כתב סופר אבן העזר יז

פרק האומר בההיא סמי' אם נאמן לך כבי תרי זיל אפקה ופסק המחבר ס' קע"ח שגם בזה"ז הדין כן או נימא כיון שאין מחויב להאמין לו, משום שמא יאמין לו א"צ להודיעו, ואמרתי לו במשקל ראשון כי ספק כזה יש בכל עד אחד המעיד בדבר לאסור היכא דאתחזק היתירא דאינו נאמן רק כשמאמינו בלבו יש מקום לספק זה אם מחויב להגיד לבעליו אולי נאמן עליו כבי תרי, ויש להביא ראיי' דא"צ להגיד לו משום דאולי יאמין לו ממ"ש רשב"א בגיטין דף נ"ד ע"ב בשם ראב"ד ראיי' דעד אחד נאמן בכל מקום מגיטין דף נ' ע"א להא דס"ל לחזקי' דשוגג פטור כדי שיודיעו ואי אין ע"א נאמן גם כשיודיעו אינו נאמן ולא יוצלו הבעלים מהאיסור אלא ע"כ ש"מ דעד אחד נאמן ע"כ, ואי ס"ל דצריך להודיעו אולי יאומן עליו כבי תרי לק"מ משו"ה פטרוה לשוגג כדי שיודיעו אולי יאמין לו ויעשה העד כמחויב עליו ויודיעהו וע"כ דס"ל לרשב"א וראב"ד כיון שאין צריך להאמינו אינו מחויב להודיעו מספק שמא יאמין לו, ויש לדחות דס"ל לולי דע"א נאמן מן הדין וכשיודיעו ינצל מן האיסור כי צריך להאמין לו מן הדין בוודאי משום ספק שמא יאמין לו הגם שמחויב להודיעו שמא יאמינו מ"מ לא הי' פוטרים אותו מלשלם כדי להציל הבעלים מאיסורא יען דאינו בכור שינצל ע"י הודעתו כיון שא"צ להאמין לו, אבל יש להביא ראיי' דמחויב להודיע מן מ"ש הרשב"א בקדושין דף ס"ו שדחה ראיי' הראב"ד הנ"ל וז"ל דלאו ראיי' גמורה הוא כ"כ דלאו משום דנאמן בע"כ דבעל הבית אלא מתוך שיודיעהו דלמא מהימן לי' כבי תרי עכ"ל ופשיטא אם אין צריך להודיעו לא הי' פוטרי' אותו כדי שיודיעו לרצונו במקום שאין צריך להודיעו וע"כ שצריך להודיעו מן הדין אולי יאמין לו ומשום חיוב תשלומים לא יעשה המחויב עליו להודיעו לכן פטרוהו, וי"ל גם להראב"ד הכי ס"ל אלא דדוחק לו שפטרוהו כדי שיודיעו אולי יאמין לו וגם רשב"א בגיטין כדמייתי לראב"ד לא דחה ראיי' זו משו"ה, ובקדושין לא כתב רק דלאו ראיי' גמורה הוא דיש מקום לדחות כדדחי אבל הרגיש בנפשו דדוחק לומר כן ולכן כתב דלאו ראיי' גמורה הוא כנ"ל

היוצא לנו כי דעת רשב"א בקדושין דבעי להודיעו מספק שמא יאמין לו וינצל מאיסור ולא מצינו מי שחולק עליו בזה, ולכאורה נפשט הספק שלפנינו בע"א שראה אשת חבירו שזינתה שצריך להודיע לבעל שמא יאמין לו וכן עד אחד בכל איסורי היכא שאינו נאמן מ"מ הוא צריך להודיע לבעליו שמא יאמין לו וכן צריך לפרסם לרבים שמא יאמינוהו ולא יכשלו, מ"מ בנדון שלפנינו שאמר העד כן לפני ב"ד אין הב"ד צריך להודיעו מזה לבעל אולי יאמין לו הבעל למה שהעיד העד בפני ב"ד בשלמא העד בעצמו שיודע בעצמו ויודע בירור הדבר שהאשה זינתה ואסורה לבעלה צריך להודיעו לבעל אולי יאמין לו, אבל אחר או אפילו ב"ד א"צ להודיע לבעל בשם העד כיון שהם אין יודעים אם האמת אתו ואוקי אתתא בחזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות כל שאינו נאמן להשומע ממנו כבי תרי ומשום ספק שמא נאמן על הבעל כבי תרי, אפשר לא צריכו הב"ד להודיע לבעל ואין ללמוד דבר זה מרשב"א קדושין הנ"ל הא חדא ועוד קאמינא גם העד עצמו אפשר שר אין צריך להודיע מספק שמא יאמין לו, דהתם במטמא ומדמע וכו' שהוא בעצמו טימא ואסר של חברו ועל ידו יכשלו הבעלים ס"ל לרשב"א דצריך לעשות כל טצדקי שלא יהי' מכשול בא על ידו לבעליו, ורק משום ספק שמא יאמין לו מחויב להודיע, אבל עד דעלמא שיודע באשת חברו שזינתה או שדבר זה אסור אפשר דלא צריך להודיע מספק שמא יאמין לו כבי תרי אלו דברים הדברים שהשבתי להה"ג ני' במושכל ראשון בלי עיון, וכתבתי לזכרון דברים ולמזכרת אהבה שביניני ברית כרותה וכאשר שבתי לשלום למקומי שמתי הדבר הזה אל לבי וחשבתי מחשבות לפי מ"ש הרמב"ם הלכ' משכב ומושב הלכה ט"ו וז"ל ואם הי' נאמן לו סומך על דבריו, ואם לאו שורת הדין אינו נאמן ואם רוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ועיין כ"מ שיצא לו לרמב"ם כן מלשון רב אמי גיטין דף נ"ד ע"ב דאמר שורת הדין אינו נאמן משמע דראוי' להחמיר ולהאמין לו עיי"ש ויש מקום לומר כיון שראו' להחמיר וקרוב שיחמיר ויפרוש הגם שאינו נאמן לו כבי תרי מחויב העד להודיע דקרוב הוא שיחוש לדבריו ויחמיר על עצמו ומסתבר דבעי להודיעו אלא דלא מצאתי לי מן הראשונים שכ' דראוי' לחוש לדברי עד אחד ורמב"ם יחידאי הוא, בדבר והמחבר ורמ"א בסי' קכ"ז לא כתבו מזה כלום ובתשובה א' כתבתי דחידושי ר"ן ס"ל כרמב"ם דכ' בחידושיו בגיטין שם לפרש הא דאמר ר"א שורת הדין דאינו נאמן דס"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ומשורת הדין אינו נאמן דאין לומר מתוך שנאמן להפסיד שלו דהא מה"ת פטור, ואחר שתיקנו חכמים דמזיד חייב אם אמר במזיד טמאתי טהרותך נאמן משום מתוך ובשוגג אינו נאמן לכך אמר שורת הדין היינו מעיקר הדין אינו נאמן בין בשוגג בין במזיד אלו דבריו ז"ל, ומדלא כ' לפרש בפשיטות דשורת הדין א"צ אבל ראוי' להחמיר על עצמו ש"מ דלא ס"ל כרמב"ם, והראיתי בסוג' דלפי חי' ר"ן מדוקדק לשון הש"ס דקאמר רבי אתה אומר כן והא אמר ר"י וכו' ותיבות רבי אתה אמור כן שפתי יתר הם דלא הו"ל לומר רק והא אמר ר"י וכו' וי"ל על פי מה שהעיר הפנ"י דף נ"ג ע"א על ראי' דעד אחד נאמן מכהן הגדול ביום הכפורים לחזקי' דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ליכא ראיי' מכה"ג דהוא מן התורה נאמן משום מתוך שנאמן להפסיד לעצמו עיי"ש, וקשה לפ"ז איך מקשה על רב אמי מדאמר ר"י משמי' דר"א ולר"י לשיטתו דס"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומן התורה פטור מלשלם בין שוגג בין מזיד שפיר איכא ראיי' מדכהן גדול נאמן שמע מינה עד אחד נאמן ולרב אמי לא קשה אולי סבירא לי' כחזקי' וליכא ראיי' מכהן גדול דהוא נאמן מן התורה משום מתוך דמפסיד לעצמו ורב אמי אמר עכשיו דתקנו חכמים דשוגג פטור אינו נאמן וצ"ע, ולפי פי' ר"ן א"ש מדאמר שורת הדין אינו נאמן היינו מעיקר הדין א"כ בין שוגג בין מזיד א"נ משום דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק שמע מינה דס"ל לר"א לא שמיה היזק ושפיר הקשה עליו מדאמר ר"י דמוכח מכהן גדול דע"א אינו נאמן, וזהו שאמר רבי אתה אומר כן דהיינו דדייק ואמר בזה הלשון שורת הדין אינו נאמן ש"מ דס"ל לא שמיה היזק קשי' מדאמר ר"י וא"ש ע"ד פלפלא טבא

היוצא לנו מזה דהרמב"ם יחידאי הוא בדבר הזה והמחבר ורמ"א לא העתיקו הא דרמב"ם דיש להחמיר על עצמו חוץ אם מאמינו בלבו כבי תרי אם כן מסתבר יותר דלא צריך להודיעו משום ספק שמא נאמן עליו כבי תרי דלא שכיח חוץ כשיודע שתמיד מאמין לו כבי תרי בכל מה שאמר לו מאז ועוד נ"ל גם לרמב"ם י"ל דווקא באיסור דעלמא במקום חזקה או בפועל דאיכא סברא שאינו נאמן ס"ל לרמב"ם דראוי לחוש לנו ולהחמיר כיון שיש נאמנות לעד אחד באיסורים היכא דליכא חזקה לכן גם באיכא חזקה ראי' להחמיר, אבל בדבר ערוה דאין לע"א נאמנות כלל ולכמה פוסקים אפילו בלא אתחזק בזה י"ל גם הרמב"ם ס"ל דאין ראוי' להחמיר, ועוד נ"ל לפמ"ש הכ"מ בטעם שני לרמב"ם משום דר"י מביא ראיי' מכה"ג דעד אחד נאמן הגם דדחי ראיי' שלו, מ"מ ראוי' להחמיר כר"י משום ר"א דמביא ראיי' מן התורה וכל זה בשאר איסורים אבל בדבר שבערוה דליכא מאן דס"ל דע"א נאמן אין ראוי' להחמיר כלל במקום דליכא חולק כנ"ל, ובזה"ז דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בעל כרחה ואיכא דיעות אם יוכל לומר הבעל שנאמן עליו כבי תרי ככתוב ברמ"א סי' קע"ח וגם לשיטת המחבר כשנאמן עליו בלבו כבי תרי צריך לגרשה מ"מ היכא שאין נאמן בלבו כבי תרי בוודאי אין לו להחמיר על עצמו לחוש לדברי העד גם לרמב"ם כנלפע"ד נכון לדינא ועיי'

וזאת תורת העולה לדינא, א) מי שעל ידו נאסר את של חברו בשוגג או במזיד כמו המטמא ומנסך צריך להודיע לבעליו שלא יכשלו הבעלים על ידו, לא מבעי' אם מזיד הוא ומחויב לשלם לו דנאמן מתוך שנאמן על שלו דבעי לשלומי צריך להודיע לבעלים כי בע"כ צריך להאמין לו, ואפי' הוא רק שוגג, דאינו נאמן מן הדין מ"מ צריך להודיעו ולעשות כל טצדקי שמא יאמין לו כבי תרי ולא יהי' הבעלים נכשלים על ידו, ב) עד דעלמא שיודע בשל חברו שהוא אסור ומן הדין אינו נאמן לשיטת הרמב"ם דראוי לחוש לדברי העד קרוב לומר דצריך להודיע לבעליו גם אם אינו נאמן מן הדין דקרוב הוא אצלו דיחמיר לעצמו ויהי' מן המחמירי' ומהמשובחים, אלא הא בארנו דלא קיי"ל כרמב"ם בזה מ"מ יש מקום ספק אפשר בעי להודיע אולי יאומן בלבו כבי תרי, ואם יודע העד דנאמן עליו תמיד כבי תרי בכל מה דאמר לו מעולם בוודאי צריך להודיעו דקרוב הוא שגם בדבר זה יאמין לו כתרי, ג) באחד שזינה עם אשת פלוני צריך להודיע לבעלים שמא יהי' נאמן לו כבי תרי וצריך להודיעו אולי יאמין ולא יכשל הבעל על ידו וכ"ש דלא יאמר לבעל שהוא זינה עמה דשמא על ידי שמשים עצמו רשע לא יאמין לו, ועיי' סי' קט"ו דפלגינן דבורא ועיי' ח"מ שם דהנפקותא כשיצטרף אחר עמו דהוא לבד גם אם פלגינן דיבורי' אינו נאמן לאוסרה ואם מאמין לו גם אם לא פלגינן דבורי' והוא רשע כיון שמאמין לו בלבו אפי' הוא רשע חייב להוציאה עיי"ש, מ"מ נ"ל שלא יאמר לו שהוא זינה עמה שמא עי"ז לא יאמין לו וכ"ש אם יודע שבכל פעם האמין לו כבי תרי ועכשיו על ידי שיאמר לו שהוא זינה עם אשתו אפשר יאבד נאמנותו לכן לא יאמר לו רק שיודע שאשתו זינתה וכן היא שיודעת בנפשה שזינתה צריכה להודיע לבעלה אולי יאמין לה ולא יכשל על ידה, ד) ע"א שראה אשת פלוני שזינתה מספקא לן אם צריך להודיע שמא יאמינו כבי תרי כמו באיסור דעלמא ויש בדבר ערוה ספק יותר מאחר שבארנו דגם הרמב"ם ס"ל בדבר שבערוה שאין מקום להחמיר לחוש לדברי העד ולא קרוב הוא לומר שיתן מקום לדבריו ויפרוש ולא יכשל, וספק זה רק לעד עצמו שראה מעשה אבל מי ששומע ממנו ואפילו אמר בפני ב"ד ואין העד נאמן עליו כבי תרי כ"ג דאין צריך להודיע לבעל שמא נאמין עליו וינצל מן האיסור כיון דמספקא לנו אם אמת בפי עד ושמא שקר בימינו ויש לה חזקת כשרות והיתר לבעל, ה) כ"ז לשיטת המחבר סי' קע"ח דאם מאמין לו בלבו חייב להוציאה בלי חולק, אבל מאחר