כתב סופר אבן העזר כג

אלא שראיתי בבני אהובה פכ"ד מאישות שהרגיש דמחבר בסעי' ו' באם מאמינה כ' דאסורה ואין כופין להוציא, ובסעי' ז' גבי אומר שראה אשתו זינתה לא כ' דאין כופין ש"מ דס"ל באמר שראה שזינתה כופים אותו כיון שברור לו שזינתה, וראי' עיניו יותר ממאה עידים, וחולק בזה עם הרמב"ם, ולפענ"ד כי דקדוקו במחבר אינו כדאי לעשותו זה פלוגתא בין הרמב"ם וש"ע, גם לא נראה כן חדא דהו"ל לפרש בסעי' ז' דכופין ולא למסתם הך חידוש דין, ועוד הרי כיל ראה שזינתה או שמע מקרובים שסמכה דעתו עליו, והרי בשמע מקרובים לא גרוע מהיא אומרת ומאמין לדברי' שהיא אמת, ומ"ש, וכיון דבמאמין לדברי' ס"ל להמחבר כהרמב"ם, ה"ה במאמין לא' מן המגידים, וע"כ מ"ש בסעי' ז' דאסורה היינו ואין כופין וכייל ראה שזינתה ג"כ כוונתו דאין כופין כנ"ל ברור

והצלע"ג בהך דינא של הרמב"ם ומחבר בסעי' ו' במאמין לה למה לא נכוף אותו להוציא, כיון שהיא אסרה איסור על נפשה ושווי' נפשה חד"א, אלא שתקנה תיקנו במשנה אחרונה דמותרת לו, או שיש כח בידם מפני תקנת עגונות, או כמ"ש הר"ן דהיא משועבדת לו ואין בכחה לאסור עצמה עליו, וכ"ז כשמותרת לו, אבל כשמאמין לדברי' דשווי' לנפשי' חד"א רק שאינו בכחינו לכופו משו"ה, מ"מ יש לנו לכופו לגרש שלא להאכילה בע"כ דבר האסור לה, וכיון שגם הוא אסור להיות עמה למה לנו לכופה שתשמש עמו באיסור דידה ודידי', וגם לר"ן קשה כיון שאסור לו לשמש עמה פסקה לשיעבודה ותוכל לשווי' נפשה חד"א, ולא ידעתי פשר לקושי' זו אם לא שנדחק דרמב"ם ומחבר איירי באינה עומדת בדיבורה וחוזרת, ששקר ענתה בו, או אונס הי' או דלא איכפת לה להיות באיסור עמו אז אין כופין ודוחק ורחוק וצלע"ג, המורם מזה לנדון שלפנינו, לפי חדושו של בני אהובה, דבראה שזינתה ס"ל למחבר דכופין, אפשר לפי שיטתו של הבית מאיר דע"י רגלים לדבר נאמנת גבן, וכיון שלפי דברי עצמו שראה דבר מכוער נאמנת מדינא לו, והוי כראה שזינתה וכופים להוציאה, ואפשר י"ל כיון דמ"מ לא ראה בעצמו רק בצירוף רגלים לדבר צריך להאמין לה, מ"מ לא דמי לראה בעיניו שזינתה כמובן, אלא דבלאו"ה כתבנו דלא נראה לפענ"ד דברי בני אהובה מכח הוכחה שהוכחכו, ואנו אין לנו לכופו להוציא אבל אסורה עליו כנ"ל

ונשית פנינו אם יש להתירה משום שאמרה אח"כ אמתלא לדברי', וצריך אני להאריך כדי לברר דבר זה, הנה הרמב"ם בהלכו' איסורי ביאה פי"ח הלכה ט' כ' באשת כהן שאמרה נאנסתי, לאחר מיתת בעלה אסורה לכהן, והראב"ד השיג עליו דאם נתנה אמתלא שלא אמרה אלא משום שנתנה עיניה באחר למה לא תהי' נאמנת, והה"מ הליץ בעד הרמב"ם בטעמא דלא מהני אמתלא זו, וכ' הב"ש סי' סק' דבשאר אמתלא מודה הרמב"ם לפי טעמו של הה"מ ברמב"ם אלא באשת ישראל אפשר גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא כיון שמפסדה כתובתה, ולא בטלו דברי' לגמרי, והנה טרחו כל חכמי לב לפרש דברי הראב"ד במ"ש כיון דלא נתקבלו דברי' כלל הא באמרה אשת איש אני נתקבלו דבריה ומ"מ מהני אתמלא, וגם גוף הטעם שנתן למה דמהני אתמלא כיון שלא נתקבלו דבריה צריך הסבר, גם מ"ש הה"מ כיון דאינה נאמכנת לגבי הבעל ליתא לאמתלא זו, הקשו אטו אתתא דינא גמירא דידעה דלא תאומן והרי טוענת שסבורה אפשר דתאומן, ובנב"י קמא בסי' ח' ובסי' שאחריו טרח ליישב כ"ז ודבריו דחוקים ורחוקים ממרכז האמת במח"כ וכבר היו לפני הבית מאיר בסי' ו' ולא נראו לו, והב"מ הניח מן הצד דברי הה"מ מפני דקשי' לי' אטו אתתא דינא גמירא, לכן בחר לו דרך ארוכה, ותמצית דבריו דל"מ אמתלא רק במה דאסר ע"ע מצד דשווי' נפשו חתיכא דאיסורא, אבל בנאמנות העד לא מהני אמתלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וזהו כוונת הראב"ד כיון דלא נתקבלו דברי' אבל אלו נתקבלו למשנה ראשונה דנאמנת מתורת עדות כמ"ש הר"ן דלא מבזי' נפשה לא הי' מהני אמתלא, והרמב"ם ס"ל הגם שלמשנה אחרונה אמרו דאינו נאמן, ובטלו נאמנותה לגבי הבעל מ"מ נשארה בנאמנותה לגבי אחרינא, ובהך סברא פליגו הרמב"ם וראב"ד אלו דבריו בקיצור

והנה מה דפשיטא לבית מאיר דבעדות עד אחד לא מהני אמתלא, במח"כ נעלם ממנו לפי שעה דאיכא פלוגתא בזה בין קמאי דקמאי ומבואר בס' שב שמעתתא מבעל קצה"ח שמעתתא ו' פ"ח ופ"ט דתשובות הר"ן ס"ל דאפילו בע"א מהני אמתלא, ובתשובות מהר"י בן לב ס"ל דלא מהני אמתלא בהגדת עד אחד כמו שלא מהני בשני עידים כדאיתא בחו"מ סי' כ"ט, והבית מאיר הקשה לדנפשי' מש"ס כתובות באומרת טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דמהני אמתלא והא התורה האמינתה דכתיב וספרה לה, וניחא לי' דתורה לא האמינתה רק טהורה אני, אבל טמאה אני אינה נאמנת רק מכח שווי' נפשה דאומרת עד החזקה ואין עד אחד נאמן נגד החזקה, וכן כתב בשב שמעתתא ליישב תשובת מהריב"ל, ולפ"ז נדחו דבריו של ב"מ בטעמא דהרמב"ם משום דנאמנת מכח עדות, הא הרמב"ם ס"ל דע"א נאמן באיתחזק כמ"ש הש"ך יו"ד סי' קכ"ז, דזו שיטתו של הרמב"ם, א"כ מוכח באומרת טמאה אני דמהני אמתלא אפילו במקום עדות, ובגוף דין זה אם מהני אמתלא במקום עדות עיין הפלאה כתובות בסוגי' דאומרת טמאה אני ובחו"ד סי' קפ"ה, והארכתי בחידושי וכאן עת לקצר

והנה הב"מ לפי פשיטותו דל"מ אמתלא במקום עדות עד אחד ונאמנותו, וע"פ שיטתו דאמרה טמאה אני עם רגלים לדבר מדינא נאמנת, לפ"ז לא מהני אמתלא כ"כ בסי' קט"ו, ולפי שכ' בשב שמעתתא והוכיח דש"ע ורמ"א ס"ל כבתשובת הר"ן דמהני אמתלא אפי' במקום נאמנות עדים, א"כ לדינא מהני אמתלא בכה"ג נמי ועיין, ועוד העלה הב"מ מתוך דבריו, דשום אמתלא לא מהני לרמב"ם דלא כב"ש סי' ו', וכבר כתבנו דדבריו בשיטתו של הרמב"ם אין להם קיום, אבל פירושו במ"ש הראב"ד כיון שלא נתקבלו דבריו יש לומר דס"ל כשיטת מהריב"ל

ואני בעני' הכינותי ביאור נכון לשיטת הרמב"ם והראב"ד והה"מ, ראשית דבר אפרש שיחתו של הה"מ שכ' כיון שאינה נאמנת עכשיו אין לה אמתלא שעיניה נתונות באחר, כוונתו רצויי' בוודאי קודם התקנה, אם הי' נאמנת, הי' כל נשים נותנת עיניה באחר ואמרה נאנסתי או ברצון נבעלה, ולכן תיקנו תקנה וגדרו שלא יהי' שכיחי נשים לטעון כן מספק אם יאמנו דברי', דמספק לא מבזים נפשה הגם דלאו דינא גמירא, מ"מ גם להיפך לא ידעה ולא שמעה שנאמנת בוודאי, ובאמת הי' ראוי' אשה שבאתה לפנינו עכשיו להאמינה, אלא א"כ סכ"ס הדר הדבר לקדמותו, כל הנשים בשמעם שהרבה עשו כן ועלתה בידם, ילמדו גם המה לעשות כמוהם ולא ישמרו נפשם מלתת עינים באחר בבטחון שיפקיעו עצמן מבעליהן, אבל אמתלא ל"מ דמשום שעיניה נתנה באחר טענה כן, דלא מחית נפשה לספיקא לבזות נפשה כיון שאין ברור לה שתאומן, וע"כ האמת אתה שנאנסה או כשזינתה ומחוייבת להגיד אולי תאומן או יתן הבעל מקום לדברי' כנ"ל כוונת הה"מ פשוטה ונכונה

ואומר מעתה הגם דראב"ד ל"ל כוותי' דרמב"ם וחולק עליו בהך סברא דאפשר משום שעיניה נתנה באחר, מחתה נפשה לספק אולי תאומן, זה דווקא כשאינה מפסדת ע"פ דבורה ואם לא תאומן תהי' תחת בעלה כמקדם ולא הפסידה רק שביזה נפשה, אבל כשמפסדת מידי כמו אשת ישראל בטענת רצון שמפסדה כתובתה, או באשת כהן בזמן שהיו אוכלים תרומה למ"ד דאין אוכלת בתרומה בוודאי לא מחית נפשה לספק, ואם לא תאומן מ"מ תפסיד, זהו שכ' הראב"ד כיון שלא נתקבלו דברי' כלל לכן מהני אמתלא, ומייתי ראי' דמהני אמתלא מאמרה א"א אני הגם דשם אפי' נתקבלו דברי' לא דמי' כלל להך דהכא כמובן ועיי'

ובהא ארווח לן עוד להבין סיומא של הה"מ דמייתי ראיי' לרמב"ם אי לא תימא הכי גבי תרומה נמי הו"ל לאפלוגי, וראי' זו חלושה וקלושה, דקאי על מתני' דלא איירי באמתלא כלל דגם למשנה ראשונה מהני אמתלא, ולדברינו יש לחזק ראיי' זו, דלרבא דאסורה בתרומה ומחתה נפשה לספיקא, ל"מ אמתלא גם לראב"ד, ולר"ש דמותרת בתרומה מהני אמתלא, דמשום דמפסדת כשימות בעלה אינה חוששת דמיתה ל"ש, וכ"ש מיתת בעל קודם לאשתו שכ' תוס' כתובות ר"פ הכותב דמיתת נשים שכיחי טפי, ורבא דאמר ומודה ר"ש כשנתאלמנה וכו' דאסורה, והרי גם לאחר מיתה איכא חילוק בין לדידי' לדר"ש, דלדידי' ל"מ אמתלא אח"מ הבעל משא"כ לר"ש, וגם אח"מ אינו מודה לו בכל מה דס"ל הוא, וע"כ דגם לר"ש דלא מפסדה מידי בחיים, מ"מ ל"מ אמתלא דלא מבזי' נפשה מספק וכרמב"ם, וזו ראי' נכונה וברורה כראי מוצקת, וכנלפענ"ד, והנה יגעתי ומצאתי בעזה"י, ונראין דברינו מכל האמור בספרן של צדיקים זצ"ל, פירות הנושרים מדברינו דווקא באמתלא כזו שעיניה נותנת באחר פליגו רמב"ם וראב"ד, ובאשת ישראל דמפסדה כתובה גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא, רק באשת כהן בטענת אורס דלא מפסדה כתובה, ותרומה אינה מפסדת בזה"ז, אבל בשאר אמתלאות גם הרמב"ם מודה, וצדקו כל דברי ב"ש שבסי' ו' ולא צריך לדחוקי אם שאר אמתלאות מהני למה לא חילק בש"ס נדרים בשארי אמתלאות בדחי' הה"מ, וב"ש נדחק מאוד, ולפי מה שבארתי ראיי' הה"מ מהא דלרבא ל"מ אמתלא ולר"ש מהני הו"ל לפלוגי בין ר"ש לדרבא בנותנת אמתלא, וכ"ז קשה באמתלא שעיניה נתנה באחר, אבל באמתלא אחרינא אין חילוק בין רבא לר"ש לק"מ וא"ש הכ"ל ועיי'

והנה הרמ"א בסי' קט"ו סעיף ו' כ' דאם נתנה אמתלא למה אמרה בתחלה כן נאמנת, וזה דלא כדעת הרמב"ם דל"מ אמתלא, ואפי' לראב"ד ג"כ לא א"כ לפמ"ש הב"ש סי' ו' וקיימנו דבריו במלתא בטעמא דכל שמפסדת וודאי בדברי', אינה מכנסת עצמה בספק משום שעיניה נתנה באחר, וצ"ל דאמתלא שכ' רמ"א היינו אמתלא אחרת חוץ מאמתלא משום שעיניה נתנה באחר אמרה כן: