כתב סופר אבן העזר כב

הטעם משום דאיכא רגלים לדבר דנתיחדה, ומוכר דינו של תה"ד, ולא הי' צריך תה"ד להביא ראיי' ממה שהקשה תוס' לבסוף דשווי' נפשה ולא הקשה ממשנה אחרונה, דמתחלת דברי תוס' איכא ראי' אלא מתוס' יבמות ליכא ראי', אלא ממה שהקשה הא שווי' נפשה חתיכה דאיסורא כמובן

ובמ"ש סרה תלונת הנוב"י מ"ק סי' ע' על ראי' תה"ד, די"ל דתוס' אזיל בשיטת הרא"ם שבתוס' נדרים עיי"ש, ולפמ"ש א"א לומר כן דא"כ תיקשי לתוס' דעדיין קשה תאומן במגו שנבעלה ברצון מכבר כמובן ועיי'

ועוד נ"ל ראי' מדכ' תוס' כתובות דבוודאי ברצון איירי, משמע אי הוי אפשר לומר באונס הי' ניחא, ואם כוונת תוס' דבטמאה אני נאמנת או משום מ"ש דמפסדה כתובתה או כמ"ש הנב"י דאזיל בשיטת הרא"ם, דבאשת כהן ליכא איסור בדידה, משא"כ בא"י, א"כ א"א לומר דבאונס הי', דהדר תיקשי הא בלאו"ה אינה נאמנת, וע"כ מוכח דכל דאיכא רגלים לדבר נאמנת אפי' באשת כהן ובטענת אונס, וזו ראי' ברורה מן תוס' כתובות אבל מן תוס' יבמות ליכא ראי' לפי דברי הנב"י, אלא שבלא"ה רחוק מאוד לומר דתוס' כיון לשיטתו של הרא"ם שכבר דחאו תוס' בשתי ידים בנדרים, רחוק לומר שחזר וקרבו ביבמות ובכתובות הגם שיש לתרץ שיטת הרא"ם כמ"ש בנוב"י ושערי תי' לא ננעלו גם לנו ישובים נכונים ע"ז, מ"מ תוס' לא מצא מזור לשיטת הרא"ם, היוצא לנו כי דינו של תה"ד מוכח ומוכרח מתוס' כתובות יבמות, וממנו אין לזוז, וכבר קבעו הרמ"א להלכה בסי' קט"ו

ועשיתי סמוכים לדינו של תה"ד מסוגי' דראוה מדברת, כתובות דף י"ג ע"א, ותחלה אבאר דברת וסגנון תוס' שם ד"ה מעלה עשו ביוחסין בתר דתי' ר"ת דרב מיירי באשת איש הקשה משלהי נדרים, והקשו האחרונים הא קושי' זו קשה בלאו"ה, ואי רב גם בפנויה קאי קשה יותר משלהי נדרים, דאפי' בפנוי' אין אוסרין, ונ"ל ע"פ שכ' בתה"ד דתוס' דכתובות דף י"ג אזיל בשטתו של תוס' כתובות לקמן דף ס"ג ע"ב דא"א למוקמי הא דשלהי נדרים באומרת טמאה אני, וכ' ואפשר דס"ל כתוס' יבמות, אלא מדאמר רב סתם אין אוסרין על היחוד דקאי בא"א ולא מחלק דבאומרת טמאה אני אוסרין, וקשי' משלהי נדרים ותי' נואף שאני, ודבריו לכאורה תמוהים דרצה לומר להרויח דתוס' ס"ל כשיטת תוס' יבמות ואפסיד יותר דמוכח מדרב דאפילו באומרת טמאה אני אין אוסרין על היחוד למשנה אחרונה, ול"ל דכל היכא שיש רגלים לדבר דנאמנת טמאה אני וצ"ע, וי"ל דכוונתו רצוי' דיחוד בעלמא לא הוה רגלים לדבר ומוכח מדרב דלא חילק באומרת טמאה אני דאוסרים ש"מ על יחוד בעלמא אין אוסרים, ובשלהי נדרים ג"כ רק יחוד בעלמא, וע"ז ת' תוס' נואף שאני, לא דאוסרים על ידי יחוד דנואף לבד, אלא באומרת גם כן טמאה אני, ורב ביחוד בעלמא מיירי כנ"ל לפרש כוונת תה"ד

אלא דדקדוק זה מדלא מפליג רב בין יחוד לחוד בין אומרת ג"כ טמאה אני זה דקדוק קלוש, כמעט אין בו כלום, דרב לא איירי רק מיחוד לחוד, ואומרת טמאה אני ענין אחר הוא, לכן נ"ל דקושי' תוס' לר"ת, דלכאורה מלתא דרב דבר שאין צ"ל דכבר אמורה הא מלתא במשניות דאשת איש לא נאסרה רק על ידי קינוי וסתירה או עידי טומאה, וכן הקשה בגליון תוס' על ס"ד דש"ס דלזעירי אוסרים גם א"א על היחוד ומקשה מדרב הא מתני' היא דאין אוסרים על היחוד, וס"ל לתוס' ע"כ דרב קמ"ל דאין אוסרים על היחוד לעולם אפי' אומרת טמאה אני, והקשה שפיר משלהי נדרים, ותי' דנואף שאני דאז אוסרים באומרת טמאה אני, ובהכי איירי בשלהי נדרים, והא"ש דלא הוקשה לתוס' בלאו"ה לרב משלהי נדרים, די"ל דמיירי באומרת טמאה אני, ורב מיירי בפנוי' דאין אוסרים וטובא קמ"ל דאפי' פנוי' אין אוסרים אבל לתי' ר"ת תקשה שפיר

והא"ש בזה הא דמייתי תוס' לבסוף תי' הר"י דשליטן, והא תי' זה לא מהני רק לקושי' ראשונה של תוס', אבל הקושיא מנדרים עדיין במקומה עומדת והו"ל לתוס' להביא תי' הר"י קודם דמקשה מנדרים, ולמ"ש א"ש כיון דמתרץ דרב בפנוי' איירי שוב ל"ק מנדרים כמובן וא"ש המורם מדברינו בביאור סגנון תוס' דמוכח דס"ל לתוס' דכל שיש רגלים לדבר נאמנת באומרת טמאה אני, ולשיטת ר"ת עפ"מ שתי' תוס' לפי שיטתו דווקא באיכא רגלים לדבר טובא כמו בנואף, ולפי תי' הר"י שליטן אפי' ביחוד בעלמא, וגם מוכח דתוס' בסוגי' שם ס"ל כתוס' יבמות, והאשר"י דאפילו איכא רגלים לדבר כל דאיכא נגד רגלים לדבר סברא כמו בנדרים סברת ארכוסי אפילו משום שוו' נפשה חתיכא דאיסורא אינה נאסרת דלא כתוס' כתובות דף ס"ג ע"ב, ועיין ח"מ וב"ש סי' קט"ו סעי' ו' דב"ש תמה על הח"מ דנקיט כתוס' יבמות, והרי הרא"ש ותוס' יבמות ותוס' כתובות דף י"ג ל"ל כתוס' כתובות דף ס"ג למיזל בתר דידהו, ועיין

ומעתה אומר אני עוד דמסוגי' עצמה ראיי' לדין הנ"ל, דבש"מ הקשה עוד לר"ת דרב רק על אשת איש אמר אין אוסרים על היחוד לא הי' צריך הש"ס לחדש הא דמעלה עשו ביוחסין אלא שאני אשת איש דיעבד בהא קאמר רב אין אוסרין, ומתני' לכתחלה והיא קוש' עצומה וי"ל דר"פ שהקשה לרב וגם התרצן לא רצו לאוקמי הא דרב באשת איש משום דיעבד דמאי קמ"ל רב פשיטא שאין אשת איש נאסרה על יחוד מתני' היא, ולכן ס"ל למקשן דע"כ בפנוי' קאי, וחידש לו התרצן מעלה עשו ביוחסין, ויש מקום לומר דביוחסין אוסרי' אפי' אשת איש לבעלה כהן ועיין זה בש"מ, וי"ל הא קמ"ל רב בא"א שאין אוסרין על היחוד אפילו באשת כהן וטובא קמ"ל ומיושב קושי' ש"מ, והא"ש דל"ק קושי' תוס' על ר"ת משלהי נדרים די"ל דמיירי באומרת טמאה אני, ורב לאו בהכי איירי, ומ"מ ל"ק פשיטא שאין אוסרין על היחוד דטובא קמ"ל באשת כהן וא"ש, ומינה מדלא רצה המקשן ותרצן לפרש דרב מיירי באשת איש בלא חידש מעלת עשו ביוחסין ורב קמ"ל אפי באומרת טמאה אני, ש"מ דס"ל לש"ס בפשיטות דכל שאומרת טמאה אני ואיכא יחוד ג"כ דנאסרה באמת ומוכח מן הסוגי' הך דינא דתה"ד כנ"ל, ולכאורה מוכח אפי' ביחוד בעלמא נאסרה באומרת טמאה אני דהוי היחוד בעלמא רגלים לדבר, דאל"ה עדיין קשה דלמא רב קמ"ל בטמאה אני וביחוד בעלמא קאי, ואינו מוכרח לפמ"ש מהרי"ק שורש קס"ז דרב אפילו בנתיחדה לשם זנות איירי מדאמר מלקין על היחוד ואין אוסרי' על היחוד מדפלגינהו בתרתי ולא אמר מלקין ואין אוסרי' ש"מ דהכי קאמר מלקין אפילו ביחוד בעלמא, ואין אוסרים אפי' נתיחדה לשם זנות ותפלות עיי' בו, ולפ"ז א"ש דלא רצה לומר דרב קמ"ל באומרת טמאה דביחוד לשם זנות ותפלות הוא רגלים לדבר ואסורה אבל ביחוד בעלמא י"ל דלא הו' רגלים לדבר כנ"ל, ודברים הללו הגם שע"ד פלפול הם, מ"מ סמוכים לנו לעשות סמוכים לדין תה"ד כי ישרים ונכוחים המה בביאור תוס' וסוגיא ומכוונים לדינא

והנה התה"ד כ' ברגלים לדבר דאסורה, לא משום דנאמנת אלא משום דשווי' נפשה חתיכא דאיסורא ומשום איסור דידה, ולא משום דידי' דהא תוס' לא הקשו רק משום דשווי' נפשה חד"א, וראיתי בס' בית מאיר פקפק על זה די"ל דווקא בנדרים שם דאיכא סברת ארכוסי דמנגדה, ומ"מ קשי' לתוס' דתאסר דלא נסתלק לגמרי רגלים לדבר משום סברת ארכוסי, ולכן לא הקשה תוס' שתאומן לנו אלא משום דשווי' נפשה אבל בדליכא אומדנא וסברא נגד רגלים לדבר נאמנת ממש ואיסור דידי' הוא, ומייתי מירושלמי דמבואר הך דינא דתה"ד דברגלים לדבר נאמנת משמע נאמנת ממש, ואני קיימתי מדנפשאי מ"ש בבית מאיר והוכחתי יותר מתוס' עצמו דבתחלת דברים לא הזכירו כלל מאיסור דשווי' נפשה, ולבסוף כ' משום דשווי' נפשה, נראה דתחלה הי' פשיטא לתוס' דנאמנת טמאה אני בצירוף רגלים לדבר, חוץ כשיש סברת ארכוסי, ולבסוף הקשה דמ"מ משום שווי' נפשה ראוי' לאוסרה, וכן משמע מתוס' יבמות, דכ' הא דל"א משום שווי' נפשה חד"א הא בזה עסיק ובא תחלה באומרת טמאה אני ורגלים לדבר נאמנת לולי ארכוסי, ומה הוסיף לבסוף להקשות, וע"כ דבלא ארכוסי בצירוף רגלים לדבר נאמנת, והוקשה לתוס' מ"מ גם לסברת ארכוסי משום שווי' נפשה חד"א ראוי' שתאסר כנ"ל

ונ"ל נפקותא לדינא מלבד הבית מאיר לענין אמתלא ויבואו לפניו אי"ה, עוד נ"ל לפי המבואר מרמב"ם פכ"ד מאישות דבמאמין לעד, או לה, או שאומר שראה שזינתה, בכל אלו אין כופין לגרש, ס"ל דכל שאינו רק משום דשווי' נפשה חד"א לא כופין לגרש הגם שאסורה עליו, ועיי' בית מאיר וח"ס ח"ר אעה"ז וזה כשהיא מודה ויש רגלים לדבר, לתה"ד דאינה נאמנת רק דשווי' נפשה חתיכה דאיסורה, ובוודאי אם אינה רוצית להיות אצלו אתו עמו באיסור כופין אותו שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו בע"כ, אבל כשהיא לא איכפת לה ורוצה להיות עמו אין כופין אותו ב"ד משום איסור דידה דהא לדידה עצמה אין כופין ב"ד כיון שאין לנו רק משום שווי' נפשה חד"א כנ"ל, אבל לפי דברי בית מאיר דמדינא נאמנת באיכא רגלים לדבר באין דבר הסותר מאומדנא וסברא, א"כ משום לתא דידי' אסורה דנאמנת מדינא לב"ד בזה כופין אותו להוציא, ונבוא לנדון שלפנינו, דיש הודאה שלה ורגלים לדבר שראה ששכבה עם הערל אסורה עליו, ואם רצונה לצאת ממנו כופין אותו, וכיון שרוצית להיות עמו אין לנו לכופו לפי שיטתו של תה"ד, וגם לשיטתו של הבית מאיר אין לנו לכופו, דהא אנחנו לא ידענו מהרגלים לדבר רק עפ"י דבריו, ולא גרוע מאומר שראה שזינתה שכ' הרמב"ם דאין כופים להוציאה: