כתב סופר אבן העזר ריח

ע"מ שהעלה לרקיע וכו' כל אלו א"א בטבע בזה ס"ל למתני' כוותי' כל שאפשר לקיימו היינו בטבע לאפוקי שא"א בשום אופן לקיי' ואינו בידי אדם בטבע חוץ ע"י שם כמ"ש תוס' גיטין פ"ד ע"א אבל כל שאפשר אפי' ע"י עשיית איסור כיון שאפשר מנ"ל דנישלול וממועט אפי' איסור חמור כע"מ שתבעלי לאבא אפשר דס"ל מתני' דמהני וצ"ל או דרב באמת ל"א דמתני' כר"י ב"ת ממש ככל מה שאמר ריב"ת אלא לאפוקי כרבנן לא אתי' דס"ל אפי' בע"מ שתעלי לרקיע וכו' דתנאו קיי', ויותר י"ל כיון דמתני' דלא כרבנן אלא כריב"א ואין לנו לעשות ג' פלוגת' בוודאי מתני' כריב"ת בכולו ס"ל

אלא דיש להוכיח דמתני' לאו בכולו כריב"ת אתי' מדלא קתני כל שא"א לקייימו בתחלתו אינו תנאי, נראה דמתני' בא לומר כל שאפשר לקיימו כוונתו כל שאפשר לקיימו הגם שהוא על צד רחוק שיש איסור חמור בדבר לאביי שתלי' בדעת אחרי' ולרבא כיון שעכ"פ אפשר ואינו חוץ לטבע תנאו קיים, ואי הוי קתני' כל שא"א לקיימו היא וכן הי' משמעות הלשון כל שא"א לקיימו כל שא"א כ"כ לקיימו שיש בו איסור או תלוי בדעת אחרי' אינו תנאי לכן נקיט כל שאפשר לקיימו לרבות בא כל שאפשר לקיימו אפי' על צד רחוק ובעשיית איסור כל שהוא בטבע לפ"ז מלבד דלא מוכ' ממתני' דבכולו כר"י ב"ת ס"ל אלא דמוכח איפכא מדלא קתני כל שא"א לקיימו וצ"ע

ונ"ל דזה בא ר"נ להוכיח ולדייק ולהוסיף על דרב, ואקדים הנה הרמב"ן כתב בספר הזכות הא דבעינן תנאי קודם למעשה בדבור מלתא דמסתבר הוא דכל מה שהוא עיקר אצל אדם וחפץ ורוצה בו מקדים בדבריו ולכן כשמקדים דבור המעשה שיהי' קודם לתנאי יש גלוי דעת שהעיקר אצלו המעשה שחפץ ורוצה בקיומו לכן בעי שיקדים התנאי דוקא חלו דבריו ז"ל ואומר אני לפמ"ש לעיל דמתני' קמ"ל בסיפא והתנה עליו בתחלתו אפי' בדיבור צריך להקדים התנאי, ואי כוונת מתני' כל שאפשר לקיימו היינו כל שיש ואפשר לקיימו אפי' ע"צ הרחוק כגון תלוי' ברצון אחר ויש בו עבירה הרי זה תנאי וקתני והתנה עליו בתחלתו לאפוקי בסופו אחר שאמר המעשה אינו תנאי עדיין אנחנו לא נדע דבעי תנאי תחלה רק בדברי' שאפשר לקיים ע"צ הרחוק דר"י ב"ת ס"ל להפליגה אמר בזה ס"ל למתני' דבעי תנאי תחלה דאם מקדים המעשה נראה דעיקר אצלו המעשה וגם התנאי בעצמותו רחוק הוא לקיימו אמרינן בודאי המעשה אצלו עיקר ולהפליג בא גם כשלא יתקיי' התנאי יהי' המעשה אבל כל שהתנאי אינו רחוק ובקל לקיימו באין מעכב שום איסור מנ"ל דבעי תנאי קודם דאם מקדים דבור המעשה שנאמר משו"ה דעיקר אצלו המעשה ותנאי בעלמא קאמר ואינו דבר המקפיד עליו שיבטל המעשה עבורו מנ"ל, והא באמת גם כה"ג אינו תנאי מזה מוכח דמתני' קאמר שאפשר לקיימו כפשוטו. כל שאפשר לקיימו לאפוקי כל שא"א ובכלל כל שאינו אפשר מצד איסור לאביי ולרבא איסור דתלוי' ברצון אחר כולו כר"י ב"ת, וקמ"ל והתנה בתחלתו בכל זה צריך שיתנה בתחלתו הגם שמצד התנאי עצמו אין מקום לומר דלא קפיד על התנאי מ"מ כל שמקדים דיבור המעשה נראה כי המעשה עיקר אצלו, והא דלא קתני כל שא"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו דאי הוי קתני הכי לא ידענו ומזה דבעי שיהי' תנאי קודם למעשה הדיבור אלא דרצה מתני' להשמיענו כל שא"א הגם שהתנה בתחלתו דע"י שהקדים התנאי נראה שחפץ ורוצה בתנאי מדהקדימו מ"מ כיון שא"א לקיימו אמרינן להפליגו בדברים אמר, וזה עצמו קמ"ל ר"י ב"ת ג"כ שאמר זה הכלל כל שא"א והתנה עליו בתחלתו ול"ב מה ענין התנה בתחלתו לתנאי שא"א זה ענין בפ"ע, ולפמ"ש א"ש בדיוק דקמ"ל הגם שהתנה בתחלתו לא אמרינן מדהקדים התנאי דחפץ ורוצה בקיומו וכיון שא"א ודאי להפליג אמר, ואי הוי קתני במתני' כל שא"א ה"א לרבותא נקיט והתנה בתחלתו ובאמת לא בעי בתנאי שאפשר שיתנה בתחלתו, לכן נקיט כל שאפשר והתנה בתחלתו ותרתי קמ"ל דבעי תנאי שאפשר וגם שיתנה בתחלה הגם שאפשר ובקל לקיימו וכר"י ב"ת ממ"ש כנ"ל ועיי'

ואחרי דברים האלו מיושבים כל קושיות תוס' הא דלא קתני כל שא"א לקיימו מיושב כמ"ש, והא דאמר ר"נ מתני' נמי דיקא דאינו מפורש במתני' דהי' מקום לומר ולפרש כל שאפשר לרבותא בכל אפין א"א לקיימו רק ע"י עבירה התלוי' בדעת אחרים לכן בא ר"נ לדייק מדקתני כל שאפשר לקיימו ומביא סיפא כולה דמסיי' והתנה בתחלתה דינא קמ"ל דבעי תנאי קודם למעשה מזה מוכרח דכל שאפשר לאו לרבותא רק למעט בא כל שיש בו צד אי אפשר אינו תנאי דאל"ה לא א"ש והתנה עמו בתחלתו כמ"ש וזה דיוקו של ר"נ וטובא קמ"ל ודייק ותני מה דלא נדע לפי הפשוט ממתני' וגם מוסיף והולך טובא על דרב ומיושב הכל ע"ד פלפלא טבא חריפתא ועיי'

ומדי דברי בהא דתנאי קודם למעשה משיטת הרמב"ם זכור לטוב בדברינו זכור אזכיר פה מה שהעלתה מצדתי להיסר תלונת הר"ן גיטין ע"ה מעל הרמב"ם שהקשה עליו מדאתקין שמואל בגיטין וכו' והא שם הוא מעשה בדבור בעלמא ועיי' לח"מ. ולפענ"ד נראה הנה הראב"ד משיג על הרמב"ם הא כל עיקר דתנאי קודם למעשה מתנאי דבגוב"ר ילפינן והתם הי' תנאי קודם לדיבור המעשה. ונראה דרממ"ה ס"ל דשארי דיני תנאים אין להם הכרח מבגוב"ר דלמא במקרה הכי אמר אלא כיון שכל עיקר דתנאי מהני מהתם ילפינן וכל שיש סברא דבאופן זה ל"מ לא נכון למילף משם כמ"ש ראשונים וס"ל לרמב"ם מסברתו דתנאי קודם למעשה ליכא סברא רק שלא יהי' המעשה בפועל קודם לתנאי אבל דבור מעשה אין סברא שמגרע התנאי וא"ש

אלא דר"ן כ' דתנאי קודם למעשה מוכרח הוא מדהקדים בגוב"ר מעשה קודם ומשה היפך ואמר תנאי קודם ש"מ דוקא וגזה"כ הוא ולכן גם לרחב"ג צריך תנאי קודם, ולזה הדרה הקושי' לרמב"ם ונ"ל דלר"מ אין הכרח מדהיפך משה די"ל במכווי' הקדים תנאי דאם הי' מקדים המעשה ה"א משו"ה כפל התנאי כיון דהקדים המעשה באמירה לכן בעי תנאי כפל לבטל המעשה שהקדים בפה ומובן הא זה ביותר עפמ"ש הרמב"ן בס' הזכות דיש מקום לומר מדהקדים אמירת מעשה דחפץ במעשה יותר וכשלא כפל ל"א מכלל משו"ה הקדים משה רבינו ע"ה התנאי להורות מ"מ בעי תנאי כפול לפ"ז אין מוכרח לר"מ דיש קפידא לאמת להקדים התנאי וכיון דאין סברא כ"כ להקדים התנאי לדיבור המעשה ס"ל לרמב"ם דליכא קפידא רק במעשה בפועל ממש ולא בדיבור. וכ"ז לר"מ אבל לרחב"ג דלא בעי ת"כ מוכח ומוכרח מדשינה מרע"ה והקדים התנאי בדבור דבעי דוקא תנאי קודם לדבור המעשה וגזה"כ הוא ואנחנו לא נדע טעמא דמלתא

ואחרי שזכינו למ"ש מיושב קושי' הר"ן מדאתקין שמואל וכו' דהא רצה לתקן אליבא דכ"ע כמ"ש ראשונים דלא מוכח משמואל דקיי"ל כר"מ דרצה לתקן משום שופרא דשטרא לכ"ע כן י"ל דרצה לתקן שיהי' נכון גם לרחב"ג ולדידי' בעי תנאי קודם למעשה בדבור וא"ש נכון עיי'

ובמאי דכתיבנא אתי' לנו שפיר מ"ש הרמב"ם תחלה שצריך שיכפול תנאו שיאמר ע"מ שתתנו וכו' ונתקשה במכתב מאלי' הא בדיבור ל"צ להקדים התנאי ולמה כ' הרמב"ם ע"מ שתתנו, ועיי' הפלא' בק"א שהרגיש ג"כ בזה. ולמ"ש א"ש דרצה הרמב"ם להודיענו אפי' הקדים התנאי בדבור מ"מ צריך שיכפול תנאו, והוא הוא הטעם שהקדים מרע"ה התנאי למעשה בדבור להודיענו דמ"מ בעי תנאי כפול כמ"ש

אלא דקשה על הרמב"ם מש"ס ב"מ ס"פ השוכר דקאמר מאן האי תנא דאית לי' האי סברא ר"מ, הא לרחב"ג בודאי צריך תנאי קודם דמוכח הוא מקרא יותר מלר"מ, והוא הוא קושי' תוס' על רש"י ונ"ל דמשם איכא ראי' לרמב"ם ולדיוק שעשה הה"מ מלשון מתני' דקתני כל תנאי שיש מעשה דוקא מעשה ממש, דכד דייקת בלשון מאן אית לי' האי סברא קרא לי' האי סברא, ולא אמר מאן אית לי' האי דינא למה אמר האי סברא, נ"ל בדיוק אמר כן מדקתני מתני' כל תנאי שיש מעשה וכו' דוקא מעשה אבל דבור לא, משום בהקדמת מעשה ממש איכא סברא אבל בהקדמת מעשה בדבור ליכא סברא ומשום דמצינו דמשה רבינו ע"ה הקדים תנאי למעשה בדבור אין ראי' כמ"ש, והיינו מאן אית לי' האי סברא דמעשה ממש קודם לתנאי ל"מ דהוא סברא אבל דבור המעשה דליכא סברא לא ר"מ דלרחב"ג דל"צ ת"כ מוכח מקרא אפי' הקדים מעשה בדיבור ל"מ ושלא תאמר דמתני' לאו ר"מ דלר"מ אפי' הקדים מעשה ממש מהני דמקרא אין הכרח ומנ"ל דס"ל מסברא דמעשה בפועל ל"מ ע"ז מביא דאמר אבא ב"ח בשם ר"מ כ"ת שיש מעשה וכו' הא אמר משם ר"מ ודייק שיש מעשה דוקא מעשה ממש וממקום שיש להקשות על הרמב"ם שם איכא ראי' מהימנא לשיטתו וקטיגור נעשה סניגור ויש ליישב עד"ז שיטת רש"י בגיטין ע"ה דוק ותשכח ושם עינך על דברינו כי באים על אדני השכל הישר

ודע דקשה לי על הטור סי' ל"ח שכ' על הרמב"ם במקדים מעשה ממש פשיטא ול"ש לדיני תנאי, למה לא הקשה ביותר מן מה שכ' הרמב"ם בהלכות שלאחריו באומר מעכשיו לא בעי דיני תנאי ואפי' הקדים המעשה ממש קודם מהני ע"ז הו"ל להקשות בחוזק כיון דכבר עשה מעשה מה יועיל לנו תנאי וצ"ע.