כתב סופר אבן העזר כט

לכן בחרתי לי דרך אחר עוד להטעים טעם לשבח המקילין שברמב"ן ויתיישב ג"כ הגה' רמ"א וינצל מקושי' ח"מ וב"ש, תחלה אומר אני דנ"ל מהרמב"ן על שיטת המקילין שכ' בטבע מת או נפל מדחשיב ומנה כל האי ולא הזכיר נהרג או מת במגפה דחיישינן לקטלני' נראה דבמת במגפה או נהרג ס"ל דלא חיישינן ועכ"פ לא ברירא לי' דחיישינן, והנה במת במגפה כבר כתוב בריב"ש ובתה"ד וברי"ו דיש מקום לומר דאין לתלות במזל שלה כי מכת מדינה היא, אבל בנהרג לא מצינו רק בתה"ד בנהרג עם הציבור ר"ל משמע אבל נהרג יחידי בכלל קטלני', אלא דנ"ל מסברא לומר ניהו דמזל גרם שימותו בעלי' באיזה סיבה שיהי' שיחלה וימות או עולה באילן ונופל מת במקומו, אבל לא יוגזר עליו מן השמים לתת בדעת בן אדם שיהרוג נפש וירשיע כ"כ להכות נפש נקי בידים וזה תליא בבחירה ורצון אדם ההורג, ואין לתלות זה משום מזל דידה אלא מקרה היא או בשביל עון אשר חטא ודמו הנה נדרש, ולא משום לתא דידה כנ"ל מסברה נכונה ומושכל

אלא דקשי' עלן מסוגי' יבמות דף כ"ו דלא מתרץ נתארמלה שנהרג, אלא בלאו"ה קשה לדסוברי' במת במגפ' ליכא משום קטלני' לימא מתני' בהכי, וראיתי שוב בב"מ שהרגיש בזה וכ' דלא משמע להו דאכפל תנא לאשמעוני' במת בדבר ע"כ, ולדידי קרוב הוא בוודאי אי תנא דינא דקטלני' אתי לאשמעוני' הי' רחוק להעמידו בדרך רחוק ובאופן זה דווקא, אבל הא תנא אתי לאשמעונין דאם נשאו כבר ונתארמלו ליכא חשש רינון היינו היכא דליכא משום קטלני' יהי' באיזה אופן שיהי' גם משום חשש רינון וחשדא ליכא ואין בזה דוחק כלל, אבל באיקומתא לא מיתה אגירושין הדחיק גדול מאד כמ"ש לעיל ותשא כהנ"ל, ונ"ל מש"ה הוכיח רש"י דקושי' ותי' ש"ס קאי גם אגרושה דגם בגרושה שייך לחוש למאן דאמר מז"ג או אפילו לכ"ע כמ"ש לעיל והוצרך ע"כ לתרץ ולדחוק, אלא לרוב ראשונים דחולקי' על רש"י בהא דגרושה קשי' יאמר נתארמלו בדבר או נהרג לפמ"ש

ונ"ל דמאן דס"ל מת בדבר ליכא חשש גרס כמ"ש שגרס הרי"ף במתני' נשאו ומת או נתגרשו וגרסת הרי"ף משונה בתרתי דלגרסא שלפנינו נתארמלו ובגרסא שלו מתו וגם מוקדם מת לנתגרשו ולפ"ז לק"מ דלא מתרץ מת בדבר או נהרג דסתם מת היינו מיתה הרגילה שאינה של דבר וכ"ש שאין להעמיס נהרג, ועוד הא כל עצמינו ל"ק לנו רק על התרצן דדחיק טובא לומר מת אגירושין ובמתני' איפכא קתני דמקדים נתגרשו ואח"כ נתארמלו, ולזה לק"מ דבמרווח מתרץ דמת קאי אגירושין דקתני תחלה ונתגרשה אמיתה דקתני אח"כ ומתני' מדויקת מאד דבמשנה ראשונה מקדים גירושין המביא גט ואח"כ מת הרגנו כו' ובבתרייתא מקדים ואי מיתה אמיתה הו"ל להקדי' בסידורא דרישא, אבל לפי תי' ש"ס א"ש במרווח, ונקיט הכי הגם גם מיתה אמיתה יש אופן במת במגפה או נהרג, מ"מ נקיט מתו סתמא דכולל הכל וקאי אגירושין, ולפי גרסא שלפנינו והיא גרס' רש"י א"ש משום דרצה ליישב מגירושין וא"ש לכל השיטו' ופירושי' כנלפע"ד

ואחר שאמרנו דבנהרג יש לומר דאין לתלות במזל יש להוסיף עוד גם בנפל ומת במקום שנפל, יש לפקפק דניהי דמ"ג שימותו בעלי' כדי שלא תשב תחת בעל, אבל שימות במיתה משונה שלא כדרך הארץ מושכב על מטתו וחלה ויצוה לביתו, זו היא גזירה רעה ר"ל רחוק לתלות במזלה למה ימית במיתה כזו לולי שחטאו ישא האיש הוא או ניתן אל המקרה ואינו מושגח, ולא מזלה הוא, והא דקאמר הש"ס אי נמי עולה לאילן ונפל ומת היינו שמחמת נפילה חלה ומת אח"כ על מטתו, והיתה נפילה סבה לחליו ומיתתו, או דש"ס קאמר הכי בדרך אי נמי, אבל קיי"ל הכי ניהו דוודאי הלכתא כר"א שהוא בתרא וריטב"א מוסיף דהא רב אשי שמע לדרב מרדכי ולא נראה לו הכי הלכתא, אבל לא מוכח דהלכתא כהך איכא בינייהו בנפל אלא בנתארס', ועוד ויותר יש לומר כיון דלמ"ד מז"ג צריך לדחוקי לפי גרס' שלפנינו במתני' דף כ"ו כמ"ש והארכנו למ"ד מע"ג אין כאן דוחק כלל י"ל בנפל ומת לכן מן הראוי' לומר טעמא דמע"ג מלסמוך על שנוי' דחוקי' מ"מ כיון שר"א בתרא אמר טעמא דמז"ג לא דחינן דבריו מהלכה, וגם אי נימא דגם לר"א בנפל וכדומה ל"ל דתלי' במז"ג אתי' מתני' גם לדידיה במרווח נתארמלה בנפל, וסוגי' דיבמות דף כ"ו דנדחק לתרץ היינו לפי הא"נ בנפל ג"כ חייש ר"א, אבל לדינא לא קיי"ל כשנוי' דחיקא, וקיי"ל כר"א בנתארסה אבל לא בנפל וגם ר"א לאו בהכי אמרה והחילוק רב לתלות שמת במיתה משונה לא תליא במ"ג דילה, וא"ש טעמם של הי"א ומקילין שברמב"ן ומביא' הגה' רמ"א דיש מקילין במת בדבר או נהרג או נפל ומת והכל מחד טעמא דכתיבנא אפי' למ"ד מז"ג לא תלי' בכל אלו במזלה, אבל בנתארסה סתם וכ' דין ברור דחיישינן דקיי"ל מז"ג כנ"ל והוא דרך נכון בעזרה"י

ואחרי דברינו אלו נבוא לדון בנדון שלפנינו, כיד ה' הטובה עלינו, הנה לפי דעת הי"א שברמ"א שנראה שדעתו נוטה להם ורבים סומכים ומקילים אפילו בנפל גם במאבד עצמו לדעת לא יבצר מאופנים אלו שברמ"א, ואפילו לפי דעת רמב"ן דפליג בנפל וטבע, מ"מ הרי כתבנו דבנהרג מודה כיון דתלי' ברצון איש ואיש שיהרוג אחרים וישפוך דם נקי, וכן במאבד עצמו לדעת שופך דם עצמו בוודאי רחוק מן הדעת לומר מזל גרם שיאבד עצמו לדעת ורשעתו עצומה ומאבד עצמו בשני עולמות, ואי משום מז"ג מי חסר לבעל הסיבות ית"ש לסבב באופן אחר וכ"ש דבחירה בידי אדם ואינה בידי שמים והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואיננה בידי שמים שיעשה עבירה חמורה כזה שיחטא כ"כ ויאבד עצמו לדעת חלילה

אלא די"ל אולי רוח רעה מבעתהו לשעה ולא בדעת עשה בנפשו ואין חטא בידו ובתשובת ח"ס יו"ד סי' שכ"ו אות א' כ' דכל דאיכא למתלי בכגון זה תלינן שלא מדעת עשה אלא מפני ר"ר או מפחד שיתעללו בו נכרים כמו שמצינו בשאול, וה"נ בנדון דידן קרוב לתלות ונראה מפני פחד ואימת יסורים עשה כן ויש לתלות במזל גרם שיהי' ר"ר מבעתהו עד שימית עצמו, וכ"כ מעלת תלמידי פר"מ ני' לפי דרכו, מ"מ לפי דעת רמ"א אפילו בנפל מקיל כל שכן בנדון שלנו, אבל לפמ"ש לצאת דעת רמב"ן דמודה בנהרג מפני דתליא בבחירת ההורג לחטוא כ"כ וסברא זו ל"ש במאבד עצמו אם רוח רעה או פחד מבעתהו, מ"מ אמינא דבנידון כזה כ"ע מודי', בשנעמוד על גוף הדבר שתלה ר"א במזלה דריעא מזלה לכן מת, והוא תמוה מאד וכי משום דריעה מזלה ימות זה, היא נענשה בעונה שלא יהי' לה פרנסה והוא יענש במיתה עבורה מה שהיא עצמה לא נתחייבה אתמהה לכן נלפע"ד שכך היא המדה בוודאי אין מיתה בלא חטא או ששנותיו קצובי' לו מיום הולדו, אלא זכה מוסיפים (כדאיתא בש"ס יבמות דף נ' ע"א) ואם חטא וראוי לעונש מיתה יש זכות שתולה לו, או השי"ת מאריך אפו וכדומה וכ"ז ממדת חסדו וטובו ית"ש, ולזה מהני דריעא מזל שלה שלא יהי' לה בעל והוא ראוי' למיתה אלא שהי' מרחמים עליו מן השמים ומשום דנגזר עלי' שלא יהא לה בעל אין מרחמין עליו ואין עושים לפנים משורת הדין עמו, ולכן כל שהוחזקה שמתו בעלי' תולים שמזלה גרם להם והרוצה לישאנה יחוש לנפשו דהוא כמעמיד עצמו במקום סכנה שהזהירו רז"ל שהשטן מקטרג כו' ואמרו ז"ל בר"ה דף י"ו ע"ב שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואחד מהם קיר נטוי ועיין פי' רש"י שם כנ"ל, ועפ"ז יובן מה שצ"ל אם מת בעל אחד ונשאת לאחר וחיתה עמו כמה שנים ומת איך נחוש דריעה מזלה והשנים או שלשה מתו משום מזלא גרם הלא ע"כ אם נתלה במזלה כבר ראשון שמת משום דמז"ג דריע לה והיינו שלא יהי' לה מזון ומחי' כמ"ש הרא"ש והלא חזינן שהיתה תחת בעל שני ומתפרנסת משלו כמה שנים והוא כבר הורע מזלה וע"כ דלאו מחמתה מת ומצאתי אחרי רואי בתשובה חו"י סי' קצ"ז שהתעורר ע"ז, ורצה לחדש דווקא בשמת השני מיד ולא מלאו לבו להקל משו"ה יעיי"ש

ולפמ"ש ניחא דניהי דריעא מזלה בראשון שמת היינו שמחמתה חפשו במעשיו כעומד במקום סכנה ומת, והשני לא הי' מחויב מיתה מצד מעשיו עד עת שמת וגם זה מחמת דריעה מזלה וכן ג' וכיון שאנו רואים שכולם מתו תחתי' תלינן בה ואומרים שכל אחד יחוש לעצמו כהנ"ל כנ"ל נכון בעזרה"י

וארווח לן נמי מה שהקשיתי לעיל לרש"י דאפשר דמזלה יגרום שיגרשו אותה בעלי' איך נאמר דמצד מזלא מת הלא היה אפשר שיגרשו אותה, ולהנ"ל א"ש דבאמת הי' מחויבים מיתה ולולי דריעא מזלה הי' מתחסדים עמו וחי חיי חנם של חסד וכהנ"ל

ומעתה גם בנהרג או נפל ג"כ יש לתלות במזל שלה היינו שנתחייב עונש ארבע מיתות דלא בטלו בזה"ז (כדאיתא כתובו' דף ל' ע"ב) ויענש בדוגמא כעין מיתות ב"ד כמבואר בדברי חז"ל, אלא שהי' מאריכי' לו באיזה זכות או חסד חנם ולפי דריעא מזלה נתקיים בו הראוי' לו ובמקום סכנה היא לו ונתעורר הדין עי"ז, ולכן ס"ל לש"ס ה"ה בנפל, וה"ה נהרג וטבע וכדומה

אבל במאבד עצמו ולוקח נפשו מלבד מ"ש דתלי' בבחירה ורצון האדם וגם ל"ש לומר דמשמים נגזר עליו בחטאו שיאבד עצמו דפשיטא דאין זה בכלל עונשים דלגזור עליו מן שמיא שיאבד עצמו לדעת אלא ברצונו ובבחירתו השחית התעיב לקחת נפשו בזדון, ואי תונבא דקניט ליה ורוח רעה מבעתו, אי הי' נגזר עליו בחטאו שיהי' רוח רעה מבעתהו או יהי' ברתת ובפחד עד שממילא מכח שאין דיעה בו איבד עצמו ושפך דמו, א"כ אין המיתה מצידה רק במקרה מחמת שיענש בשגעון וברוח רעה בא לידי כך, ואם נאמר שיענש שיה' ר"ר מבעתהו עד שימית עצמו והעונש המיתה שימית עצמו בוודאי לאו חטא גורם שיענש למות במיתת עצמו, ואינו במיתת ועונשי ב"ד, (ואינו דומה להם כי מיתת ב"ד דווקא על ידי אחרים וה"ה בדין ד' מיתות ב"ד מחמת חולי וכדומה ולא על ידי עצמו) וממילא אין לומר מכח מזלה נגזר עליו כל כך שיהי' ר"ר עליו או פחד בני אדם עד שיקח נפשו וישפוך דמו בקרבו, לכן נלפע"ד