כתב סופר אבן העזר קפה

דספר וכתיב וכתב לה ספר שיהי' בשעת כתיבה דומי' דספר שהוא תלוש לפ"ז אם כ' על עלה של עציץ נקוב ולא פסק קודם הכתיבה, ואח"כ פסק הגם משום מחוסר תלישה ונתינה ליכא כמ"ש ר"ן כיון שאינו מעשה הניכר, מ"מ פסול משום שהי' מעשה הכתיבה בפסול שנכתב על דבר שאין דומה לספר, וכי כן בש"ס דילן דפליגו אביי ורבא בכתב על עלה של עציץ נקוב דמפרש דשקלי' ויהבי לה ניהלי' היינו דפוסק אח"כ ממקום יניקתו כמ"ש הר"ן וכשר משום דלאו מחוסר מעשה הניכר הי' ש"ע דלא ס"ל כירושלמי, דלירושלמי פסול כה"ג ויפה עשה המחבר שלא חש לטעמא דירושלמי וכן הטור כ' נתנו כשהוא מחובר פסול משום דכתיב ונתן בידה וכ"כ ר"ן, וכן משמע מרש"י במתני' שכ' מחובר פסול משום דמחוסר תלישה אבל משום כתיבה עצמה במחובר לא מספק, אלא משום שכיון שצריך לתלוש הו"ל מחוסר מעשה תלישה, וכולהו שבקו טעמא דירושלמי, משום דמש"ס דילן מוכח דלא ס"ל כירושלמי כדכתיבנא והוא נכון. ובדברינו אלו יצאנו לצדק דינו של הרשב"א דמובא בב"י היכא דכתיב בתלוש ואח"כ חזר ונטעו ובטלו ותלשו קודם נתינה לא מפסל משום מחוסר תלישה קודם נתינה כיון בשעת כתיבה לא הי' מחוסר תלישה ולא נתחדש שינוי בנתיים בגוף הדבר, דלא כרמ"ה שבטור, ורשב"א דייק כן מדאמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש וא"א רק בנטעו אחר הכתיבה, משמע בנטעו אחר הכתיבה וחתימה וחזר ותלשו קודם נתינה לא מפסל וכ' דבירושלמי מיבעי לי' כה"ג ולא איפשטא מ"מ כיון דבש"ס דילן לא מבעי' לי' ש"מ דס"ל דכשר כה"ג מכח דיוקא מדר"י הנ"ל. והפר"ח צווח ככרוכי' על הרשב"א כ"פ מיבעי' בירושלמי מה דלא מבעי בש"ס דילן וכולהון הלכתא נינהו הגם דל"מ דילן כיון דלא אתפרש להיפוך וכי ע"פ דקדוק א' שיש במשנה נדחה לירושלמי והלא בני מערבא. ידעו לפרושא מתני' טפי מינן והו"ל לחוש לחומרא בפרט באיסור א"א אלו דברי פר"ח ז"ל

והנה המחבר לא הזכיר מזה כלום נראה דנקיט לקולא כרשב"א דלא כרמ"ה שבטור, וכן משמע שטיחות לשון המחבר סעי' ד' ותמיהתו של הפר"ח רבה היא. וע"פ דברינו מצאנו מקום ישוב לדינו של הרשב"א, דהנה באמת דקדוקו של הרשב"א מדאמר עד שתהי' כתיבהו וחתימתו בתלוש מוכח דאחר חתימה לא מפסל משום שנטעו אח"כ ובטלו וחזר ותלשו דקדוק עצום הוא, והפר"ח לא כ' ישוב ע"ז רק הירושלמי ידע איך לתרץ. ולפע"ד נראה דירושלמי לשיטתו אזל דס"ל דמחובר פסול משום דבעי דומי' דספר וכתבנו שטעמא דירושלמי אם תלשו אחר הכתיבה פסול בלא טעמא משום דמחוסר תלישה לבד אלא משום דהכתיבה הית' בפסול שנכתב על מחובר הגם משום מחוסר מעשה הפסק' היניקה לא מפסל אבל פסול משום שהי' הכתיבה בפסול לפ"ז י"ל הא דאמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש דיש אופן שכתיבה בתלוש וחתימה במחובר, כגון שכ' על עלה של עציץ הנקוב ופסק' קודם כתיבה, ואחר הכתיבה חזר והעמיד במקום יניקה והוא מחובר וחתמו בפסול, אבל אחר כתיבה וחתימה אם חזר וחברו וקודם נתינה הפסיקו לא מפסל דהא הי' הכתיבה וחתימה בתלוש ומשום מחוסר הפסיקה ליכא דאין מחוסר מעשה הניכר כמ"ש הר"ן. וליכא למפשט מר"י כל שנטע אילן בקרקע אחר שנכתב ונחתם בהכשר וחזר ותלשו קודם נתינה דכשר די"ל כה"ג דמחוסר מעשה תלישה אפי' חברו אח"כ פסול, ולכן מבעי לי' לירושלמי שפיר ולא נפשט דמר"י אין ראי', לשיטת תלמוד ירושלמי פסול דמחובר משום דבעי דומי' דספר, אבל לפי מה שהוכחנו דש"ס דילן לא ס"ל כירושלמי וליכא פסול במחובר כשתלשו אח"כ רק משום דמחוסר תלישה והא דאמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש עכנ"ל באילן שחזר ונטע בין כתיבה לחתימה ומשום מחוסר תלישה בשעת חתימה, דבעלה של עציץ נקוב א"א למוקמי דהא כה"ג לא מחוסר מעשה תלישה מקרי וע"כ באילן שנטע בנתיים ומשמע אבל אחר כתיבה וחתימה כה"ג כשר כיון שבנתיי' כתיבה וחתימה לא הי' חסר תלישה כדינו של רשב"א והגם דרחוק להעמיס מ"ש בכוונת רשב"א, מ"מ הרווחנו כי דינו אמת ואינו נגד הירושלמי ומוסכם לפי ש"ס דילן ושני דינים אלו דלא מחמירי' חומרא היוצאת מטעמא דירושלמי והם דינו של רשב"א בנטעו אחר כתיבה תלי' זה בזה ולפי ש"ס דילן בשניהם אזלינן לקולא כנלפע"ד נכון לדינא ואמת נכון הדבר בעזה"י

ומה שתמהתי על המחבר סעי' ב' שלא כ' שצריך שיפרש שנותן לה העבד או הפרה כמ"ש הר"ן בשם הרמ"ה ורשב"א מדנפשי' והב"ש ס"ק ו' כ' דפליגו בזה ר"ן ורשב"א אם צריך שיתן לה בפירוש העבד והפרה ולמה לא הזכיר המחבר מזה כלום. י"ל פשוט משום דכ' רשב"א דמירושלמי לא משמע כן ועיי' פר"ח שהעתיק הירושלמי מתני' כשא"ל ה"ז גיטך אבל אמר והשאר לכתובתך נתקבלה גיטה וכתובתה כאחד משמע דבסתם הרי הוא שלה במתנה

וכתב טעמא דירושלמי הגם דודאי ל"ש בעבד ופרה אוירא דמגלתא היא כיון דבלא"ה הגט פסוק אנן סהדי כיון שרוצה שיהי' גט כשר שנותן לה השאר במתנה אלו דבריו ז"ל, לדידי צ"ע למה לא נימא מסתמא רוצה שיהי' השאר בכתובתה והא בש"ס דילן כ' ע"כ והשאר לכתובתך דקמ"ל אפי' איכא שאר אי אמר אין אי לא לא מ"ט אוירא דמגלתא היא, ובעבד ופרה דלא שייך אוירא דמגלתא היא רק משום דבלא"ה פסול אנן סהדי דרוצה באופן המועיל שיהי' הכל שלה נאמר אנן סהדי דרוצה שיהי' השאר לכתובתה וכשר בהכי וצל"ע

והנה הפר"ח מביא עוד מן התוספתא שכתוב שם על יד של עבד ונתן לה העבד על קרן ש"פ ונתן לה הפרה זכתה בהן ע"כ, וכן עיקר עכ"ל, ונראה הא דנראה לפר"ח מן התוספתא דא"צ לפרש יותר ממה דמשמע ממתני' דקתני ונותן לה וס"ל לר"ן ורשב"א דצריך שיפרש דוקא שנותן לה, ומשום דבתוספתא קתני וזכתה בהן ואי במפרש פשיטא שזכתה וע"כ דקמ"ל אם נתן לה סתמא זכתה בהן ולא יוכל לומר שלא התכוי' למתנה של השאר, או שהתכוי' שיהי' השאר לכתובתה, הרי לנו משמעות ירושלמי דמביא הרשב"א וביותר ראי' מן התוספסא דל"צ לפרש דסתמא כפירושו שנותן לה הכל במתנה, ופסקא של המחבר שסתם ולא כ' דוקא במפרש נכון לדינא

אלא לשון המחבר צריך ישוב שכ' ומוסר לה העבד ופרה לשון ומוסר לא משמע שהיא לה במתנה אלא שמוסר לה לאפוקי שלא יחתוך אח"כ ובמתני' קתני ונותן לה. וכן בתוספתא וכן הוא בטור ולא ידעתי למה שינה המחבר וכ' ומוסר לה ואפשר דרצה לומר ומוסר במסירה בעלמא בלי אמירה כלל דסתמא דמסירה כמפרש שנותן לה במתנה ואי הוי נקיט ונותן לה הי' מקום לומר שנתינה זו ע"י אמירה היא כמו שס"ל לרשב"א ור"ן בשם רמ"ה בפי' לשון הנותן דמתני', ולכן דייק וכ' ומוסר לה, דמסירה בעלמא כמתנה היא כן י"ל

והנה הא דבעינן דוקא שיהי' לה במתנה, אבל כשמשייר לעצמו עבד ופרה ומוסר העבד והפרה כולה לידה ואין בה בהם רק היד וקרן דלא מהני כן משצע מלשון מתני' ונותן לה וכן ס"ל לרשב"א ור"ן בשם רמ"ה דאם לא נתן לה הגט בטל ולכן ס"ל לפי סברתם דאם אינו מפרש שנותן לה בהגט בטל דלא זכתה רק בקרן ויד וא"כ הי' למחבר להשמיענו דבעי דוקא שיהי' נותן לה במתנה, ומ"ש ומוסר לה לא משמע דבעי דוקא שיהי' שלה רק שימסור לה וצל"ע

ויש לי מקום עיון אם יוכל לגרש בע"כ כשכותב על יד ושל עבד או קרן של פרה כיון שצריך שתזכה בעבד ופרה כולה ואם אינה רוצי' בגט הגם דבגט נתינה בע"כ שמי' נתינה מגזה"כ שיוכל לגרש בע"כ דוקא הגט עצמו, אבל הפרה ועבד כולו שאינו שייך לגט אלא דאם אינו נותן לה הגט ממילא פסול לא יוכל להקנותה בע"כ או נימא כיון דא"א לגט בלי שתקבל העבד או הפרה כולה יוכל להקנות' בע"כ כמו הגט עצמו, ועיי' כ"א ע"א והא מתנה בע"כ ליתא, התם שאני דשני קניני' הם קנין החצר וע"י קנתה הגט אבל כאן קנין א' הוא אפשר הוי כנתינת הגט עצמו כיון דגט אינו כשר בלא"ה ומהני בע"כ ג"כ וצל"ע

ואחר העיון נלפענ"ד עפמ"ש פ"י גיטין כ"א ע"ב הא דבעינן שיהי' דוקא העבד ופרה כולה שלה דאי משייר לעצמו ונותן לה לאו כרות גיטא הוא עיין בו, לפ"ז נ"ל גם אם לא יוכל להקנות לה בע"כ הפרה ועבד כולו כיון דהוא חפץ ורוצה שיהי' לה במתנה ולא שייר לעצמו בו מידי מצידו, והיא שאינה רוצי' לזכות בעבד ובפרה, והוא אינו מעכב בכל שעה שרוצי' לזכות שתזכה בכולו, כרות גיטא מקרי כיון שהיא כרתה ואין לו בו כח וזכות ותלי' בדעתה ורצונה כנלפענ"ד ועדיין צ"ע לדינא

והנה מה שנתקשה ע"י שם מלעיל כ' ע"ב במ"מ שהנייר שלי לולי דאותיות פורח' וכן בבין שיטה לשיטה מהו משום שהוא בגוף הגט הי' כשר ובמעכב הגויל לעצמו כשר ול"א לאו כרות גיטא הוא והניח בצ"ע. ועיי' רשב"א באיבעי' דר"פ בין שיטה לשיטת י"מ דאיבעי משום שמא הוי שיור בגט ולאו כרות גיטא הוא וקשה הא במשייר עבד ופרה פשוט דלא כרות