כתב סופר אבן העזר ריב

כ"ש במק"ע ובד' החונן דעת בטחתי בל אכשל ח"ו ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר

וטרם אענה בנידון שלפנינו שנמלך לגרש אני מדבר דבר ולא חצי בדין המבטל הגט מפורש אם בכחו לבטלו דס"ל לרוב ראשונים דל"מ בטולו והוא מש"ס גיטין ר"פ השולח דמתרץ הלכת' אהלכת' התם דבור ודבור הוא וכו' כ' תוס' וראשונים דפי' פשטות לשון הסוגי' דאפי' אם מבטלו ל"מ, אלא דתוס' כ' דמלשנא דש"ס קידושין משמע דיש כח בידו לבטלו אלא דר"נ ס"ל דאנו מפורשים כוונתו לבטל השליחות ולא הגט ומסתבר לתוס' כסוגי' דקידושין, ובקידושין כ' תוס' דמסתבר יותר סוגי' דגיטין, והרא"ש גיטין כ' ג"כ דסוגי' סותרי' וכ' דאפשר לפרש סוגי' דקידושין כמו דגיטין וכ' דאין לעשות הלכה למעשה ויש למיזול להחמיר, ולפענ"ד יש ליישב הסוגי' ע"פ קושי' הרשב"א ור"ן על הרמב"ם דס"ל דיוכל לבטל אלא דמפרשים דכוונתו על השליחות תינח בגט זה בטל אבל בטל אבל ביהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות משו"ה חולקים על הרמב"ם וכ"כ בריטב"א ולפ"ז י"ל בסוגי' דקדושין לא נזכר מתניתא דא דחרס הוא ולא מובא שם רק מתני' דגיטין דמקש' ר"י על ר"י ומקשה הלכתא אהלכתא אאיבעי' להו חוזר ומגרש בו וקיי"ל כר"נ שפיר מתרץ ניהו דבטל לשליחות מתורת גט לא בטלי' היינו דאין דעתו לבטל הגט, אבל בגיטין בתר דמייתי הך בריית' יהא חרס מייתי פלוגת' דר"נ ור"ש, ומשמע דקאי גם על בריית' בכל לשונו' שאומר ס"ל לר"ן דחוזר ומגרש לא יוכל לתרץ דמפרשי' דעתו על השליחו' רק משו' ראשוני' ולכן הוצרך לכנוס לחלק בין דר"י לדר"נ וא"ש

לפ"ז לפי האמת העיקר כסוגי' דגיטין כשיטות רוב ראשונים ומציתי להם תנא דמסייע עמוד הוראה הרי"ף ז"ל דמביא בגיטין פלוגת' דר"נ ור"ש וכו' להלכתא כר"נ ושביק שקלי' וטרי' דש"ס דמקש' ומתרץ הלכת' אהלכת' ואי ס"ל כשיטת הרמב"ם דמפרשי' כוונתו דמבטל השליחות וכשמבטל מפורש הגט או שהגט ביד הבעל הגט בטל כסוגי' דקדושין או דמפרש גם סוגי' דגיטין כך כמ"ש הרשב"א דאפשר לפרש כן הו"ל לרי"ף להביא לשון הש"ס דיש בו נפקות' רבתא. וסתמא וא דאמר ר"נ אינו חוזר ומגרש דאינו יוכל לבטל כדס"ל למקש' הלכת' אהלכתא, וע"כ דס"ל לרי"ף דלר"נ אין יוכל לבטל גם למסקנת ש"ס ולכן סתם וכתב הלכת' כר"נ וזו ראי' ברורה לפע"ד

וליישב שיטת הרמב"ם, דמהני ביטול הגט ואם גירש בו אינה מגורשת והוא נגד סוגי' דגיטין ואם ס"ל כפי' סוגי' דקדושין כתוס' וסוגי' חלוק' הם מנ"ל להכריע כסוגי' דקדושין לחלק דאינה מגורשת ואם קבלה קדושין מאחר דיוצאת בלא גט, נלפע"ד דמצא הרמ"בם מקום ישוב לב' סוגי' דלא סתרו אהדדי דשני' ס"ל דהא דר"נ דומה להא דר"י בל"ק קדושין שם דחוזרת הגם דאיכ' מעשה רק מחוסר זמן ה"ה דמתני' ביטל הגט עד שלא נמסר כדמקש' בפשיטות סוגי' דהלכות סותרות, אלא בגיטין מקשה והא הלכת' כר"י דהי' קבלה בידם דהלכת' כר"י בפלוגת' זו דר"י ור"ל ולל"ב דפליגו בדבור בעלמא אבל היכא דאיכ' עמו מעשה כמתני' ר"פ האומר גם ר"י מודה דאינה חוזרת ולא דמי' לדר"נ, והיינו דמשני התם דבור ודבור הוא וכו' משא"כ בגט דאיכ' מעשה מודה ר"י ומאן דאמר הלכת' כר"נ ס"ל הלכת' כר"י ג"כ משום דס"ל כל"ב. אבל התם בקידושין אמר מפורש הלכתי כר"י אפי' בקמיית' והקש' מדקיי"ל הלכת' כר"נ לא מצא לחלק בין דר"י לדר"נ והוצרך לתרץ דמותרת גם לא בטל הינו שאין כוונתו לבטל הגט ומיושבים הסוגי' וכיון דקיי"ל הלכת' כר"י אפי' בקמיית' דל"ק עיקר דלל"ב אסיק ר"ל בתיובתא וטעה בדבר משנה, ממילא א"א ליישב הלכת' דקיי"ל כר"נ רק לומר דס"ל לר"נ דכוונתו על בטול השליחות כסוגי' דקדושין וא"ש. ולקושי' ראשונים מיהא חרס בלא"ה כ' הה"מ לרמב"ם לא קאי ר"נ ור"ש על בריית' דבטל הוא א"א בו דבריית' לא איירי ע"י שליח עיי' בו לפ"ז גם על מתני' דיהא חרס לא קאי דג"כ לא איירי השליח. ובאמת כשאמר יהא חרס אפי' ע"י שליח הגט בטל דא"א לפרש רק על הגט ובאמת הרמב"ם לא כ' במגרש ע"י שליח דמפרשי' כוונתו על השליח רק בטל הוא, וביהא חרס לא כ' מזה כלום, דס"ל דר"נ ור"ש לא קאי רק על מתני'

אלא דבאמת גם במתני' בטל הוא קשה הדבר דלשון גט זה ששלחתי בטל הוא קרוב יותר לפרש דקאי על הגט עצמו ולא על השליחות וכן נראה מרשב"א אלא שהקש' יתר ביהא חרס בודאי רחוק לפרש דקאי על השליח שיהי' חרס: והנ"ל בשנבאר לפי סוגי' דקדושין דס"ל לר"נ דמפרשינן כוונתו על ביטול השליחות ור"ש ס"ל דמבטל הגט מה טעם בפלוגת' זו דר"נ ור"ש, ולפי הסוגי' בגיטין פליגו בכח ביטול אם אתי דבור ומבטל מעשה כזה כבר מצינו פלוגת' בזה דר"י ור"ל לל"ב ולל"ב באלמות הדבור וכעין זה פלוגת' דר"נ ור"ש בביטול הגט אבל שיחלקו אם כונת הבעל על ביטול השליחות או על הגט אין לו טעם, ומצאתי להטעים טעם לשבח, דשני' ר"נ ור"ש ס"ל באמר גט זה בטל הוא דקרוב לשמוע דכוונתו על ביטול הגט עצמו מלפרש דעל ביטול השליחות מכוון, אלא כאן דאפשר דכוונתו על השליחות הגם דקרוב יותר דכוונתו על הגט ואפי' הוא בעצמו מפרש כוונתו אח"ר כיון דדבורו לא מפורש ולא ברור מללו שיש לפרשם על השליחות דבור זה לא אלים כמו דבור הראשון שאמר לסופר ולעדים שיכתבו לשמה ולא אתי דבור כזה ומבטל דבור דאלום כן ס"ל לר"נ ור"ש ס"ל גם דבור כזה אתי ומבטל דבור דאלים ממנו אפי' במקום מעשה דלא נגמר וזה כעין פלוגת' דר"י וס"ל אי אתי דבור וכו' ולל"ק אי אתי דבור לבטל דבור ראשון דאלים ממנו שיש עמו מעשה כנ"ל

ועפ"ז יש ליישב הסוגי' דשניהם עולים בקנה אחד ושינוי לשון איכא ביניהם, כוונת הך סוגי' דגיטין התם דבור ודבור הוא ואתי דבור וכו' היינו התם דבור ודבור הוא שני דבורים שווים ברור מיללם כמו הראשון שאמרו שמתרצים להתקיש כן השני שאומר' שחוזר' עתה, אבל הכא ניהו דבטלה לשליחותי' דשליח דשליחות ודאי בטל הגם שאין ברור מללו שי"ל דקאי על הגט יהי' איך שיהי' כוונתו. השליחו' ממילא בטל כיון דגט אין כאן בטל השליחות ממילא, גוטא גופי' מי קבטל כיון שיש לפרש דכוונתו על השליחות גם שיהי' כוונתו על הגט, לא בטל הגט דלא אתי דבור כזה ומבטל דבור הראשון דאלים שיהי' דבור מבורר, וכן יש להעמיס בסוגי' דקדושין ניהי דבטלה מתורת שליחות היינו דשליחות ודאי בטל יהי' כוונתו איך שיהי' מתורת גט לא בטלי' דהיינו כיון שאין ברור דכוונתו על הגט אלא ממשמעות דבריו הגם שהתכווין על הגט כיון דאין ברור ממילא גט גופי' לא בטול וא"ש. והא"ש דפסק הרמב"ם דע"י שליח ל"מ ביטול כיון דאפשר לפרש ע"י שליחות ל"מ חוץ בשמפרש שלא יהי' גט לעולם או ביד הבעל ואפשר ביהא חרס ג"כ הכי הוא הגם דרחוק מאוד לפרש על השליחות, או אפשר ביהי' חרס ס"ל לרמב"ם דא"א להעמיס כלל על השליחות, ועכ"פ בבטל הוא דכ' הרמב"ם דאינה מגורשת אפי' להקל א"כ לב' הסוגי' כנלפע"ד ישוב נכון בעזרת השי"ת

ואחר שהראני פנים מסבורות לשיטות דס"ל דא"י לבטל ופנים לשיטת הרמב"ם והסרנו מעליו תלונת ראשונ' כשנבוא למנין הלא רבו כמו רבו לשיטת החולקים על הרמב"ם ה"ה הרשב"א והר"נ ריטב"א והרמב"ן דמביא הה"מ ותוס' קדושין דמסתבר להו סוגי' דגיטין וכבר כתבנו דנראה לעין רואה כי הרי"ף כוותי' ס"ל, כשנבוא לדין הי' לנו למיזל בתר רובא ולהקל עכ"פ במקום עיגון דרשב"א ורמב"ן לא כתבו רק להחמיר לכתחלה ורא"ש כ' דיש למיזל להחמיר משמע דמחמיר יותר מ"מ אין מוכח מדבריו דס"ל דהוא ספק מעיקר הדין רק שאין עושים בו הלכה ולמעשה ואפשר במקום עיגון לא מחמיר, ועיי' לשון הטור דאין יוכל לגרש ולא כ' דאם גירש ספק מגורשת, ובל"ס כוונתו כשיט' אביו הרא"ש ז"ל ועכ"פ הי' לו להביא שיט' אביו, נראה דס"ל דלא יוכל לגרש ובדיעבד אפשר לא נדון אותה כספק מגורשת דתצא משני, ועיי' פרישה שמוסיף על הטור דאם גרשה ספק מגורשת ולא מוכרח ואינו במשמע מסתימ' הטור

אבל מי יבוא אחרי המחבר אחר שכבר עשהו וקבע להלכה בש"ע דאם נשאת ה"ה ספק מגורשת והוא עפמ"ש בב"י דנראה מדבריו דס"ל לעיקר כרמב"ם אלא כיון שיש מפרשים דלא ס"ל הכי לכן אם גרשה ה"ה ספק מגורשת ואם נשאת לאחר צריכ' גט ובאמת הרמב"ם לאו יחידאי הוא דהה"מ הביא שכן שיטת ר"ח, ועיי' ב"י סי' קל"ד דתרומת וסמ"ג כרמב"ם ס"ל ובהגה' רמ"א וב"ש ס"ק ה', ומאן ספון וחשוב להקל במקום עיגון. חדא ועוד קאמינא דבזה"ז דאיכ' חר"ג שלא לגרש בע"כ אפשר כ"ע מודים דאם בטלו לגט מבוטל ואפרש שיחתי ואקדים אקדמות מילין. הנה בטעמא דמאן דס"ל דאין חוזר ומגרש תמה תוס' גיטין הא כ"ע ס"ל דל"א דבור ומבטל מעשה כדמוכח ממתני' דכל הכלים יורדים מידי טומאתם וכתיבת הגט הוא מעשה דאם כח אדם כותב ס"ת לשמה ל"י לחזור ולבטל דברי תוס' אלו צריכים ביאור תחלה מביא ראי' ממתני' דתני, דאין דבור מבטל מעשה ומסיי' דגט הוא מעשה כמו ס"ת תלה בדלא תני' בשום מקום דאין יוכל לבטל לשמה של ס"ת, ונ"ל כוונתו דבאמת יש לדחות הדמיון וראי' ממתני' דכל הכלים דהתם