כתב סופר אבן העזר קצט

נאמנת להקל כמ"ש רמ"א לקמן סי' קנ"ד וכ' היכא דהוא מודה לדברי' הוי כרגלים לדבר וכאן הבעל מודה לדברי' אחרי שהתחילה היא לומר גרשתני, ועוד נראה לו כי איכא רגלים לדבר מכיון שהיא אסורה לו וראוי' לו לגרשה ומע"ת נ"י רוצה לשמוע דעתי הקלושה בזה, והאריך והרחיב הדיבור בחריפות ובקיאות כדרכו בקודש

טרם אענה בנדון שלנו אביע אומר ודברי' באורך כדי להתלמד ממנו במק"א כי מ"ש הב"מ אם הבעל מודה לדברי' הוי כרגלים לדבר לפע"ד יש לומר איפכא כשהוא מודה מגרע גרע ועכ"פ לא עדיפא, ונקדים הנה הראב"ד פט"ו ופ"ד מאישות והר"ן גיטין יכתוב בשם י"א דרה"מ ל"ק דנאמנת רק אם נשאת ל"ת והקשה הר"ן מש"ס גיטין מסוגי' דשליש דמקשה ולהמני' מדרה"מ משמע אפי' לכתחלה, וכן ביבמות פ' האשה שלום דמקשה ולהימנו' מדרה"מ ושם קאי להתירה לכתחלה, ובעני' הכינותי ישוב לקושי' אלו בשאומר בטעמא דמלתא די"א שלא להתירה לכתחלה ע"פ חזקה זו והראב"ד מסופק דאפשר אפי' אם נשאת תצא משום דקיי"ל בעל שאומר גרשתי אשתי זיל חוש לה וכ' תוס' ורשב"א ור"ן משום דמנגד לו דגירושין קלא אית לי' ועיין ב"ש סי' קנ"ב הגם דיש דמגרשי בצנעה כבש"ס כתוב' איכא דמגרשי בצנעה, אבל רוב מגרשי בפרהסי' ועיין תוס' גיטין י"ח ע"ב וצריך להבין למה אשה נאמנת גרשתני ול"א אם איתא דגרשה קלא אית לי' וכבר עמד בקושי' זו בס' בית מאיר סי' י"ז ולא ראה שכבר קדמוהו הט"ז שם ובסי' קנ"ב, ונ"ל מה"ט ס"ל לי"א דלכתחלה עכ"פ לא תנשא והראב"ד מספקא לי' אפשר אפי' אם נשאת תצא כמו בבעל שאמר גרשתי וכ"ז לפי דקיי"ל כאביי בב"ב קל"ז זיל חוש לה ולמ"ד דבעל נאמן ולא חיישי' מדלית לי' קלא ה"ה דאשה נאמנת ואפי' לכתחלה תנשא והא"ש דלק"מ מש"ס גיטין סוגי' דשליש דשם אזיל לר"י ומקשה תחלה הא אמר ר"י בעל שאמר גרשתי נאמן ומתרץ מי קאמר גרשתי שוב מקשה ולהימנ' מדרה"מ היינו לר"י כמו בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן כן אשה שאמרה גרשתני דאמר רה"מ דאיכא חזקה ומשום דליכא קול הא ר"י מאמין לבעל ול"ל דקלא אית לי' ה"ה דאשה נאמנת. והא"ש נמי סוגי' דיבמות דמקשה ממתני' מדרה"מ דקשה מיהא לר"י דבעל נאמן ה"ה אשה אפי' לכתחלה נאמנת ומה יענה למתני' דקטטה בינו לבינה וא"ש עיין

ויש להביא ראי' לשיטת ראב"ד וי"א מפלוגתא דאמוראי כתובות אי דרה"מ אפי' שלא בפני' או בפניו דוקא, וכ' תוס' דרה"מ בפניו דוקא אמר דהא אמר האשה שאמרה לבעלה ואינה מעיזה בפני בעלה אלא דפליגי אם שלא בפניו עכ"פ בדיעבד ולהחמיר וצ"ב במאי פליגו, נ"ל דמ"ד בפניו דוקא ס"ל דבעל שאמר גרשתי אשתי א"נ משום דקלא אית לי' ונאמן רק להחמיר ורה"מ דאמר נאמנת רק להחמיר או בדיעבד ומדאמר בפניו ש"מ דשלא בפניו א"נ כלל ומאן דס"ל אפי' שלא בפניו ס"ל דבעל שאמר גרשתי נאמן להקל דל"א דקלא הוי לי' ורה"מ לכתחלה אמר דנאמנת ושלא בפניו להחמיר מיהת נאמנת, ולהלכתא דקיי"ל בעל שאמר גרשתי א"נ רק להחמיר קיי"ל ג"כ כמ"ד שלא בפניו א"נ כלל ובפניו דוקא להחמיר ולכל היותר אם נשאת לא תצא כנ"ל

והנה הרמב"ם והר"פ דס"ל דאפילו לכתחלה נאמנת קשה למה לא אמרי' דאם גרשה קלא אית לי' דס"ל היכא שהוא מכחישה אמרי' מעיקרא להכי אתכוין שיכחיש שלא גרשה כדי שלא תנשא לאחר, ולכן גרשה במכוי' בצנעא כדי שיהי' יוכל להכחיש כשלא יהי' עדי' לפנינו, והא"ש בזה נמי להבין פלוגתא דאמוראי אי דרה"מ גם שלא בפניו או לא מאן דס"ל בפניו דוקא ס"ל בעל שאמר גרשתי א"נ דקלא אית לי' והא דאמרה גרשתני נאמנת במכחישה דוקא ולכן ליכא קול וכ"ז בפניו ומכחיש אבל שלא בפניו צריכי' אנו לומר לכן ל"ל קול משו' שהוא מכחיש ומעיקרא להכי אתכוין וזהו עצמו לא שכיח שיגרש ויכוין להכחישה כדי שלא תנשא ואם באמת יודה קלא הי' למלתא ואתרע החזקה ואפי' להחמיר או נשא' ואח"כ באו עדי' אינה נאמנת, דבעל שאמר גרשתי נאמן להחמיר משום מגו שבידו אלימא וע"כ קלא אית לי' א"צ רק להחמיר אבל אשה שאמרה שלא בפניו גרשתני בלא"ה חזקה דאינה מעיזה שלא בפניו לא אלימא להקל רק להחמיר בצירוף רעותא דקלא אית לי' אפי' להחמיר אינה נאמנת

ולפ"ז הא דקיי"ל בעל שאמר גרשתי א"נ נקטי' להלכה דוקא בפניו וממילא אשה שאמרה גרשתני הגם שהתחילה היא ואיכא חזקה דאינה מעיזה כמ"ש הח"מ והודאתו שאח"כ אינו מזיק ולא מגרע החזקה, מ"מ א"נ למ"ש כיון דמודה, בודאי הי' לי' קול וע"כ דשקר בימינם ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקע וא"נ להקל כנ"ל לכאורה. ומצאנו בדברינו מקום יישוב לקושי' לח"מ פי"ב מגירושין שהקשה קושי' עצומה לפמ"ש הרא"ש גיטין ס"ד דבע"א מסייע מעיזה ולכן אם אמרה לדידה יהיב לגירושין נאמנת ל"ל מגו כלל תאומן קמי דידה יהיב לשליש לגירושין משום חזקה שאינה מעיזה, ונדחק דלרווחא קאמר דאיכא מגו, ולדברינו א"ש כשאומרת קמי דידה יהיב בעל לגירושין דאיכ' העזה אבל מנגד לה אם איתא דכן הוא קלא אית לי' למלתא דמסר לה השליש בפני עדי' ובפרהסי' והי' נתפרסם הדבר וע"י שליח איכא קול יותר עיי' תוס' גיטין י"ח ע"ב ובראשוני' שם ולכן א"נ רק במגו שהי' כמו כן תוכל להעיז לדידה יהיב לה והיתה נאמנת כיון שמידו לידה קבלה הגט תלינן דל"ל קלא משום דמתחלה בצנע' יהיב לה כל האפשר להצניע שהי' בדעתו להכחיש שלא גרשה ועכשיו שמסרה הגט לשליש טוען לפקדון יהיב לה ואיכא מגו ממעיז למעיז ועדיף לה לומר לדידה יהיב דלא מתנגד לה דלית לי' קלא ומיושב קושי' לח"מ ע"ד נכון מאוד, ומזה ראי' לדברינו. אלא דעומד נגדינו מ"ש הרמב"ם פט"ו מאשות הלכה כ"ו וכ"ז משם נראה דאם התחילה היא לומר גרשתני והוא מודה לדברי' נאמנת, וראיתי בבאר היטב דמביא מרמב"ם שם ראי' דלא כב"ש שכ' לשיטת הרמב"ם דחיישי' שמא בגט פסול גרשה כשהתחילה היא א"נ דיש לחוש שמא בג"פ גרשה, והט"ז והג"ה ט"ז בסי' י"ז ובסי' קנ"ב חולקי' עליו מסברא וכן בס' בית מאיר ולא ראה שקדמוהי גאוני קדמאי ט"ז והג"ה ט"ז, אבל מביא ראי' להבאר היטב מרמב"ם עצמו שכ' דלא כב"ש, ונ"ל דרמב"ם לשיטתו דל"ל דמשום קלא אית לי' אלא משום חשש שמא בג"פ גרשה או רצה לקלקלה וזה לא שייך אם התחילה היא לומר גרשתני כמ"ש גאוני' הנ"ל בטעמא דמלתא ורמב"ם לשיטתו שפיר ס"ל דבהתחילה היא דנאמנת, אבל לפי שיטת תוס' בב"ב ורשב"א ור"ן ס"ל דמשום דאם איתא דגרשה קלא אית לי' מסתבר לומר כסברתי דוקא בבעל מכחישה נאמנ' אבל במודה לדברי' לא מטעמא דכתיבנא והרא"ש שכתבנו דס"ל דאינה נאמנת ס"ל כראשונים בב"ב הנ"ל. והנה הטור בסי' ק' כ' ג"כ כדברי הרמב"ם הנ"ל ואזיל לשיטתו דמביא בסי' קנ"ב דברי הרמב"ם דחיישי' שמא בג"פ גרשה, ולפמ"ש בישוב הרא"ש גיטין הטור נגד שיטת אביו הרא"ש ז"ל אם לא שנדחק בישוב קושי' לח"מ כמ"ש הלח"מ, אלא דשערי תירוצי' לא ננעלו, ובחדושי' לגיטין העליתי ישוב אחר לקושי' לח"מ ואכ"מ. והנה הב"י בשם רי"ו דאזיל בתר איפכא דס"ל דוקא היכא דאין הבעל מערער וב"י חולק עליו ה"ה כשמערער נראה וכ"ש באינו מערער ועיי' ח"מ ס"ל דרי"ו וב"י ג"כ אזלו בשיטת הרמב"ם דבעל א"נ משום דחייישי' שמא בג"פ גרשה, אלא דקשה דהי' לו להביא לשיטת תוס' רשב"א ור"ן בב"ב אינה נאמנת רק במכחישה, ועיין באר היטב דמביא כמה ראי' מסוגיא ש"ס דמייתי לדרה"מ דמוכח אפי' במודה נאמנת וראיותיו יש לדחות בקל ויש מהם שאין להם מובן כלל וממקום שהי' לו להביא שביק והוא מש"ס יבמות דמקשה מקטטה בינו לבינה ונהימנה מדרה"מ י"ל מתני' באינה מכחישה דאינה נאמנת, גם משם יש לדחות תינח למ"ד דבעל שאמר גרשתי א"נ דחיישי' לג"פ או משו' דקלא אית לי' אבל למ"ד דבעל נאמן ה"ה אשה כשהוא מודה והיא התחילה ומקשה מה יענה הך מ"ד למתני' דקטטה ונהימנה מדרה"מ, ועוד למ"ד דנאמן בהוא מודה הוא נאמן בלא אמירה דידה וכ"ש בצירוף שניהם כן י"ל מ"מ לשנא דש"ס דמקשה בפשיטות ונהמנה מדרה"מ משמע דהלכתא כרה"מ ואפי' בהוא מודה ולא מקשה למ"ד דבעל נאמן

וטעמא דמלתא דנאמנת אפי' מודה לדברי' ולא אמרי' מדלית קלא לא סמכי' על החזקה ונ"ל ניהי דקלא אית לי' מגרע החזקה וא"נ רק להחמיר עכ"פ לא אזדא המגו לגמרי אלא דאקלש כיון דמתנגד דל"ל קול וה"ה דמגרע החזקה דאינה מעיזה לחוד אלא במכחיש ליכא דקלא אית לי' מטעם שכתבתי, ובמודה הא איכא תרתי אמירה דידה וחזקה שאינה מעיזה, ומגו דידי' דבידו לגרשה, והך הוכחה מדלית לי' קלא אינו כדאי לדחות מגו דידי' וחזקה דידה וכשיצורפו שניהם יחד נאמנת היא ע"י חזקה והוא ע"י מגו אפי' לכתחלה כנ"ל נכון וברור. וארווח לן בזה הא דלרמב"ם נאמנת כשהתחילה היא ול"ח לג"פ או רוצה לקלקלה, ובט"ז והג"ה וב"מ כתבו דל"ח רק כשהוא אומר שגרשה, שנאמנותו משום שבידו וכיון שי"ל שרוצה לקלקלה ליכא מגו אבל היא דנאמנת מצד העזה ל"ח שמא בג"פ גרשה דלא שכיח, ולפמ"ש נ"ל יותר נכון דהא דכ' הרמב"ם דחיישי' שרוצה לקלקלה ובג"פ גרש בודאי חשש רחוק הוא אלא כיון דליכ' קלא איכא רגלים לדבר דשקר בימינו או שלא גרשה כלל או בג"פ גרשה ולולי הוכחה מדליכא קול