כתב סופר אבן העזר קצג

מקום לאסור תופס שלא ימצא מוכן לשחרר ויעבור בעשה אם חמתו בערה בו בעבדו כעין מ"ד לר"מ מפני תק"ע, ולטעמא דתקנה מפני תקנת עגונ' בעבד לא שייך זה כמ"ש ראשונים לעיל גבי בג' דברי' שוה עיין רמב"ן וחי' ר"ן ות"ק לא איירי רק בג"נ שמו ושמה ובשטרי מקח ומלוה אבל בשחרור גם תופס לא יכתוב, והא"ש דבסיפא אמר ר"א חוץ מג"נ ול"א חוץ מש"ע, דלא אמר רק מה דפליג תנא דסיפא על ת"ק אליבא דר"א אבל בשחרור כ"ע מודים כנ"ל, וי"ל משו"ה כ' תוס' ד"ה חוץ מג"נ דאין לומר ה"ה בש"ע נמי פסול והוכיח מלעיל דבש"ע לא גזר, ולא דייק ממתני' מדשביק לש"ע, משום די"ל כמ"ש דשביק לש"ע דלת"ק ג"כ גזר תופס אטו תורף לכן הוכיח מלעיל דבשחרור לא גזר, וטעמא או משום דל"ש כמ"ש פ"י או כיון דליכא איסור חמור כ"כ כמו בגט איסור א"א לא גזר תופס אטו תורף ומשום תקנת סופרים כצ"ל לתוס', ולרשב"א א"ש דלא קתני חוץ מש"ע כנ"ל, ומיושב בזה הא דס"ל לשמואל ת"ק ר"א והקשה רשב"א מה לו לומר כן ולדחוק תרי תנאי אליבא דר"א ולמ"ש א"ש דאי ת"ק לאו ר"א ולר"מ בודאי ש"ע מותר לכתוב תופס ותורף כשאר שטרות משום גזירה קשה למה שביק ר"א ש"ע וזה הכריחו לשמואל ת"ק ר"א הוא, ולמאן דמוקי כר"מ צריך לדחוק דה"ה ש"ע או דבש"ע באמת לא גזר ועיין

והא"ש דברינו דלאמת י"ל חוץ מג"נ היינו בתורף אבל תופס כשר והא דשביק לשחרורי עבדים משום דבשחרור ס"ל דגזרי' תופס אטו תורף דליכא משום תק"ס ולא משום עגונות, והא"ש ביותר אי ת"ק ר"א, דל"א בסיפא רק במה דפליגו תנאי אליבא דר"א, אבל בשחרור ליכא פלוגתא לכ"ע גזרי' תופס אטו תורף ומשו"ה הוכרח שמואל לומר ת"ק ר"א ועיין

והא"ש שיטת הרמב"ם דפוסק כר"א וכרב דהלכה כר"א דסיפא דבשטרות כשר אפי' תורף ובג"נ תורף פסול ותופס כשר, ובשחרור גזרי' תופס אטו תורף והואיל ולא מפורש בגמרא דין שחרור לא הזכיר הרמב"ם בהלכות עבדים ומיושב הכל ע"ד נכון בעזה"י

ב' שיטות רוב ראשונים דנקטו להלכה כרב דהלכה כר"א וגזר תופס אטו תורף בגט, ולמ"ש לשיטתי' אזלו כפי' תוס' במתני' דר"א מתיר בשטרות אפילו תורף דאל"ה לא הקשה ש"ס מר"פ דמחזי כשקרא דבתופס ל"ש כלל מחזי כשקרא וע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דמכשיר בכולן היינו בתורף משום דמוכח כן משטרות וסידור מתני' כמ"ש תוס' ויתר ראשונים והא דקאמר ש"ס בפשיטות דר"א פוסל בג"נ תופס אטו תורף עכצ"ל כמ"ש תוס' דמלשון ר"א משמע כן, ולכן נקטו במוחלט דר"א ס"ל דגזרי' תופס אטו תורף ורב קאמר הלכה כר"א הלכתא כוותי' ועיי'. ג' הרא"ש כ' דלכתחלה גזרי' תופס אטו תורף וכ' הטור סי' קל"ב על שמו דלכתחלה היינו שאין לכתוב אבל אם כ' נותני' לה וכ"כ הב"ש דזו שיטת הרא"ש. ונ"ל דטור לטעמי' ולשיטתו אזיל בסי' קכ"ד כ' דלכתחלה אין לכתוב תופס במחובר ואם כ' נותני' לה. והרגיש בס' ג"פ הלא בש"ס קתני כתבו וחתמו ונתנוה לה משמע דוקא כשנתנו לה. וכ"כ הרמב"ם צ"ל דטור דס"ל דנתנו לה לאו דוקא. והרי הרא"ש מביא ראי' דתופס שלא לשמה כמו מחובר היא דבדיעבד כשר ושם דיעבד אחר שכתב נותני' לה כן בכתב תופס שלא לשמה נותני' לה כן ס"ל לטור, אלא דבאמת זהו דוחק ורחוק לומר כתבו ונתנו לה לאו דוקא הוא וטור יחיד בדבר זה, ולמדייק בלשון הרא"ש דכ' וז"ל יש מפרשים דוקא לכתחלה גזר ר"א אבל בדיעבד אפי' לכתחלה תנשא כדאמרי' במחובר תלשו ונתנו לה כשר, מדכתב אבל דיעבד אפילו לכתחלה תנשא ולא כ' אפי' לכתחלה נותני' לה מוכח דס"ל לר"מ דוקא נתנו לה תנשא וניתן לה לכתחלה הוא, וממ"ש כמו מחובר דאמרי' תלשו ונתנו לה כשר ש"מ דס"ל בדיוק קתני נתנו לה דוקא ואין נותני' לכתחלה דלא כדס"ל לטור בכוונת הרא"ש בב' מקומות בסי' קכ"ד ובסי' קל"ב וצ"ע

ד' שיטת רמב"ן ורמ"ה שבטור דאפי' בדיעבד פסול דגרע ממחובר דלא שכיח כ"כ, והטור כ' על שמו שאפי' אם נשאת תצא ועיין ב"ש רס"י קנ"ב היינו לשיטת רמב"ן דס"ל כל פסולו דרבנן אם נשאת תצא ונ"ל שכן שיטת הרי"ף ג"כ דאפי' אם נשאת תצא דהרי שביק הא דשמואל וצריך שיניח מקום ה"א מותרת וכתבו הראשונים רשב"א ור"ן משום דס"ל הלכה כר"א וכרב ואפי' תופס צריך להניח, ואי ס"ל לרי"ף דתופס בדיעבד כשר והא בהרי את מותרת אפי' בדיעבד פסול ותצא ולמה לא כ' דצריך להניח ה"א מותרת כמו שם איש ואשה וע"כ דס"ל דדיעבד פסול. וצל"ע על הרא"ש דלא מביא הא דשמואל דצריך להניח ה"א מותרת וכתבו דג"כ מהאי טעמא הוא משום דפסק כרב וכר"א דאפי' תופס לא, ולשיטתו דלא גזר ר"א רק לכתחלה שלא יתן ואם נתן תנשא הו"ל להביא הא דשמואל דצריך להניח הא"מ דאפי' בדיעבד פסול, ואפשר משום דס"ל דבזה"ז דמוסיפי' כמה דברים ליכא קפידא כ"כ בהרי את מותרת כמ"ש תוס', לכן השמיט הא דשמואל כיון דאין קפידא לא בעי לשמה כלל או דס"ל דבעי לשמה אבל אם לא כ' אינו פסול לכל היותר כמו כשכתב תופס לשמה ועיי' ב"י סי' קכ"ג וקכ"ד, וי"ל גם הרי"ף משו"ה השמיט הא דשמואל ולא מוכח דס"ל דתופס אפי' בדיעבד עבד פסול, ובאמת גם לרי"ף קשה לפמ"ש ראשונים דלהכי שביק לי' משום דקיי"ל כר"א ואפי' ס"ל דגזר ר"א גם בדיעבד אפי' נשאת תצא עדיין אין דומה פסול דתופס דהוא מדרבנן ואם נשאת לאחר צריכה גט, משא"כ בהרי את מותרת בטל מדאורייתא וצריכה גט משני ומפסלה לכהונה, לכן נראה יותר דס"ל בזה"ז ליכא קפידא כ"כ בהרי א"מ כנ"ל ועיין

והנה המחבר לא העלה על שלחנו הטהור בסי' קל"א מדין כתיבת תופס שלא לשמה וכבר תמה הב"ש על השמט' זו וב"ש מביא השיטות בקיצור, וכ' לפמ"ש הרמ"א בסי' קכ"ד דכתבו חשו"ק פסול א"כ ה"נ פסול, ויש לחלק וגם עדיין לא נתברר לנו מלקמן אם תנשא לכתחלה או דוקא אם נשאת ל"ת ונחזיר אנן הנה הרמב"ם יחידאי הוא דמותר לכתוב לכתחלה ורא"ש ס"ל אם נתן לה תנשא לכתחלה וכן דעת ר"מ שמביא, ורשב"א וה"ג דאפי' אם נתן לא תנשא ורמב"ן מחמיר ביותר וכן הרמ"ה אפי' אם נשאת תצא, והרי ה"ג ורשב"א ורמב"ן ורמ"ה דס"ל דלא תנשא, ובהא דמחמיר רמב"ן ורמ"ה אפי' נשאת רבו עליהם רא"ש ורשב"א וה"ג דס"ל לא תצא, אבל נגד קולת הרא"ש דתנשא לכתחלה בצירוף שיטת הרמב"ם דמכשיר לכתחלה מ"מ הרי איכא ה"ג ורשב"א ורמב"ן ורמ"ה דס"ל דלא תנשא, ואם נשאת לא תצא דהרי הרמב"ם ורא"ש ורשב"א וה"ג דס"ל לכולהו אם נשאת בודאי לא תצא כנלפע"ד בירור הלכה בדין זה

וזאת תורת העולה לנדון שלפנינו, דאם לא כ' הסופר רק היום והחודש שלא לשמה לכתחלה לא תנשא בגט זה ואם נשאת לא תצא כמו שכותב תופס שלא לשמה, אבל כ' גם מספר השנים דאיכא גם משום שכ' הזמן שלא נשמה, ע"פ שבארנו לעיל ממשמעות הטור סי' קכ"ג וב"י שם דפסול לגמרי מדרבנן מיהת אפי' נשאת תצא

וכל זה נ"ל להחמיר היכא שלא כיון הסופר לשמה בשעה שכ' הזמן או כולו או מקצתו של זמן. אבל אם התכוין לכתוב לשמה רק שלא אמר בפה מלא שכותב לשמה דבר זה שצריך שיאמר בפה נראה שהוא מדרבנן ולחומרא ועיין או"ח סי' ל"ב סעי' ח' טוב שיאמר בפה ועיין טור וב"י ביו"ד סי' רע"ב, וב"י א"ע סי' קנ"ב משמע שאינו עיקר כ"כ והב"ש ס"ק ח' וס"ק י"א כ' דבגט אפי' בדיעבד פסול אם לא אמר בפה. ובאמת הי' נראה לומר בגט קיל יותר מאחר שאמר לו הבעל שיכתוב לשמה סתמא לשמה הוא ועיין פ"י בק"א בגיטין ד"ה שם בגמרא וכו' שנדחק על דין זה כיון שאמר לו הבעל סתמא לשמה הוא, ונראה ודאי לאו מדין תורה הוא לכל היותר מדרבנן, ויש לצדד בכותב תופס בלא אמר בפה מלא אפי' לכתחלה יוכל לכתוב דל"ג כולי אטו תורף כיון דבתורף ג"כ רק חומרא שהוא יאמר בפה. ולא גזרו רק במחובר שפסולו מדאורייתא או בשלא לשמה כלל שפסול מדאורייתא וכעין דס"ל לרמב"ם בחשו"ק דכשר לכתחלה בעע"ג הגם דבתופס ל"מ וגזרי' תופס אטו תורף בחשו"ק, כתב הב"ח ובג"פ דס"ל בתורף עצמו בעע"ג מהני מדאורייתא ומשום גזירה דלא יהי' עע"ג בתורף פסול ול"ג כל כך תופס אטו תורף עיי"ש כן י"ל בלא אמר הסופר בפה מלא וכן לענין כתיבה שלא לשמה י"ל דוקא שלא לשמה כלל אבל לומר בפה לא מחמירים כולי האי כיון שזמן עצמו דרבנן, וליכא בו ענין שיהי' פסול עבור הזמן בשלא לשמה מדאורייתא סגי כשאומר לו הבעל שיכתוב לשמה וכ"ש לפי מנהגינו שאומר הסופר לבעל כן אעשה וי"ל דהו"ל כאלו אמר בפה שיכתוב כנ"ל מה שמצוה שיכתוב לשמה, ומ"מ לכתחלה בודאי לא נסמוך עכ"ז שצריך שיכתוב הזמן והתורף אחר שאמר בפה מלא שכותב לשמה. אבל בדיעבד יש לצדד אצדודי להקל בדיעבד כבר כתבו וכ"ש כשכבר ניתן דלא תצא כנלפענ"ד אחר העיון עיון היטב הדק בעזרת החונן דעת והוא ית"ש יצילינו ממכשול ועיני מע"כ ידידי הרב נ"י לנוכח יביטו בשימת עין פקיחא פרטית על כל פרט שכתבנו, וד' יאר עינינו, הכ"ד אוה"נ דש"ת באהבה. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.