כתב סופר אבן העזר רכח

ונ"ל די"ל דגם הרא"ש מודה, לפמ"ש הב"ש בספק זנתה אינה מאוסה עליו כ"כ, לזה י"ל שפיר שחששו שתהי' אסורה עליו ע"י קינוי וסתירה או ע"י ע"כ וקלא דל"פ וכדומה ומדין צריך להוציא' ואינה מאוסה עליו מספק וחוששי' שמא יחפה עליה, ועוד י"ל שיבואו עדים שזנתה ואסור עליו בודאי היינו ע"פ הדין, אבל הוא לא יאמין בלבו על אשתו שזנתה תחתיו ואינה מאוסה עליו ויש לחוש שיחפה עליה ואין מן תוס' ורא"ש ראי' דלא ס"ל כר"י ורשב"א. ויש לדייק קצת כן בלשון תוס' שכ' שלא יאמרו זנתה קודם גירושין לשון זה צ"ב דהא גזירה שמא זנתה ואסורה לו והוא ירצה להחזיק בה מאי האי דכ' תוס' שלא יאמרו, ונראה לפרש דס"ל לתוס' דודאי אם יודע בבירור שזנתה מסתמ' מאוס' עליו ול"ח שיחפה. אלא כשהוא אינו מאמין לעדים והב"ד מאמינים לעדים ואינו מאוס' לו והיינו שכ' שלא יאמרו שזנתה תחתיו האומרים שזנתה וממילא זנתה תחתיו לכן כותב לה גט שיאמרו שלא תחתיו זנתה ויחזירנה ועיין

וזאת תורת העולה מדברינו היא העולה להלכה א' אשה שידוע לבעלה בודאי שזנתה מותרת להיות תחתיו ומשמשתו כשפחה לבד שלא תמזוג לו הכוס ולהצעת המטה וכדומה וכ"ש שלא תאכל עמו כי גדולה לגימא וכו' ב' אם אסורה עליו מחמת שקינה לה ונסתרה או ע"י ע"כ וקלא דל"פ אסורה להיות עמו בביתו אבל יוכל לילך אצלה ע"י עדים כמו ברוא' דם מחמת תשמיש והה"נ כשיש עדים שזנתה והוא אינו מאמין בלבו ונראה מתוך דבריו כן רק שמקבל עליו כרצון גזירת התורה ע"פ שנים עדים וכו' לא תדור עמו דחיישי' דאינה מאוסה בעיניו ודינו כהנ"ל, ואפשר יש להעמיס במ"ש רמ"א סי' ע"ג היינו כה"ג דאיירי תחלה ברוא' דם מחמת תשמיש דברור לו כשמש דאסורה עליו, כה"ג אם אסורה עליו מפני שזנתה והוא יודע בבירור שזנתה כמו שיודע בבירור שראתה מחמת תשמיש אז מותרת ואפי' בלא עדים. אלא דלא א"ש הכ"ש דכתב אם כוונתו אפי' בלא עדים ליכא כ"ש מרואה דם מחמת תשמיש דאינה מותרת רק בעדים, מ"מ כיון שרשב"א ור"י ס"ל אפי' בלא עדים ולא מצאנו מי שחולק ע"ז הכי נקטי' ודוקא באופן שכתבתי שידוע לו לבעל או מאמין בלב שלם לעדים ב' אם אינו רוצה להוציא' וב"ד צריכים לכופו אפי' אומר בעצמו שראה שזינתה ואין רוצה להוציאה או יש עדים ואינו רוצה להוציא כופי' הב"ד אותו לגרש' ולא סגי שיוציא' מביתו דחיישי' שיתיחד עמה כיון שלפנינו שנפשו חשקה בה להיות אתה עמה באיסור לעולם וכ"ש דיש לחוש לאיסור שעה. ד' כשאסורה עליו מספק וכתב לה גט הגם שעדיין לא גרשה ומוכן ומזומן לגרשה שרי להיות יחד דחזינן מתוך מעשיו שמאוסה עליו כיש כשכבר גרשה דמאוסה ע"י גירושין, ועיין תשובת שבו"י ח"א סי' קי"ט ומובא בהלכ' מל"מ פכ"א מאיסורי ביאה הלכה כ"א בסופו דאם נתגרשה אסור בכל ענין, ובמח"כ הי' נעלם ממנו סברת רשב"א גיטין ע"ט אם כבר נתגרשה יש סברא יוהר דמאוסה עליו, ומ"ש ראי' מדתני' באבל רבתי' כבר דחאה הגה"מ שם. כל זה נלפע"ד להלכה ולמעשה, מ"מ צריך ישוב הדעת כי הדבר נראה כחידוש בעיני הרואי' וכ"ש שתהי' יושבת ומשמשתו כשפחה וכ"ש בדור פרוץ כזה דיש לחוש טובא לכמה חששות לכן צריך לכל שאפשר לעשות הרחקה מהיות טוב יקבל מהטוב ומטיב ומקרב רחוקים הכ"ד אוה"נ דש"ת. הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה ק'

שיל"ת פ"ב נגהי ליום ו' עש"ק ז' שבט תרכ"ה לפ"ק. שלום וברכה, שמורה בכל וערוכה. לתלמידי י"נ בן עירי הרב הגדול הותיק מלא עתיק מאיר בתורתו לעדתו חרוץ בעל פיפיות, עומד לתלפיות, כש"ת מו"ה בער נ"י אב"ד ק"ק יאקע יע"א. מכתבו קבנתי דבר בעטו ולא נתנונו טרדות רבות דעדו עלי להשיב אמרים עד היום שמתי עיוני בו ונפשו לשאול הגיע נידון אשה א' שבאה לפניו היא ואביה והודיע צער' צער' דגופה שא"א לה לסבול להיות עם בעלה כי ועת שנשאת לו נתוודע לה שהוא בעל נכפה, ותחלה באה לו החולי מזמן לזמן מפקידה לפקידה לימים הרבה ועכשיו תקפה עליו החולי בקירוב הימים נתחזקה עליו ביותר כמו חצי שעה ובעתו רוח וחולי ר"ל, וכאשר השיב לה כי יוסיב ב"ד ע"ז זאת אומרת כי אם א"א לכופו שיגרשה טוב לה שיהי' הדבר בסתר מבלי יוודע לב"א ותהי' עמו כמקדם יושבת תחתיו ומשמשתו, ויש תחת יד אביה כל אשר לבעל כי דר עמו יחד ע"כ השאלה ותשובתו בצידו כיד ה' הטובה עליו. הנה בחולי נכפה פליגו בי' אם כופין אותו במרדכי פ' המדיר בשם ראבי' ורבינו יואל ס"ל דאין כופין ומבואר ב"י סי' קנ"ד, ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומביאו בד"מ ס"ל כופים ובהג"ה רמ"א מביא ב' דעות בזה, ובד"מ כ' מתשובת הרא"ש משמע דכופין לא ידעתי למה כ' משמע הלא כ' שם מפורש ושום שכל דכופין ועשה מזה קו"ח דכופין אותה כשתהי' ככפת לקבל גט ואין בזה משום חר"ג, וכן הסכים ע"י ר"י בר"מ ועוד שם מי שהסכים עמו ולמעיין היטיב בתשובת הרא"ש למד זה מתשובת רבינו גרשון מאוה"ג דכופין האיש לגרש אותה כשיש בו חולי זו, ובאמת במרדכי משום ראבי' ור"י לא החליט שאין כופין דודאי אין זה מום, אלא דמספקא לי' הא מלתא דלמא באשה הוא מום, ולא באיש דבכ"ד ניחא לה ומפני שאין לו ראי' בחורה כ' דאין בידו לכופו, ולרא"ש ודעימי' פשיטא להו דהוא מום באיש ומ"ש במרדכי תדע מדלא קחשיב נכפה בהדי מומין במתני' דכתובות, וכ' בתשובת הרא"ש דאין זה ראי' דכ"ש הוא משאר מומין שבמתני', ונראה גם הראבי' הרגיש שם לדחוה כן ולכן כ' שאין לו ראי' ברורה דהוא מום באיש ולא כ' דפשיטא דאינו מום משום דלא קחשיב במתני' ש"מ שאין זו ראי' כ"כ דס"ל דכ"ש הוא, עכ"פ להרא"ש פשיטא לי' דהוא מום ולראבי' ור"י מספקא להו, והרמ"א מביא ב' דעות ילא הכריע כמאן, ובסי' קי"ז סעי' י"א מביא תשובת הרא"ש כלל מ"ב ודוקא מום גדול כזה שאלו הי' באים הי' כופין מדין התלמוד ולא תיקן ר"ג שתהי' עדיפא מאיש, נראה דנקיט עיקר כתשובת הרא"ש, ובח"מ הרגיש בזה, וכ' ס"ק כ"א וגם באיש שיכפוהו לגרש כשהוא נכפה אין זה מוכרח דלקמן מביא ב' דעות בזה, ובאמת צ"ע על הרמ"א דבסי' קנ"ד מביא ב' דעות ולא הכריע ובסי' קי"ז מעתיק שיטתו של תשובת הרא"ש, ודוחק דסמך עצמו על ו"ש סי' קנ"ד, וגם הלא הרא"ש למד לגרשה בע"כ כשיש בה נכפה וכופין אותו כשיש בו דלא עדיפא אשה מאיש וכיון שלראבי' ור"י אין כופין אותו, כשל עוזר מנ"ל דר"ג לא תיקן שלא לכוף איתה וצ"ע. ולכן נ"ל דדעת רמ"א נוטה לשיטתו של הרא"ש מסברא, וגם כיון דלראיש פשיטא לי' ולרבי' אשר אתו לא נניח פשיטתו מפני ספיקתו של ראבי' ור"י, מ"מ לא מלאו לבו להכריע לכופו כיון שיש בזה חשש איסור חמור דא"א דאם אין לכופו עפ"ד, הוי גט מעושה, וא"ש ביותר עפמ"ש אבי מאוה"ג זצ"ל, בח"ס סי' קט"ז, כה"ג יוכל הבעל לומר דלמא מצוה לשמוע כרבי' ור"י לכן הניח הרמ"א דין זה בלא הכרעה, הגם שנ"ל לעיקר ע"פ התלמוד דכופין אלא שעכשיו אין בידינו לכפותו שלא נכניס עצמינו בפלוגתא דרבוותאי כמ"ש הטור סס"י קנ"ד כ"מ שיש פלוגתא דרבוותאי אין כופין מחשש גט מעושה שלא כדין, ומ"מ לענין כפי' דאשה מסתברא דלא תיקן ר"ג על זה היינו אם הי' לפניו פלוגתא דרבוותא בכפי' איש, והי' נ"ל לו עיקר מדין תלמיד דכופין אותו, אלא משום חומר א"א לא מלאו לבו להקל כיון דיש מאן דלא ברירא לי' הא מלתא לכופו, לא הי' מתקן שלא נכוף אותה לקבל גט כשהי' נכפת כנ"ל ויש לדייק כן מלשון רמ"א מה שהוסיף רמ"א כד מייתי לתשובת הרא"ש סי' קי"ז באיש הי' כופין מדין התלמוד, פשיטא שמדין התלמוד הוא, ואין זה בלשון הרא"ש בתשובה, ולמ"ש נראה דבמכווין כ' כן כיון שמדין התלמוד מעיקר הדין ראוי' לכופו הגם שאין מחמירים שלא לכופו מו כה"ג לא תיקן ר"ג כנ"ל נכון ועיין

והנה פר"מ נ"י ראה ראי' אחת בח"ס חא"ע סי' קט"ז שכ' לענין כפי' להוציא מי יכניס ראשו באיסור דאורייתא דא"א, ועוד כ' אח"כ דיה ועוד ע"כ אין נראה שום ה"א לכייף לגרש, ואני ראיתי ראיות הרבה בתשובת מהרמ"ל סי' א' שציין עליו בח"מ סי' קי"ז ס"ק כ"א, ושם נאמר דלא מכרע לי' אם כראבי' ור"י שבמרדכי או כתשובת הרא"ש, ומ"מ נראה לי שבהכי תיקן ר"ג שלא לכופה, ועוד ראה ראיתי בתשובת אמונת שמואל סי' ו' שמביא בשם גדולי המורים שאין בידם להכריע בחשש חומר איסור דא"א, אמנם נגד זה מצאתי בתשובת מהרי"ט סי' קי"ג שכ' דלא חיישינן למאי דמספקא לי' לראבי' ור"י מפני פשיטתו של ר"ג ורא"ש ודעימי' ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכ' עוד אפשר אי הוי חזו לתשובת ר"ג כדחזי לי' לרא"ש גם לדידהו הוי פשיטא, ובסוף התשובה סיים לענין כפי' אם יסכימו הרבנים לכייף על הגט גם הוא יהי' סניף להם, ואביו בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רי"ב פוסק שלא לכייף, אלא דהוא לא מביא כלל תשובת הרא"ש רק מרדכי בשם ראבי' ור"י, ואלו ראה או ידע תשובת הרא"ש הי' לו להביאו לכל הפחות, ש"ו שהי' נעלם ממנו, ואלו ראה או ידע אותו אפשר הי' דעתו מכרעת כדעת והכרעת בנו