כתב סופר אבן העזר קסו

ורבי ס"ל כוותי' דריב"ק היינו לפמ"ש הרשב"א והוכיח ממסקנ' סוגי' שם דס"ל דפליגו בצריך בי' עשרה למשלפי מוכח ע"כ דבריית' כריב"ק לכן הלכת' כוותי' כנ"ל והוא יישוב נכון) ולרב אשי דבריית' בע"מ ופליגו בעדות שבטלה מקצתו קשה תרתי לפלוגת' דרבי ורשב"ג בבריית' דאמר לעשרה כתבו ובריית' אמר שנים ל"ל והיא קושית פנ"י ומיישב ע"פ שיט' הרמב"ם דס"ל לחלק בין עדי מסירה לע"כ דמסתבר יותר דבטלה כולה בע"מ והוצרך לתרתי פלוגת' עיי' בו, והנה רוב ככל ראשונים ל"ל כרמב' ובאמת אין מובן מה יש בין ע"מ לע"כ בדבר הזה, וצ"ל דמ"מ ה"א הי' ודוחק אבל אי נאמר דבאומר לעשרה כתבו משום דאין ברירה למפרע לא חל השליחו' רק בשעת מעשה כשהוברר מי הוא הכותב והחותמים אבל באמר לשנים וכ' ועשה אותם שליחי נתינה נ"ל דא"צ לכל זה דמיד מתחיל השליחות דהרי עשאו' שני' שליח' נתינה שיתנו שנים או יחד יהיו שלוחי' במעשה נתינה או כ"א מהם כפי רצונם ול"צ לומר לא הוברר למפרע ולא מכאן ולהבא כמובן ממילא נעשו מיד בשעת דבורו שני' שלוחיו, לפ"ז י"ל דבכל מבריית' א"כ רבות' לפי שכ' הפ"י והוא האמת דל"ש דבר זה אי בטלה מקצתה בטלה כולה להא דאמרינ' במק"א עדות שבטלה מקצתה, אלא טעמ' דרשב"ג דאמדינן דעתו כיון שבטל מקצת השליחות בטל כולה שאין רצונו בכל שלוחים שעשה בזה ובהא פליגו רבי ורבנן, לפ"ז י"ל לחלק בין שליחות דע"כ ובין שליחות דע"מ לחוד, דבשליחות דע"כ כשאומר שעושה אותם שלוחי' עדיין לאו שלוחי' המה רק משע' שבררו ביניהם מי יהי' שלוחי' בדבר לכן אלים אומדנ' דבטל כולה ומבטל דבורו הגם דדברים שבלב הוא שמבטל כולם שלא אמר כיון דעדיין לא חל השליחות ולא עשה פעולה, אבל בעדי מסירה מיד נעשו שלוחי' ה"א דס"ל גם לרשב"ג דלא אלים אומדנ' כזו לבטל דבריו שדבר בפיו וכבר חלה ועשו פעולה, קמ"ל באמר לשנים ועשאום ע"מ דחל מיד שלחות' מ"מ נתבטלו כולם ע"י אומדנ' זו, ומהא ה"א בהא פליגו דלא אלים האומדנ' כ"כ אבל באומר לעשרה מודה קמ"ל מן כל זה יש לנו סמך למה שחידש לן הנב"י והבן

אלא דקשי' לן הלכת' דקי"ל לא בטלה כולה אפי' באומר לעשרה דקי"ל כרבי, וקי"ל אין ברירה מנ"ל דרבי ס"ל כה"ג דל"ב כולה דלמ' לא פליג רק באמר לשנים דמיד נעשו שלוחיו וכן באומר לעשרה משום דס"ל יש ברירה ומיד חלה השליחות על מי שהוברר לבסוף, אבל אי הי' ס"ל אין ברירה לא' הי' פליג על רשב"ג דבטלה כולה, ואנן דקיי"ל אין ברירה מנ"ל דרבי ס"ל דלא בטלה כולה וע"כ דלא כנב"י דגם באמר לעשרה גם דאין ברירה למפרע נעשו שלוחיו מיד מטעמ' דנכתוב לקמן אי"ה

ולקושי' פ"י תרתי בריית' ל"ל כל קושי' יש לה תירוץ וי"ל עפמ"ש דטעמ' דרשב"ג דאתי' אומדנ' דבטל כולם ומבטל דבורו י"ל דמבריית' דאמר לעשרה הו"א כיון דדבור בעלמא בלי מעשה של בעל במינו שלוחי' הוא אתי' אומדת' ומבטלו דהוי כאומדנ' דמוכח, אבל באמר לעדי מסירה דבריית' שני' דאיכ' מעשה מסיר' הגט לשלוחיו ה"א דס"ל לרשב"ג דלא אתי' אומדנ' זו ומבטל דבור שיש עמו מעשה קמ"ל, ואי אשמעינן בהא ה"א באמר לעשרה דליכ' מעשה מודה רבי קמ"ל, ועיי' קדושין ר"פ האומר סברו' וחלוקים כאלו לל"ק דר"י ור"ל שם ועוד שם ע"ב לל"ב וא"ש נכון

עוד אביא לי ראי' דלא כנב"י מדאבעי' שם אמר כולכם מהו וכו' והנהו כיון דאמר כולכם לא מצי כתבו ויהבו וכו' פשיט' לבעל האבעי' כמו באמר לעשרה דס"ל לרשב"ג דבטלו כולם כן באמר כולכם בטלו כולם אלא דחשש' ליכ' דלא מצו כתבו ויהבו בלתי מעדי' יחד, ואי כנב"י חילוק רב ביניהם דבלא אמר כולכם לא נעשו שלוחי' מיד ס"ל לרשב"ג דאתי אומדנ' ומבטל דבור ראשון דעדיין לא חלה השליחות, אבל באמר כולכם דנעשו מיד כולם שלוחים מנ"ל בפשיטות דס"ל לרשב"ג למסקנ' סוגי' ש"ס בב"ק דאין ברירה, אלא דטעמ' לא ידענו איך יחול השליחות מיד כיון דא"א לומר הוברר למפרע עד שיתברר מכאן ולהלאה חושבנא דאלו שלוחיו ואחרי' גם מני אז והלאה לאו שלוחיו המה

וכאשר בנותי בספרים מצאתי את שאהבה נפשי בקצה"ח בסי' ס"א שכ' אמר לעשרה כתבו לא תלי' בברירה מי יעשה המעשה לבר' כי הוא עושה כולם שלוחי' כל מי שירצה לעשות מעשה וכולם שלוחי' מעיקר' אלא א' עשה מעשה, ונסתייע לזה מתשובת הרשב"א מובא בב"י א"ע סי' קמ"א דבעשתה ש"ק ואח"כ עשתה אחר או עשתה לכמה שלוחי' בב"א כל שהגיע לידה מא' מהם הוי' מגורשת דלא שייך בכי הא ברירה ולפמ"ש יש מן סוגי' דגיטין הנ"ל ראיי' דל"ש בהא ברירה ומלת' בטעמ' כמ"ש הקצ"ח ואמת נכון הדבר

והנה מתשובת הרשב"א הנ"ל מלבד מ"ש הנב"י באמר לעשרה צריך לומר הוברר אלא דלא צ"ל הוברר למפרע מהנ' דמוכח מרשב"א דס"ל בפשיטות דלא תלי' בברירה דמיד נשתוו כולם שלוחיו, דאין לומר דכונת הרשב"א ג"כ משום דחל השליחות בשעה שהוברר דהא כ' אבל בתלה בדעת תלי' בברירה, ואז בעשתה כמה שלוחים משום די"ל אז כשהוברר נעשו שלוחי' ה"ה נמי בתלתה בדעת אבי' ומ"ש, וע"כ דלא מהאי טעמ' דנב"י אתי' הרשב"א עלה אלא כמ"ש הקצ"ח דעשי' כולם שלוחי' ומינה דרשב"א לא ס"ל האי סבר' דנב"י בתלתה בדעת אחר דאמרינן דנעשה שליחה אחר הברירה ולא צ"ל הוברר למפרע אמרי' בריר' מאז ולהלאה, ולא קשי' לרשב"א מכח ראי' הנב"י מאמר לעשרה דהא ס"ל לרשב"א דעושה כולם שלוחי' בדבר מיד והי' נעלם לפי שעה מהגאון נב"י תשוב' הרשב"א הנ"ל בתרתי במחכ"ת

אבל נגד זה מצאנו לנב"י תנא דמסייע לו הר"ש בפ"ה דמעשר שם באומר כרם רבעי כשיהי' נלקט יהי' מחולל ל"ש בזה ברירה הואיל ולא חל החילול עד שיתלקט ע"ש ומביאו הקצה"ח שם, וכ"כ מהרי"ט בח' ח"מ סי' כ"ג ומ"ש בקצה"ח בזה תלי' אם אמרינן מה דהשת' לא מצי עביד כבש"ס כתובו' עיי' בו לפע"ד לאו ראי' דגם השת' יוכל למיעבד לזה שליח כשאומר כל מי שהוא ממקום ההוא יהי' שלוחו והוי כאומר לעשרה כתבו ותנו דס"ל לרשב"א דלא תלי' בבריר' דמיד נעשו כולם שלוחים, ולא חסר רק רצונו שאינו רוצה רק שיבחר הך לא דמי להך דכתובות ושם נאמר הואיל אי בעי פריק כיון שיש בידו שום אופן ל"א מה דהשת' ל"מ עביד, ושפיר י"ל דלאחר שהוברר נעשה שליחו הגם דל"א הוברר למפרע עכ"פ בידו הי', ואפשר ג"כ שיהי' לאח"ז כשיוברר ופשוט ויש להאריך והקצרתי דעל מ"ש מהרי"ט כ' שפיר דתלי' בהנ"ל אבל להא דרשב"א לא תלי' בהנ"ל

ולדינא נלפע"ד כיון דרשב"א לא כ' רק דאפשר דתלי' בברי' נראה מקום ספיקתו דלמ' אמרינן ברירה כי האי דהוברר מכאן ולהבא או גם ברירה כזה ל"א, אבל להבא לא מצינו ואפושי פלוגת' בהרחקה כ"כ דמאן דס"ל יש ברירה אפי' למפרע ומאן דס"ל אין ברירה אפי' מכאן ולהבא לא מאין לנו להפליג הפלוגת' כ"כ, וגם הרי הרשב"א כ' בפרק אפשר לא שבקינן ודאי של הכ"ש ושל תוס' ב"ק ס"ט ע"ב דאין להם מובן לפי הפשוט אם לא נאמר דכונה כהנ"ל כמ"ש הקצה"ח בקיצור ועשה ציון לתוס' הנ"ל וגם מהרי"ט מכח קושיותיו העלה חילוק הנ"ל בודאי נחזיק בודאי של הר"ש ושל תוספ' ומהרי"ט וינוח ספיקו של הרשב"א וגם אם הי' הרשב"א חולק והם מסבר' הלא רבו עליו, וגם כללא כייל לנו הסמ"ע דנקטי' כתוס' בכ"מ עיי' מג"א ריש סי' ת"ז

והלום ראיתי אחרי רואי בבית מאיר סי' קמ"א ססע"י ג' שמשיב דברים נכוחי' על הנב"י הא ע"כ צריך עדים שאמר הבעל דממנה שליח מי שיבחר בו פלוני וצריך ג"כ עדים שאותו פלוני בחר בזה והו"ל כל כת מעיד על חצי דבר לשיט' רי"ף שבתוס' ב"ק וע' ע"ב ד"ה למעוטי והיא שיט' הרמ"ה שבטור סי' קמ"א וגם רמב"ן שמביא רשב"א גיטין פי' האומר דכ' הו"ל כאן חצי דבר כיון דלשליחות עצמו צריך ב' עדות הנ"ל, והנה המחבר סי' קמ"ב פסק להך דינא של הרמ"ה והוא כשיטת הרי"ף כמ"ש ב"ש שם ומיישב עפ"ז קושי' ד"מ וב"מ כ' וכי אין לנו לחוש לשיט' ר"ף רמ"ה וטור, ובמח"כ לא עיין במ"ש הט"ז שם ס"ק י"א שכתב ואנו קיי"ל כתוס' שתי' זה עיקר וזה ג"כ כוונת ב"ש, אלא מ"ש הט"ז דקיי"ל כתוס' שתי' זה עיקר הנה מה דפשיט' לי' דקיי"ל כתוס' נ"ל עפמ"ש הסמ"ע סי' כ"ה ס"ק י"ט בשם המרדכי שפוסקי' בכ"מ כרב אלפס אם לא במקום שתוס' חולקי' עליו ועיי' מג"א רס"י תי"ז דמביא סמ"ע הנ"ל כמדומה לזה נתכוין הט"ז דבכ"מ הלכה כתוס', אפי' נגד הרי"ף דנקטי' כותי' נגד רברבתא וכ"ש כאן דתוס' מביא הרי"ף ראה וידע אותו וחולק עליו כנ"ל כונתו ברור אלא נ"ל כיון דתוס' לאו מצד הסבר' חולק על הרי"ף דבאמת מצד הסבר' מסתבר יותר שיטת הרי"ף דרשנו חזקה העמידו שחייב לשלם וחילוקו של תוס' אין לו הסבר מ"ל אם יוכלו לראות כולו או לא סכ"ס חצי דבר הוא. וראיתי בחי' רמב"ן ב"ב שמסביר בטוב יותר לחלק בין עדות דשני חזקה לעדות דא' אומר בגבה וכו' בעדות שני חזקה כיון שמעידים שיושב ואוכל מתחיל עדות שאר שנים ג"כ אם לא נשתנה ע"י שנוי שיצא משם אח"כ נשאר בחזקתו, אלא שאנו חוששין שמא אח"כ נסתלק משם וצריכים עדות לשארי שני חזקה, אבל מעדות הראשונה מתחיל מיד עדות