כתב סופר אבן העזר ריג

שאני שע"י מעשה דמשבץ ומגרר או ע"י מחשבתן דתורה אחשביה למעשה כמבואר בש"ס קדושין כמבואר לא אתי דבור ומבטל מעשה או מחשבה שנחשבה למעשה אבל בגט דאין במעשה כתיבה כלום רק ע"י דבור או מחשבה לכהפ"ח שכותב לשמה ואין בדבור ובמחשבה זו רק דבור ומחשבה בעלמא ולא כמעשה יחשב אתי דבור שני לבטל דבור הראשון שיש בו מעשה, ולכן הוסיף תוס' דגט מעשה הוא כמו ס"ת, ותחלה מביא ממתניתן דיש חילוק בין דיבור למעשה וכ' דגט דומה למעשה דס"ת כנ"ל ועדיין יש לחלק בין ס"ת לגט, דבס"ת הסופר בעצמו אומר ועושה לא יוכל לבטל הדבור שעשה מעשה ע"פ דבורו, אבל בסופר כותב גט בשליחות הבעל ועשיתו של סופר כעשיתו ששליחו כמוהו ונעשה שליחו ע"י דבור בעלמא בלי מעשה במנוי שליחותו אתי דבור שני של בעל ומבטל דבורו לסופר ובטל הלשמה ממילא מעשה כתיבה אין כאן דבלא הבעל ל"מ אמירת הסופר וחילוק רב בין ס"ת, דסופר עצמו ל"י לבטל ואחר פשיטא של"י לבטל אפי' דבור בעלמ' של חבירו, אבל גט שאני כמ"ש, וצ"ל דכוונת תוס' הלא ר"ש סתמא קאמר אינו חוזר ומגרש אפי' כתבו הבעל בעצמו. והגנה תוס' מדמה גט לס"ת מדלא תני' בשום מקום דסופר א"י לבטל דלמא באמת יוכל לבטל וכבר כתבנו ממתני' דכלים יורדים מי"ט ליכא ראי' ונ"ל להביא ראי' מסוגי' דכהנים שפגלו דאמר ר"א ס"ת ביד מי ואמר ביד הלוקח ולא האמינו ועיי' רשב"א דשיט' הראב"ד דלרבא אזול דלאביי גם כשהי' בידו אינו נאמן דאין בידו לפסול השמות ורשב"א כ' גם לאביי ניחא דיש בידו ברר בין לראב"ד בין לרשב"א אחר שבא ליד הלוקח אין בידו לפסול דאלו בידו גם לאביי הי' נאמן במגו וכ"ש לרבא ואם אפשר שיעקר הסופר הלשמה אחר שנגמר גם ס"ת ביד הלוקח יש בידו לפסול וע"כ דאחר שעשה ע"פ דבורו גמר אין בידו לפוסלו וכן מוכח ממעשה שני בעורות לא עבדתים לשמה דאמר מתוך שנאמן להפסיד שכרו הא בלא"ה אינו נאמן, הא יש בידו לעקור עיבוד לשמה וע"כ כיון שעכשיו כבר נגמר הספר אין בידו לפסלו כנ"ל

ועדיין יש להקשות דלמא ר"א ור"י שם ס"ל כר"נ דס"ל דחוזר ומגרש, וה"ה וכ"ש ס"ת שנגמר לגמרי אבל לר"ש נ"ל דס"ל גם ס"ת יוכל לפסול כיון שמבטל דבורו בטל המעשה ממילא כנ"ל, ולפי סוגי' דקדושין דס"ל לתוס' דכ"ע ס"ל דיוכל לבטל ונראה לתוס' עיקר כסוגי' דהתם קשה שפיר מסוגי' דפ' הנזקין דהא כ"ע ס"ל דאין חוזר ומגרש א"ש. וכן לשיט' הרמב"ם דכ"ע ס"ל דיוכל לבטל קשה מסוגי' הנ"ל וע"כ צ"ל כמ"ש תוס' כיון דמחוסר מעשה הנתינה לא מקרי מעשה, ובאמת דבר זה קשה להסביר ואינו דומה להא דש"ס קדושי' אליב' דר"ל לל"ק דגט מחוסר מעשה נתינה שם עיקר השליחות למסור לידה וזה חסר אבל בכתיבות הגט אחר שנגמר ונחתום כבר כלתה שליחותו והמסירה מעשה של בעל או שליחו הוא ואינו ענין למעשה הכתיבה מ"מ צ"ל כן דלא מצא תוס' טעם אחר לר"ש ולפמ"ש לפי סוגיא דגיטין דר"ש ס"ל דאין יוכל לבטל לא צ"ל בטעמא דר"ש כמ"ש תוס' אלא דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור הראשון כל הדיבור נשאר מעשה בלא דיבור דלשמה אהא דמוכח מסוגיא דהנזקין דסופר אינו יכול לבטל הלשמה אתי כר"נ ועיי'. והנה הראשונים דס"ל דלר"נ א"נ לבטל ולא דייקו סוגי' דקידושין או לפמ"ש לעיל בישוב הסוגיא אליבייהו, אצ"ל דס"ל לר"ש דחסרון נתינה מקרי חסרון אלא דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור שיש עמו מעשה וה"ה לס"ת והא דלקמן ס"ל כר"נ וכהלכתא

ואחר הוצעה זו אומר אני לפמ"ש תוס' דטעמא דר"ש דחסר מסירה לכן לא הוי מעשה גמור, ולפי סוגי' דגיטין דתפסו ראשונים לעיקר דר"נ ס"ל דא"י לבטל וס"ל הגם שחסר מסירה א"י לבטל, י"ל דוקא היכא דתלי' בדעת הבעל שיוכל ליתן כ"ע שירצה בלא דעתה אין זה חסרון מעשה, אבל בכותב שטר קדושין לשמה דאחר גמר כתיבה חסר עוד מסירה ותלי' באשה גם ר"נ מודה דיוכל לחזור ולבטל, ודומה לזה שיט' קדוש מראדוש דשליח קדושין אינו עושה שליח דהו"ל מילי כיון דתלוי' בדעתה ואפי' החולקים עליו עיי' א"ע סי' ל"א ובב"ש שם היינו דיצא מכלל מילי דל"מ לשליח. אבל מודו דלכלל מעשה גמור לא בא עד דנימא לא אתי דיבור ומבטל מעשה כזה, ומינה בזה"ז דא"כ חר"ג דא"י לגרש בע"כ ל"מ כשמגרש ע"י שליח דחודש הנב"י דאם גרש השליח בע"כ דידה דל"מ דאין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות והארכנו בדינו במק"א ואכ"מ כה"ג חסר הרבה שיקחנו מהשליח ויתננו לה אפי' במגרש בעצמו אפי' נימא דאם גרשה בע"כ מהני דאי עביד מהני, מ"מ לאו בידו הוא כ"כ לעבור על חדר"ג דהוא קרוב לדאורייתא לכה"פ אפשר כל השיטות מודו לי' לרמב"ם דיוכל לבטל, ומ"מ לא ברירא הגם מסברא נכון הוא היינו אם ס"ל בטעמא דר"ש משום שחסר מסירה י"ל ר"נ לא פליג אלא משום שבידו לגרש בע"כ ותלי' רק ברצונו אבל י"ל דס"ל לראשונים לכ"ע חסרון מסירה לאו חסרון במעשה הוא כיון שמעשה הסופר ומעשה המסירה ב' ענינים הם, וטעמא דר"ש די"ל גם שאר מעשה שיעשה ע"פ דבור יוכל לבטל וה"ה ס"ת, והלכתא כר"נ דא"י לבטל מעשה שיעשה ע"פ דבור וא"ש סוגי' דהנזקין. לפ"ז גם עכשיו בזה"ז דאין בידו לגרש בע"כ מ"מ א"י לבטל דלא תלי' הכתיבה כלל בחסרון המסירה דכתיבה ענין בפ"ע הוא כן נ"ל, אלא כיון דתוס' ס"ל בטעמא דר"ש משום שחסרה נתינה וכן מוכרחים לומר לשיטת הרמב"ם כמ"ש, לא נשווה פלוגת' בדבר זה בין הראשונים וכולהו ס"ל בטעמא דר"ש דס"ל דמחוסר נתונה ור"נ חולק עליו רק בשיוכל לגרש בע"כ ומודה בזה"ז, עכ"פ י"ל כן שוב אין לנו מקום להקל אפי' במקום עיגון לסמוך על החולקים על הרמב"ם כן נראה לפענ"ד ועיין. ואחרי דברים הדברים האלו נבוא לנדון שלפנינו שלא אמר שמבטל הגט אלא שנמלך שלא לגרש, נלע"ד אע"פ שנמלך לא נתבטל הגט דלא נתבטל הגט רק כשאמר בפה מלא שמבטל הגט, אבל במה שאמר שאינו רוצה לגרש עוד לעולם אין במשמעות שמבטל הגט שיהי' כחרס אולי יעלה בדעתו לגרש ואפי' הי' כוונתו לבטל הגט לא אתי דבור סתום כזה ומבטל דבור המפורש, כמ"ש לעיל בביאור טעמא דר"נ לרמב"ם דל"מ ביטול הגט כיון שיש לתלות בביטול השליחות גם אם כוונתו לביטול הגט כיון שאין ברור מללו ל"מ, כ"ש כשלא אמר כלל שמבטל הגט רק שאינו רוצה לגרש דאפי' התכווין על הגט דל"א דבור כזה ומבטל לדבור הראשון

ויש לי ראי' לזה מש"ס גיטין כ"ז ע"א טעמא דנמלך הא אמר תנו נותנין, איך אפשר ליתנו אח"כ הרי כבר הגט בטל משנמלך וע"כ דלא נתבטל עי"ז, ויש לדחות י"ל רבה דמדייק הכי ס"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו, ולמ"ד דאין חוזר ומגרש לא דייק הכי, אלא דאמרינן נמלך הי' ולכן אמר תנו ג"כ אין נותנין כיון שנמלך, אבל אם ל"ח שנמלך הי' מגרשים בו ומיושב בזה קושי' תוס' שם דר"ז לא דייק מבריית' זו די"ל בריית' שלא לזמן מרובה ונדחוק וס"ל דלאו לדיוקא אתי בריית' אלא טעמא קאמר משום שנמלך לא נתנה ודוחק, ולמ"ש י"ל במרווח דר"ז ס"ל דאין חוזר ומגרש וקמ"ל דלא יתן לה דאמרינן שמא ימלך ולכן גם כשאמר תני אין נותנין אבל לולי דנמלך הי' נותנין שלא לזמן מרובה וקמ"ל דחיישי' לנמלך ולכן גם אמר תנו אין נותנין וטובא קמ"ל, ורבה ס"ל כר"נ לכן דייק שפיר הא אמר תנו נותנין ויש להאריך והארכתי בזה עד"פ, וכ"ז לדסוברים דלר"נ א"י לבטל אבל לרמב"ם דכ"ע ס"ל דיוכל לבטל א"כ קשי' איך דייק הא אמר תנו נותנין הא לכ"ע הוא בטל וע"כ דמשו"ה שנמלך לא נתבטל הגט לכ"ע וממ"נ אין לחוש בכה"ג לשיטות רוב ראשונים דאין לנו הכרח דע"י שנמלך לא נתבטל לר"ש הא ס"ל לר"נ גם במבטל בפירוש ל"מ, ולרמב"ם מוכח דע"י נמלך לא נתבטל הגט ועיי'

אמנם לפמ"ש דבזה"ז דאיכא חדר"ג דלא נגרש בע"כ לכ"ע יוכל לבטל וכיון דלסוברים פ"נ ס"ל דא"כ לבטל ליכא ראי' דנמלך לאו כמבטל הגט הוא א"כ בזה"ז בנמלך ג"כ יש לחוש והבן

אמנם אביא לי ראי' מהימנא שכל השיטות דס"ל אפי' לר"ש דע"י שנמלך לא בטל הגט והוא ממתני' דר"פ כל הגט כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו וכו פסול לגרש בו מוכח מתוכו דהוא בעצמו יוכל לגרש ואחר לא משום שלא נכתב על שמו ואי תימא נמלך ה"ה כמבטל הגט גם הוא א"י לגרש וקשי' לר"ש ממתני' וע"כ דע"י שנמלך לא נתבטל הגט אבל נ"ל אם השליכו הגט לאיבוד דזהו בטילו ואפשר דכ"ע מודו דניכר מתוך מעשיו דאינו חפץ בו לעולם כיון שמשליכו לאיבוד וגם ר"נ אי ס"ל דאי לבטל בדיבור אבל מודה ע"י מעשה כזה דבטל הוא כבש"ס קידושין דאם קבלה קידושין מאחר דאתי מעשה ומבטל קדושין הראשונים וכן נ"ש במעשה ממק"א משמע אפי' ל"א בהראשון יהי' בטל הגם שיש לחלק קצת מ"מ נ"ל כמ"ש, והא דלעיל כ"ז בנמלך ונאבד דאמר תנו נותנין התם לא השליכו לאיבוד אלא כיון שנמלך לשעתו לגרש לא שמרו היטיב ונאבד ממנו ועיין פ"י וש"ס ב"מ י"ח ע"א

ויש לדייק כן מאריכות מתני' גיטין ר"פ כה"ג הנ"ל נמלך מצאו ב"ע ואמר לו שמי כשמך וכו' לא קי"ל לומר רק נמלך ולקחו אחר