כתב סופר אבן העזר רלג

וא"כ שוב י"ל דאין לסמוך על חזקת כשרות דידה באופן זה דהרא"ש לא כתב רק דאינה מעיזה עם חזקה שלא תהי' באיסור כל ימי' מצרפי' יחד וסומכי' עליו, וזה דוקא כשאומרת גרשני שיודעת בודאי שאשה בלא גירושין לא תהי' מותר לאחר ומיד כשהתחילה להעיז הי' מסייע ג"כ חזקת כשרות אבל בנידון דידן בשעה שטוענת לכפותו לגרש ולא ידעה שיש אופן שיהי' הגט פסול שוב כשנאמר לה כן לא תחזור מדיבורה דכבר העיזה נגד בעלה, וי"ל שעיניה נתנה באחר והעיזה, ועתה שעומדת בדיבורה לא נוכל לסמוך על חזקת כשרות דידה לחוד, או שרוצים לקיים דיבורה כנ"ל

ולפע"ד דברי רדב"ז צ"ע מסוגי' דנדרים דמקשה על ממתני' דאומרת השמים בני לבינך וסבר בהא שטוענת שמרוחק ממנה לגמרי ומקשה דתהי' נאמנות משום חזקה דר"ה, הלא איכא חזקת כשרות דידי' ועובר על לאו דלא יגרע ודוחק לומר דבה"א ג"כ סובר דאיירי שטוענת שאינו יורה כחץ אלא שסבר שזה יוכל להכיר ומתרץ דאינו יודע בזה, מלבד שהוא דוחק, גם לא די בזה דעדיין קשה כהנ"ל דהא עומד לפנינו ומכחיש בה ורוצה שתהי' תחתיו, וכיון שאינו יורה כחץ כדרך כל והוא אינה מרוצה בזה עובר בלאו כמבואר, וי"ל ע"ד פלפול ואכ"מ

ולפ"ז נ"ל ראי' גדולה מתשובת הרא"ש הנ"ל בנידון שטוענת שאין לו גבורת אנשים דפליג על הרדב"ז דהא כשטוענת שאין לו גבורת אנשים והוא מכחיש בה ואם האמת אתה א"כ הוא עובר בלאו כשיקיים אותה בע"כ ומ"מ פוסק דנאמנת ודין זה מובא להלכתא בטש"ע א"ע סי' קנ"ד, ודוחק לחלק בין איסור חמור דנדה לאיסור לאו דלא יגרע וע"כ אפי' כשפוגמת בו ומוציא אותו בדבריה מחזקת כשרות נאמנת בחזקה דר"ה ודלא כהרדב"ז כנ"ל עיין

וצריך לעיין באמת לפי שכ' הרא"ש בפסקי' בנדרים דאיכא סברה גדולה כר"ה דלא תהי' באיסור כל ימיה איך סומך על חזקה דר"ה בטוענת שאין לו גבורת אנשים ושם אין חזקה ולמה לא ניחוש שעיניה נתנה באחר, וכזה צל"ע מה יענה הרא"ש לקושי' הש"ס בנדרים מאומרת שמים בני לבינך דמשנת אחרונה, ונ"ל דשם איכא שפיר חשש דעיני' נתנה באחר דליכא חזקה לצרף, ואפשר י"ל דהרא"ש סובר דבטוענת בעניני תשמיש דמבזית נפשה בב"ד דמטעם זה האמינו לה למשנה ראשונה, ובמשנה אחרונה חששו שמא עיניה נתנה באחר אבל בצירוף חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה יש לנו לסמוך לדחות עיניה נתנה באחר כמו בחזקה דאין אשה מעיזה עם חזקת כשרות דידה, וא"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל וראייתו מקושי' הש"ס בנדרים הנ"ל דע"כ ש"ס דימה שנים הללו להדדי כנ"ל, ולפי דברי האחרונים שהבאתי לעיל דאיכא משום גט מעושה בלא"ה א"ש כ"ז, אלא שכבר כתבתי לעיל הנ"ל לפקפק על דבריהם

ומעתה נ"ל לומר כי יש לספק בדינו של הרדב"ז שהוא נידון דידן מטעם אחר אשר גם הרא"ש יודה דלפמ"ש הא דאם טוענת גבורת אנשים סומך הרא"ש על מעיזה בצירוף דמבזית נפשה בפני ב"ד והיינו כמבואר בש"ס נדרים דלא אפשר שלא תאמר שאינו יורה כחץ ויעיין ר"ן שם כיון שצריכה לברר דבריה ולפי דברי הר"ן נראה דוקא בטענה דאינו יורה כחץ שצריכה להרבות בדבריה ולהמשיל ולהסביר דבריה לב"ד זה ביום לה, ולפ"ז הי' מקום עיון בטוענת שאינה עמה כאיש ואשה שמרוחק ממנה שאינה צריכה להבל פיה כ"כ אין בזיון לה והי' מקום לישב בזה איזה קושיות ויעיין קושית הדרישה סי' קנ"ד ומובא בט"ז שם ולהנ"ל י"ל, אבל לא נראה חילוק זה דהענין עצמו שתתבע עניני תשמיש חמדת הנשים בפני ב"ד אם לאו שאמת אתה לא תבזה נפשה ותאמר כדברים אלו כי הדבר מגונה, אבל נ"ל בבאה בטענה שמשמש עמה בנידותה ומביא אותה ועצמו לאיסור חומר אין זה בושה וכלימה אדרבה לכבוד ולתפארת כי יראת ה' בלבה וחסה על כבוד שמים א"כ אין לצרף סברה זו כלל בנידון זה, והא דטמאה אני לך שג"כ נראה כי יראת ה' מ"מ איכא זילותא בגופה ממילא שתגלה כי נטמאת באונס, משא"כ בנידון דידן ליכא ביוש ובזיון כלל, ואנו אין לנו רק חזקת דר"ה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה לבד

עד הנה דברנו ופלפלנו בסברת הרדב"ז דבא עלה מטעם חזקת כשרות דידיה, ונבוא לטעם שני שכתב הרדב"ז להחמיר כי בדור הזה פרוץ מרובה על העומד, תמהתי על מעלתו נ"י שהביא שיטת הרא"ש והריצב"א שפוסקים ג"כ בזה"ז כן ולא הזכיר כלל כי מובא ברמ"א סי' י"ז ובסי' קנ"ד כי נשים עתה פרוצים ואין לסמוך על חזקה זו ועיין ח"מ סי' י"ז דדחה דברי הב"ח שרצה לומר דא"ח רק לכתחלה מחמיר ולהמעיין בהרא"ש כלל מ"ד סי' א' וב' יראה כי הרא"ש אפי' לכתחלה מתיר ואנו דחוששים להא"ח אפי' בדיעבד, ונחזה אנן אם רדב"ז בזמנו וא"ח והמרדכי שבסי' קנ"ד חששו ואמרו שנשים פרוצות נינהו, מה נענה אנן בזמנים הללו בודאי קשה להרים ראש להקל ולסמוך על חזקה זו

ונחזה מה דקמן בנידון דידן שבלא"ה יצא עליו קלא דלא פסק דמחלל שבת בפרהסי' דחשוד לכל התורה כולו ואיכא גם ע"א, הגם שאין אנו דנים כעת אם כ"ז מועיל לפוסלו, אבל עכ"פ אומדנא איכא שכן הוא שמחלל שבת בפרהסי' וממיל' איכא להאמין בקל שבועל נדה ואינו כובש תאות יצרו הקשה לפרוש מאשתו בעת נדותה. וכבר הביא רמ"א בסי' קנ"ד שאף בזה"ז אם איכא רגלים לדבר ואומדנא לדבריה יש לסמוך עליה, הגם דרמ"א קאי דאיכא רגלים לדבר זה עצמו שטוענת, מ"מ י"ל ג"כ בנידון דידן רגלים לדבר הוא כמ"ש וגם פר"מ נ"י נכנס לדון במה דנפיק עלי' קלא אבל לא העיר ולא ביאר כל הצורך, ומכל זה הי' מקום להקל גם בזה"ז ואם הי' ברור לנו דבטענה דשמשה נדה שייך הא דרב המנונא, אבל כיון דרדב"ז מחמיר בדבר, וגם בלא"ה יש לפקפק בנידון זה כמ"ש קשה עלי להיות סניף להתיר לכוף אותו לגרש

ומה שהעיר מע"כ נ"י עוד באם מודה אחר שכפר מה דינו אם מותר לכפותו לא ביאר הספק כל הצורך ולדעתי אין בו צורך בנידון זה כי עדיין עומד ומכחיש כנראה ממכתבו לכן לא עיינתי בו, את כל זה העלתי בחפזי וסמכתי על המעיין המתגבר כבוד מעכ"ת נ"י, כי בחפזון יצאתי בתשובתי מאפס הפנאי ולחולשת מזגי כעת. והי' זה שלום כנפשו היפה ונפש אוה"נ דש"ת

ואציע פה תירוץ אחד מה שהשבתי היום כאשר איקלע לאתרין הרבני המופלג הישיש הבקי נכבד ומפואר מו"ה רפאל שולהאף מיקירי תושבי דק"ק פראג יע"א והציע לפני קושי' אחת דקשי' לי' בש"ס ברכות י"ב ע"א דקאמר הש"ס פשיט' פתח בשכרא וסיים בדחמרא דיצא דהרי על כולן אם אמר שהכל יצא, והקשה איך פשיטא הלא לקמן פ' כיצד מברכין שם איכא פלוגת' דאמוראי ר"ה ור"י אם גם בפת ויין הדין כן ולר"ה לא יצא ואיך קאמר הש"ס כאן פשיטא, והיותר קשה דתוס' לקמן הוכיח דהלכה כר"י ולא מביא מדפשיטא לש"ס כן כאן. וחפשתי בספרים ולא מצאתי מי שמרגיש בקושי' זו והוא צ"ע לכאורה. ומדי דברנו יחד אמרתי לישב, דהנה לקמן שם מייתי תנאי ר"מ ור"י וקאמר הש"ס דר"ה אמר אנא דאמרי אפילו כר"מ ור"מ ג"כ לא סובר דיצא רק היכי דמזכיר שמא דפת עיי"ש, וא"כ י"ל דבאמת ר"ה מודה היכי דמזכיר הפת והיין ואמר מה נאה פת ויין זה כמבואר שם, וא"כ כאן דמסיים בחמרא דמזכיר חמרא בברכה גם אם נימא דהכל בתר תחלת הברכה, וכיון שהי' דעתו על שהכל גם דמסיים ביין לא אזלי' בתר התחלה מ"מ עכ"פ הזכיר היין וגם לר"ה יצא בשהכל והיינו דקאמר הש"ס דאי נמי אמר שהכל יצא היינו כי מאחר דמזכיר חמרא גם אם הי' כל הברכה שהכל יצא וכי כן לא יגרע מה דמסיים בחמרא ומזכיר היין בברכה עצמה, מאם הזכיר סמר' בפ"ע ואמר שהכל מתחלה ועד סוף כנ"ל נכון וק"ל. הכ"ד הק' אברהם שמואל בנימין סופר.