כתב סופר אבן העזר רכז

רשב"א, וז"ל לפיכך לב"ש שהוא מגרשה משום דבר ערוה מזוהמת היא בפניו ומשכתבו לה אינו בא עליה עכ"ל, דייק וכ' ומשכתבו לה היינו כיון שאנו רואים שרוצה לגרשה משום דבר ערוה חזי' שמזוהמת היא לפניו, הגם שעדיין לא גרשה מ"מ כיון שכ' לה וחפץ ורצה בגירושין גם עכשיו אלא שנתעכב בין חתימה לנתינה עכ"פ אנו רואי' שרוצה לגרשה הוי כגרשה כבר, אבל כשאין אנו רואים שרוצה לגרשה רק שנאסרת עליו משום שזנתה ולא ראינו מעשה גירושין אפשר לא אמרי' ודאי מאוסה עליו, ועוד יש לדחות הראי' ממתני' דגט ישן י"ל שם דליכא רק חשש בעלמא שיאמרו גיטה קודם לבנה סומך ב"ש דקרוב לומר דמאוסה ולא חש לבוא עליה, הגם שלא ראינו שגרשה מחמת שמאוסה עליו, ולקמן דאיכא חשש דאורייתא שמא קדשה שני' בביאה הא כבר גרשה ואלימא אומדנא שמאוסה בעיניו, ועיין הג"ה מל"מ פכ"א מאיסורי ביאה הלכה כ"ז בסופו, שכ' מירושלמי שבתוס' אין ראי' די"ל משום דליכא רק משום גזירה שיאמרו גיטה קודם לבנה ודבריו נפלאו הלא הירושלמי קאמר כן על מתני' המגרש ולנה עמה בפונדקי ושם חשש דאורייתא כאיסור א"א היא ובמח"כ לא עיין בירושלמי ועיניו הטעתו ממ"ש תוס' ע"ט דמשמע דירושלמי על מתני' דשם קאי. ולפמ"ש מב' פלוגתת דב"ש וב"ה במתני' אין ראי' דבפלוגתא בתרייתא י"ל משום שכבר גרשה, וממתני' קמיית' י"ל או משום שכבר עשה מעשה גירושין ורוצה לגרשה בגט כתוב, או משום דליכא רק חשש דרבנן שיאמרו וכו', וא"ש דלא מביא הרשב"א ראי' מירושלמי וכ' רק די"ל דמסתמ' מאוסה היא לו

ועדיין יש להקשות קצת למה לו לרשב"א בגיטין ע"ט להוסיף בטעמא דב"ש כיון שמגרשה מחמת דבר ערוה ומשכתבו לה אינו בא עליה נראה דוקא משכתב לה גט דאיכא תרתי ולא סגי לי' משום שאסורה לו מחמת דבר ערוה, אבל בלא ראינו שרוצה לגרשה משו"ה לא, וסותר למ"ש בתשובה אפילו רוצה שתהי' תחתיו ומשמשתו כשפחה ל"ח שיבוא עליה דמאוסה עליו וצ"ע לכאורה

ונ"ל ליישב ע"פ שהתעורר הב"ש ס"ק ח' ממ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש סי' קט"ו דאם נאסרה ע"י קינוי וסתירה חסור להתייחד עמה, ומביא ראי' מש"ס סוטה י"ז ומוסרים לו ב' ת"ח שמא יבוא עלי' בדרך והעלה דצ"ל דשם אכתי ספק הוא אם זנתה אינה מאוסה לו כל כך. ודבריו צל"ע הוא בעצמו ציין על תוס' גיטין ע"ט והוא מירושלמי הנ"ל בטעמא דב"ש דאין אדם מגרש אלא מצא בה ע"ד ומאוסה עליו, והיינו לב"ש מסתמ' מגרשה מפני ערות דבר, אבל לב"ה אולי משום שהקדיחה תבשיליו, והא לב"ש איכא ג"כ דאסורה לו שקינא לה ונסתרת או ע"י ע"כ וקלא דל"פ לדס"ל דמוציאים עי"ז עיין סי' י"א ובכל אלו ליכא ודאי זנות רק ספק ומ"מ ס"ל לב"ש דל"ח שמא משו"ה גרשה ובא עליה, וע"כ משום ספק זנתה ג"כ מאוסה עליו וצ"ע

ונ"ל מהאי טעמא דקשה לי' לרשב"א כהנ"ל הא בספק לא ברירא דמאוסה כדמוכח מסוטה הנ"ל, לכן התחכם רשב"א והוסיף מדילי' דמגרשה מחמת דבר ערוה ומשכתב לה גט חינו בא עליה כיון דספק זנות הוא הגם דלא מאוסה כ"כ עליו עד שנאמר בודאי לא בא עליה מ"מ בהצטרף שאנו רואים שכבר כ' גט ומוכן לגרש משו"ה שוב ל"ח שבא עליה וא"ש נכון ועיין

ואיידי דאיירי אומר לפמ"ש הרשב"א שם מדלא קתני במתני' דגט ישן דבארוסה גם ב"ה מודה כמתני' לקמן נראה דאפי' בארוסה פליגי וטעמא לקמן איכא תרתי שאין לבו גס בה וגם כבר גרשה ומאוסה, משא"כ כאן ליכא רק חדא דאין לבו גס בה חושש ב"ה גם בחרוסה, וזה נראה לי ראי' נגד שיט' מהרשד"ם שבמל"מ פ"י מגירושין דבמגרש מן האירוסין גם לב"ש מותר בלא ערות דבר עיי"ש, לדבריו קשה כיון דמתני' דגט ישן חפי' בחרוסה קאי דלב"ה חוששי' גם בארוסה וב"ש מתיר מ"ט דב"ש דהא בארוסה גם לדידי' אפשר שאין מגרש משום דבר ערוה ואינה מאוסה כו וע"כ דגם בארוסה ס"ל דאסור רק במצא דבר ערוה, ואין לומר דבאמת בארוסה לא פכינו דבין לב"ש וב"ה לא יגרש א"כ הו"ל לומר ומודים ב"ש לב"ה בארוסה כמו דקתני במתני' דלקמן ומודה ב"ה לב"ש בארוסה וצ"ע

נחזור לענינינו הנה הבית מאיר כ' על דברי ב"ש כ"ז צריכי' חנו כר"י שבתשובת רשב"א, אבל נראה לו דלא משמע הכי דעת הרמב"ם כ"ד מהלכות חישות הלכה י"ח שכ' וז"ל ואין ב"ד כופין את האיש לגרש וכו' עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזכת' אשתו בעני' מרצונם ואח"כ כופין להוציא משמע ברור דאף לגט דוקא כופין והוסיף עוד להביא ראי' מפשטות סוגי' דיבמות כ"ד ע"ב דדייק רב מדקתני והוציאו ולא והוציא דהיינו בעדים דב"ד אין כופין רק בעדים משמע הא בעדים ב"ד מוציאי' הוצא' שעל ידה כנסה השני וצ"ע אלו דבריו ז"ל. והנה מ"ש דברור לו בכוונת הרמב"ם דאף לגט כופין ולא ידעתי משמעות וכ"ש דבר ברור רק מדכ' שאין ב"ד כופין האיש לגרש רק בעדים לשון גירושין משמע ע"י גט ושלא בעדים אבל כופין להוציא היינו להוציא ע"י נט אלא דמתשובת הרשב"א שמביא שם תחלה דברי הרמב"ם בנאסרה מחמת רואה דם מחמת תשמיש דחייב להוציא' מביא הגם דר"י כ' באסורה מחמת זנות א"צ להוציאה זנות שאני דמאוסה, נראה דס"ל לרשב"א דגם הרמב"ם מודה בנאסרה מחמת שזנתה, וקשה עליו ממ"ש הרמב"ם דמביא בית מאיר דנראה לעין דחולק על הר"י וצ"ע

וראי' דמביא הבית מאיר מש"ס יבמות קשי' על הר"י ורשב"א דס"ל דא"צ להוציא מביתו, אבל נ"ל דמש"ס יבמות לק"מ וגם מן הרמב"ם אין ראי' כלל, דהא דאמרי' דמאוסה עליו בסתמא כשהוא אינו רוצה להיות עמה באיסור כאיש ואשה אבל כשב"ד צריכים להוציאה ממנו בע"כ והוא אינו רוצה עד שצריכים לכופו הרי אנו רואים דלא מאוסה עליו שהרי חפץ ורוצה בה, ונפשו חשקה בה כ"כ עד שרוצה להיות אתה עמה באיסור, כשכופין אותו שלא לשמש עמה בודאי לא אפשר רק להוציאה בגט לגמרי וא"ש סוגי' דיבמות, וכן איש מ"ש הרמב"ם כשיש עדים שזנתה כופין אותו להוציאה שיגרשה דאם צריכים ב"ד לכופו והוא אינו רוצה בודאי אסור להשהות אותה בביתו וכופין אותו עד שיגרשה וא"ש נכון וברור

אלא דיש להקשות קצת למה נכוף אותו לגרשה בגט הלא אפשר שתסור מביתו ושכונתו, או ילך אצלה בעדים כמ"ש רשב"א תה בלא"ה קשה דודאי לית מאן דפליג דצריך לגרשה דוקא, אלא שלא תדיר עמו, וצ"ל כיון שאסור להיות עמה ע"מ כדי שתשמשנו כה לו ולה מסתמא מגרש אותה והיינו כופין לגרש, או י"ל ביותר כיון שאנו רואים שהוא חפץ ורוצה בה באיסור חיישי' גם כשנכוף אותה להרחיק מביתו, אולי בזיון וון הזמנים יחזיר אותה או יתיחדו במקום מוצנע באין רוחה לכן כופין אותו לגרשה שוב אין לחוש כ"כ ועיין כעין זה בתוס' גיטין ל"ה ע"ב ד"ה ותני עלה הגם שאין ראי' לדבר דשם א"ח שיחזיר וישאנה אחר שכבר גרשה, משא"כ כאן יש לחוש שיזנה עמה, מ"מ זכר לדבר איכא גם י"ל ע"י גירושי' מאוסה בעיניו כמ"ש רשב"א גיטין ע"ט שזה טעמא דר"י דס"ל דלא חש ב"ם רק בבא עליה ועיין. ובתחלת הרעיון הי' נ"ל ראי' מתוס' גיטין י"ח ע"א ד"ה הנהו קלא אית להו דחולק על הר"י שבתשובת רשב"א, דכ' שם בסופו דבזה"ז טעמא דזמן שמא יחפה עליה שלא יאמרו זנתה אחר גירושין ויחזירנה וכו' ולסברת רשב"א דלא חיישי' שיבוא עליה דמאוסה בעיניו ואיך ניחוש שיחפה עלי' באיסור שתהי' מותרת לו הא כיון שזנתה מאוסה בעיניו וע"כ דלא ס"ל לתוס' הך סברא, וממ"ש תוס' בזבחי' דא"צ לגרשה לא קשה דתוס' לא כ' דמותרת להיות תחתיו ולשמש, אלא שא"צ לגרשה, אלא שכבר כתבנו לעיל דיש לדייק מתוס' ג"כ דהכי ס"ל, ונ"ל מתוס' גיטין אין ראי' דלית לי' הכי די"ל בכל נשים דעלמ' בודאי לא חיישי' שיחפוץ בה אחר שמעלה בו מעל תינתה תחתיו, אלא דחששו שיחפה על בת אחותו ועל כל פשעים תכסה אהבה הקדומה לו בלא"ה משני שהיא בת אחותו או א' מקרוביו כמ"ש הסול, אבל באשה דעלמא דאין אהבה אלא קרוב בשר וכיון שזינתה תחתיו כבר כבה אהבה שבינו לבינה וא"ש

אלא ממ"ש הרא"ש שם שהקשה א"כ למה אמר ר"י משום שיחפה על בת אחותו לטעמים אלו בכל נשי' דעלמא יש לחוש, מדכ' לטעמי' אלו נראה דגם לטעם משום שיחפה עליה שתשאר תחתיו הוקשה לו בכל נשים יש לחוש לזה ע"כ דס"ל בכל נשי' לא אמרי' דמאוסה עליו דלא כרשב"א הנ"ל ואפשר משו"ה לא הקשה תוס' כמו דהקשה הרא"ש למה אמר ר"י משום בת אחותו דוקא, י"ל דס"ל דבנשים דעלמא ל"ח שירצה בה אחר שזינתה רק בבת אחותו כדכתיבנא, הגם דהי' ר"י יוכל לומר שיחפה בכל נשים משום בנים שלא יאמרו דממזרים הם, מ"מ ניחא לר"י יותר לומר שמא יחפה על ב"א דאיכא טעמים טובא שתיקנו שיחפה כדי שתהי' אתו עמו, וגם משום חשש בנים ליכא חשש כ"כ דבלא"ה אינם ממזרים דרוב בעילות אחר הבעל כמו שהקשה פ"י שם, והרא"ש נשמר מזה שכ' סלא יצא קול על בניו בודאי ממזרים ואפי' ספק ממזרים ליכא רק שהוא ירא לנפשו, ובאמת רחוק לתקן משו"ה, ולכן אמר ר"י טפי שלא יחפה על ב"א שתשאר תחתיו ולכן לא הקשה תוס' כמו שהקשה הרא"ש וא"ש. ועכ"פ מוכח דרא"ש חולק על דין של ר"י בתשובת רשב"א.