינו ומוציאין עי"ז הבעל, ולהנ"ל ל"ק דגם בקדל"פ וע"כ לא משווי' כעידי טומאה ממש לשיטת הרא"ש ודעימי' ויכולי' לומר שפיר לאסרה וודאי באנו, ולשיטת הר"מ קשי', ולכן מלבד שהכרעת הנוב"י כר"מ אינה מכרעת נהפוך הוא דיש ראיי' משם דלא כוותי' ויש להאריך

היוצא לנו דהחזקנו פסקא של רמ"א כהרא"ש דאין מוציאין מבעל רק בתרתי ובתנאי שאין לו בנים, וכי כן בנידן דידן שיש להם בנים לכתחילה אין מוציאין אותה מבעלה, אבל דא פשיטא מאחר שכבר הוציאה דאסור להחזירה, דלהחזיר אין חילוק בין איכא בנים ממנה או לא וכאשר יבואר יותר לפנינו אי"ה

ב) אתתא דא אסורה מצד שני כתובים הבאים כאחד, אשר אנו למדים מהם שהיא בעצמה הודית שזינתה עם הנחשד ובא עליה כמה פעמים, ואם אמנם שנותנת אמתלא על המכתב למחותן של נער גם אם נאמר שזו אמתלא מספקת מ"מ אין לה מענה על שכתבה כן להנער הנחשד ואם לפתותו וללהיב אהבה בלבו, הא יודע האמת אם בא עליה או לא ואיך תפתהו בשקר וע"כ שאמת דברה אליו הכר נא וזכור והיא מודית שכתבה לו ובל"ס לא תוכל להכחיש שאפשר לקיים הכתב וגם לא תוכל להעיז כי שני כתובים יוצאים ונכרים שכתב ידה הוא, א"כ שווי' נפשה חתיכא דאיסורא, וגם כשהי' תחת בעלה והיה הודאת פיה מוציאין אותה, כפי המבואר בש"ע סי' קט"ו דהיכא דאיכא רגלי' לדבר ואמרה נטמאתי מוציאין, וגם לדחולקין על דין זה, היינו ברגלים לדבר, דבלא אמירה דידה לא היתה ראוי' להוציאה משום דיש רגלים לדבר לבד, לכן גם בצירף אמירה דידה יש חולקין דאין מוציאין, אבל בכאן, דאיכא קלא דלא פסיק ועידי כיעור דמוציאין מבעל רק באיכא בנים אין מוציאין, בוודאי בצירוף אמירה דידה מוציאין אותה כנ"ל, ומכ"ש דלהחזיר לו לאשה דאסורה

והנה בשעה"מ הל' אשות פ"ט הלכה י"ב ד"ה הן אמת התעורר שם בקושיא למה תהי' אשת ישראל נאמנת לומר נטמאתי ברצון הא אין אדם משים עצמו רשע וכ' תחלה באמת זה טעמו של רמב"ם דכ' דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר היינו משום דאין אדם משים עצמו רשע וזה דוחק. ושוב דחה זה וכ' דנאמנת באמת כיון דלטובתה נתכוונה יען שהיא אסור לבעל ולבועל ואינו רוצית לעשות איסור כל ימיה ועפ"ז מיישב הקושי' שהקשה שם על הראב"ד עיין שם

ולפי דבריו בנידן שלנו שלא אמרה כן וגם לא כדי שתהי' אסורה אמרה כן דנהפוך הוא שאמרה כן כדי שלא לעזוב אותה וישאנה א"כ לא תהי' נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, וכן יש להקשות מהא דש"ע סי' קט"ו סעי' וי"ו באמרה לאחד שזינתה שמצטרף עם הנחשד למה תהי' נאמנת כלל לאסור נפשה, ועיין ח"מ וב"ש, והא שם לא אמרה בדרך שאפשר לומר שרוצית להציל נפשה מאיסור לבעל רק הודיעה כן לעד אחד, ועכשיו מכחשת אותו כמ"ש הב"ש

והנה גוף קושית השעה"מ הי' נ"ל ליישב ע"פ שיטת מהרי"ק מובא בשו"ע סי' קע"ח, ובט"ז יו"ד סי' צ"ט דאשה שאמרה מותר לזנות וסבורה היתה דליכא איסור זנות באשת איש מ"מ אסורה לבעל דמסתברא היא שתהא לבה נאמנת לאישה ולא תאהב זרים ומנאפת תחת אישה וכתיב ומעלה בו מעל פ' בו באישה עייש ולפ"ז באומרת שזינתה ברצון ולא ידעה שיש איסור בדבר איננה משים עצמה רשעה ונאמנת ולכן גם כשאומרת שיודעת שאסור לזנות מ"מ נאמנת במגו דאמרה שהיתה סבורה דליכא איסור זנות דא"א, הגם דהוא מגו ללא שכיח דוודאי לא שכיח שאיננה יודעת שאיסור הוא, ורוב נשים יודעות זה, מ"מ איכא מגו טובה שתטעון לא שכיח מלשוויי' נפשה רשעה בעיני כל, וזה מוכרח ברא"ש פ"ק דכתובת בסוגי' דפתח פתוח דכ' טענת מוכת עץ לא שכיח וליכא מגו, וצ"ע בדף י"ג דנקטינן שם מגו דאמרה מוכת עץ אנוכי וצ"ל דשם איכא מגו שלא תפסול נעשה לכהונה טוב לה יותר לטעון גם דבר דלא שכיח וכ"כ אחרונים שם ובמק"א הארכתי, וכן כאן איכא מגו, אלא דכ"ז לדס"ל דאם יש מגו נאמן גם אם משים עצמו רשע בזה הטענה, אבל אין כן שיטת רוב ככל הפוסקי' ועיין ש"ך כללי מגו והדרא הקושי', אבל באמת לדידי ל"ק דכל לגבי נפשה נאמנת ונאמנת לאסור נפשה לגבי הבעל כמו שנאמנת להפסיד כתובתה, דלחוב לעצמה נאמנת וכן לענין איסור מועיל הגדתה שאוסרה על נפשה דבר זה יהי' הטעם משום נדר או משום הודאת בעל דין כל שלחובתה היא נאמנת וזה פשוט, ול"ק רק להראב"ד דהקשו עליו דמביא בשעה"מ שם דס"ל גם לחובתה לא מועיל, ולדידי' י"ל דסבירא ליה דעל ידי מגו משים עצמו רשע ולא קשה עליו מש"ס נדרים, ויש לי אריכת דברים בזה ולא אאריך כאן יותר

המורם מכל זה דכל לחובתה נאמנת לאסור נפשה לגבי דהאי על פי דברי' וא"ש הא דשו"ע סי' קט"ו, וגם בנידן דידן נאמנת על עצמה לשווי' נפשה חתיכא דאסורה לגבי בעל ובועל ואפילו להוציאה מתחת בעלה, ואפי' יש לה בנים קו"ח ב"ב של קו"ח להחזירה שאסורה ועיין שם

והנה מעלתו ני' הוסיף עוד דהוא שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא דאמר לאחרים משום שם רע הוא מוציאה, בזה לא צדקו דבריו אטו אמר שמאמין לקול היוצא שזינתה, אלא שאינו חפץ בה בשביל שם רע ולמיחש מיהא בעי או שאינו חפץ באשה כזו שמרת בלבנה דוברות בה, אבל לא שמאמין בלבו ולא כן אמר בפירוש שמאמין בשם רע זה ואין כאן שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, ואינו דומה כלל להא דנוב"י קמא סי' ע' דהביא מעלתו ני' דשם אמר שמאמין לדברי אשתו, וע"ז דן הגאון נוב"י זצ"ל אם מהני אמתלא שכבר האמין לדבריה, אבל כאן לא אמר שמאמין בזה השם רע וכמ"ש, וכן לא דמה להא דנוב"י סי' י"א, ולדברי מעלתו כל מוציא אשתו משום שם רע גם אם כנס מוציא אם לא נתבטל הקול אתמהה, ומפורש בטול דבר זה בש"ס יבמות דף כ"ה ע"א וכן פסקו הפוסקים דאם כנס אינו מוציא, ולענין שווי' נפשי' חד"א אין חילוק בין כנס או לכתחילה, וע"כ כהנ"ל דבשביל שגירשה לא האמין לקול ולא שווי' אנפשי' חד"א וזה פשוט ומבואר ועיין כתובות דף ל"ט ע"א נאמן לאוסר' ועיי' ש"מ שם

ג) והנה דברי מע"כ ני' שכתב דיש כאן לשון קינוי דאמר לה בזה הלשון אל תלכי לאיש פלוני אל ביתו שהכל מרננים אחריך, ואחר כך נסתתרה לפי דברי של עצמה, הנה לשון קינוי שבשו"ע סי' ע"ח שאמר אל תסתתר עם פלוני, ובב"ש סי' קט"ו ס"ק ל"ה כ' אם אמר לא יהי' לך עסק עם פלוני אין זה לשון קינוי, נ"ל דווקא אל תדבר או אל יהי' לך עסק אין במשמעות זה קרבות כדרך מנאפים ואוהבים, אלא שלא תדבר ואין כל המדברים איש ואשה דוברים דברי תפלות, ואין כל המתעסקים באים לידי עבירה ואין בכלל זה קינוי שמקנא לה אלא אל תסתתר עם פלוני זהו לשון יחוד שבאים על ידי כן לעבירה וכן יש לכוון בלשון אל תלכי אל פלוני אל ביתו הקפיד דווקא אל ביתו ומכ"ש שאמר מפורש בשביל שהעם מרננים אחריך כמדומה לי שזה לשון קינוי הגם שהי' בינו לבינו מ"מ הא מבואר בשו"ע סי' קט"ו סעיף ט' כשאמר לה בינו לבינו וראה שנסתרה שאסורה לו, וכן כאן שהודית בעצמה שנסתרה אח"כ וגם יש עידים עידי כיעור אחר הקינוי שיש לאסור, ומ"מ לא אחליט הדבר כי לא מצאתי לי חבר אם זה לשון קינוי רק הואיל ובלא"ה יש לנו כאן צדדים לאסור, לא עיינתי כל הצורך בענין זה לע"ע

ד) ועל ארבעה לא אשיב ידי ריקם ואאריך קצת כפי הצורך, הנה במוציא אשתו משום שם רע ס"ל לרוב הפוסקים דווקא באמר לה משום שם רע אז אסור להחזירה אפילו נתבטל השם רע, אלא דיש מינייהו דס"ל דצריך דווקא כפילת דברים, ויש דס"ל אפי' בלא כפל למילתא והובאו בטור א"ע סי' יו"ד והב"י הוסיף עוד שיטה א' הוא שיטת הרמב"ם דס"ל דאפילו בלא אמר כלל משום שם רע אני מוציאך לא יחזיר דס"ל כלישני' בתרא דטעמא משום פריצות, ובשו"ע קבע ג' שיטות אלו, והנה הגם דהרמב"ם יחידאי הוא מ"מ מאן ספון ומאן חשוב להכריע נגד הרמב"ם בלי טעם ולומר ניזל בתר רוב ראשונים החולקים עליו