כתב סופר אבן העזר רה

דנראי' דברי קצה"ח נכוני' בעצמותן מ"מ מתוס' רמב"ם ור"ן לא נראה כן ודעתם רחבה

והנה התומי' סי' מ"ו כ' דיש ראי' נגד דינו של הריב"ש דביוכל לדבר מהני קיום בכתב מש"ס כתוב' כ"א ע"א דאמר אביי היכא דליכ' אלא חד לחתום אחספא דלא תיפוק חורבא ל"ל כולי האי יעיד בכתב על כ"י דחברי' ויהי' ה"ב מקוים ע"י כתבו ויהי' חתימתו ממילא מקום וידמו הב"ד חתימה לחתימה כמו שמדמים מתוך חספא, והרגיש בעצמו די"ל כל שאפשר לקיים מפיו עדיף ומה לנו להקל במקום דאפשר לקיים כדינא ולכן סיים ועכצ"ל דלא סמכי' על תקנה זו לקיים ע"י כתב רק בשעת הדחק וצ"ע. ולדידי נראה דלק"מ דאביי עצה קמ"ל היכא דאינו יוכל לכתוב רק לחתום חתימת ידו ויש כמה דא"י רק לחתום שמם דאלת"ה יכתוב לא' ככותב אגרת שלומים וכדומה ויחתום שמו וע"כ דנתן עצה למי שא"י לכתוב רק חתימת שמו וגם בדליכא אחר שיכתוב אגרת והוא יבוא עה"ח, ותוס' כ' שם דהי' יוכל לומר דיחתום על ריש מגלתא, ואין משם אפילו ריח קושי' על הריב"ש

עוד כ' התומים דקקשה לסמוך על הריב"ש כי אמרה בלא ראי' רק דימה אותו לשאר קילות שאמרו בעניני קיום, ואין לנו לדמות מלתא דרבנן אהדדי והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר. ואני בעני' הכינותי ראי' והראיתי פנים לשיט' הריב"ש מסוגי' דגיטין ה' ע"א מכח קושי' שנתקשיתי שם. הנה הפ"י שם מביא קושי' בשם בנו מדמקשה ש"ס על רבה מברייתא דהמביא גט ונתן לה ולא אמר לה בפ"נ וכו' אם נתקיים בחותמיו כשר לרבה קשי' י"ל ברייתא באלם וכתב בפ"נ ומהני משום לשמה, ומשום קיום ל"מ כמ"ש המהרש"א שם והא שם קתני ולא אמר י"ל באלם והניח בצ"ע ולכאורה דבריו נפלאו הא קתני בברייתא שם הא לא אמרו להחמיר אלא להקל, ואי דבעי בפ"נ משום לשמה הרי אמרו להחמיר דלא מהני קיום ותמוה על אותו ואת בנו לכאורה. ונ"ל דכוונתו דלמא הכי קאמר הוי לא אמרו שצריך לומר בפ"נ להחמיר היינו מה שהצריכו שיאמר דוקא בפה ולא מהני בכתב לא אמרו דבר זה דצריך דוקא שיאמר בפ"נ בפה להחמיר אלא להקל דגם קיום בעדים מהני כל דליכא משום לשמה כגון שכתב דמהני משום לשמה שוב ל"צ שיאמר בפ"נ בפה דמהני ג"כ קיום בעדים כנ"ל כוונתו אלא שקיצר. ובישוב קושיתו נ"ל בשנדייק ונדקדק לשון הבריית' נתנה לה ול"א לה, ולכאורה כ"ז שפת יתר היא, פשיטא שנותן לה, ולא הו"ל לומר רק המביא גט ולא אמר בפ"נ, ונ"ל דקמ"ל דל"מ אמירה רק בשע' שנותן כמ"ש תוס' וראשונים שם ע"ב ואמירה דלאחר הנתינה לא מהני, והיינו דקאמר נתנה לה ול"א לה בשעת נתינה הגם שאומר אח"כ לא מהני, ואם נתקיים כשר ואם לאו פסול, ותקנתא דלקמן בברייתא כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו' לא קתני בברייתא זו ואיתא בברייתא אחרת דר"מ ורבנן ושם לא קתני יתקיים ואיירי באומר מקוים כמ"ש תוס' שם ד"ה כשניסת. וממילא דלק"מ קושי' פ"י דלמא ברייתא באלם דא"א לומר כלל א"כ מאי האי דנקיט דל"א בשעת נתינה הגם שאמר אח"כ אלם גם אח"כ א"י לומר חוץ משנאמר שנתרפא אחר הנתינה וזה ודאי דחוק ורחוק לאוקי בריית' בהכי

אלא דקשי' לי נוקמי בריי' כפשוטו ביוכל לדבר ולא אמר אלא כ' ומשום לשמה מהני ומשום קיום ל"מ, וקמ"ל נתנה ול"א בשע' נתינה הגם דאמר אח"כ ל"מ משום קיום ויתקיים דוקא, ומשום לשמה יצאנו במ"ש בפ"נ קודם שנתן סמוך תוך כ"ד לנתינה וצ"ע, מכח קושי זו נ"ל ראי' לדינו של הריב"ש דאפשר לקיים בכתב ביוכל לדבר מיהת, ואי בריית' ביוכל לדבר וכ' בפ"נ בשע' או קודם נתינה גם לענין קיום מהני כיון שאפשר לו לדבר כנ"ל וזו ראי' מהימנ' לפע"ד

אלא שמצאתי ראיתי בספר בית מאיר סי' קמ"ב דשדי בי' נרגא בעד א' בכתב, ההוא אמר דמתוך דברי הריב"ש נראה דמעולם לא עלה על דעתו לומר דבקיום הקילו לקבל שלא בפניו ובע"כ כמו שהבין הש"ך והמעיין היטב בריב"ש ומדייק בדבריו ישפוט בצדק ובעיניו יראה כי נסתפק מאחר דבשטר מהני בכתב מד"ת מן הטעם שכתבו כיון שכותבים וחותמים מדע' הלוה הו"ל כאלו הוא כותב, ובקיום שטרות גם כשכותבים שלא מדעתו הו"ל ככותב שטר מדעתו דהא הקילו בקיום שטרות שלא מדעתו, ואפילו עומד וצווח א"כ הו"ל שלא מדעתו כמדעתו. והכא משום מפיהם וכו' או אפשר דלא מחשב בשטר והא דמהני קיום שלא מדעתו כח חכמים אלים אבל לא מחשב כשטר שלא יהי' בכלל מפיהם ולא מפי כתבם. ודן הבית מאיר לפ"ז דוקא שני' חתומים ומקיימים בכתב מחשב כשטר, אבל בא' לא לפי דס"ל לרמ"א סעי' יו"ד דשטר בא' לא מחשב שטר אפי' מדעתו ה"ה וכ"ש דלא מהני קיום בכתב שלא מדעתו, והרמ"א בסעי' ל"א כ' דינו של הריב"ש רק בב' מקיימים בכתב דמחשב שטר, משא"כ בא', וא"ש דלקמן סעי' ל"ו אלם א' לא מחשב שטר, וגם ל"ק מ"ש הריב"ש סי' ר"מ דאלם ל"מ כתב משום דא' הוא והריב"ש בעצמו ס"ל דא' לא מחשב שטר כמ"ש הש"ך בשמו ס"ק קי"ט, וכ' עוד אפילו לדסוברים דשטר בע"א חשיב שטר, מ"מ אלם דפסול לחתום שטר כמבואר, גם קיומו ל"מ ואפילו ב' אלמים כמו ב' אלמים שחותמים שטר דל"מ אלו דבריו ז"ל. והנה מ"ש בכונת ספיקת הריב"ש ודן לפני רבו הר"ן להקל מטעמא דמחשב כמו שטר דמהני כל שהוא מדעתו, וה"ה בקיום שלא מדעתו. עיינתי בריב"ש ואמת נכון הדבר, וממילא באלם דפסול לשטר פסול ג"כ לקיום ע"י כ"י ואפילו ב' אלמים. וכ"ז א"ש לשיטת הסוברים דשטר דאורייתא מטעם כל שהוא מדעתו כשלוחיו המה, וה"ה קיום בלא דעתו, וריב"ש קאי בשיטת רוב ראשונים, אבל לשיטת הרמב"ם דשטר דרבנן משום נע"ד, לא שייך טעמא דריב"ש דמהני קיום בכתב משום דמחשב שטר הא שטר גופא ל"מ רק מדרבנן משום נע"ד וזה ל"ש בקיום, והמחבר סי' כ"ח סעי' יו"ד נקיט לעיקר כשיטת הרמב"ם והרמ"א שתיק לי', ואיך פסק בסי' מ"ו סעי' ז' כדינו של הריב"ש וצל"ע

ולא ידעתי פתר לקושי' זו רק לומר דרמ"א דפסק כריב"ש ולא מטעמי' דריב"ש, ומקיל הרמ"א בזה כיון דקיום שטרות דרבנן ושיטת ר"ת בלא"ה כל שראוי' לדבר כשר עדותו בכתב לכן סומך הרמ"א על שיטתו בדרבנן כמו שהקילו בכמה דברים בקיום כמו שלא בפניו או מטעם שכתבתי כיון דבעיקר שטר מהני עד"ת בכתב מעיקרא כשאמרו שצריך לקיים לא אמרו דצריך עדות יותר מבשטר וכיון שתיקנו בשטר דמהני בכתב וכן בקיומו של שטר ובכל קיום לא חלקו כצ"ל ועדיין צ"ע

ומינה דבאלם ל"מ בכתב כיון דאין כשר לשטר, וה"ה לדסוברים דע"א בשטר לאו כלום הוא דלא מהני קיומו של א' בכתב כיון דגם בשטר לאו כלום הוא והיינו לפי טעמא דידי דהכשירו בקיום בכתב כמו דמהני בשטר עצמו, אבל לפי דס"ל לש"ך וב"ש דקולא בפ"ע הוא בקיום כמו שהקינו בכמה דברים לזה ליכא חילוק ב"א לשניים אפילו לסוברים דע"א בשטר לאו כלום הוא, ואם כי לריב"ש ולטעמו תלי' ע"א בשיטות הסוברים אם ע"א בשטר מחשב שטר, אבל הלא כתבנו דרמ"א פסק כוותי' ולא מטעמא רק משום קולא שהקילו בקיום וליכא חילוק בין א' לב' חוץ לטעמא דידי' ועיין

והנה הב"מ פשיטא לי' דרמ"א פוסק כשיטה דס"ל ע"א בשטר לא מחשב שטר ממ"ש בסעי' יו"ד ולא כיון בזה יפה במח"כ הנה קשה על רמ"א מדפסקי' בסי' נ"א דע"א זוקק לשבועה כרמ"ב, ועיין ישוב לזה בתומי' דרמ"א לשיטתו בסעי' ל"ח דע"א יוכל לחזור מדברי לכן לא מהני ג"כ כשאינו זוכר עיין בו מלתא בטעמא, ובקצה"ח מיושב בדרך אחר, ובודאי ס"ל דמחשב שטר' ומ"ש בסעי' ל"ח הוא ע"פ שיטת הריב"ש דכ' דאפשר גם הרמב"ם מודה דיוכל לחזור מדבריו אלא דהש"ך הקשה למה החלט לדינא מ"ש הריב"ש רק דרך אפשר, היוצא לנו דשיטת רמ"א דע"א בשטר מחשב שטר, ולפ"ז בין לטעמא דריב"ש דמהני קיום בכתב משום דמחשב כשטר בין לטעמא דש"ך והוכחנו דכן הוא דעת רמ"א כריב"פ ולא מטעמי', ובין לטעם שהטעמתי לעצמי אין חילוק בין א' לשניים המקיימי' בכתב דכשר, ואלם שאני דלא מהני לכל הטעמים כנלפע"ד

וזאת תורת העולה מדברינו, היא העולה א' דכל שיוכל לדבר מהני קיום ע"י כתב אפילו א' ב' אלם ל"מ קיומו בכתב אפי' ב' אלמים או אפי' א' אלם וא' אינו אלם ל"מ. ג' וכן בגט ביוכל לדבר מהני קיומו בכתב, אבל אלם לא ואפי' הי' ראוי' לומר בשע' שנעשה שליח ונשתתק אח"כ ל"מ קיומו בכתב, ואפילו ביוכל לדבר בודאי עדיף שיאמר בפה דמהני מעיקר הדין לכ"ע מה לנו להכניס בכ"ז, ובלא"ה לא ברירא אך מלתא דריב"ש כ"כ, אבל אם קשה עליו אמירת בפ"נ כמו בנ"ד סגי כשכותב כל שיוכל לדבר בקושי' ואינו בכל שא"י לדבר אלא שקשה להבין מתוך אמירת פיו או שקשה עליו הדיבור לשעה ד' כ"ז עד שלא בא וערער וטוען מזיוף אבל כשטוען לפנינו מזויף לוה בשטר, או הבעל שטוען מזויף בגט, לשיטת רמב"ם ורבינו אביגדור כשטוען מזויף בעי קיום מדאורייתא, נראה דלא מהני קיום בכתב לכל הטעמים גם לריב"ש דס"ל דמחשב כשטר היינו משום דהקילו בקיום דל"ב דעתו, מחשב כשטר גם שלא מדעתו וכ"ז היכא דל"צ קיום מדאורייתא אבל היכא דבעי קיום מדאורייתא לא, אבל כשמקיים מדעתו וע"פ ציווי לדעת הריב"ש מהני גם היכא דבעי קיום מדאורייתא כשמקיים מדעתו וציוי של בע"ד לא צריכי' לקולא