כתב סופר אבן העזר קסא

כר"י אלא דבש"ס דילן לא נמצא פלוגתא בזה ומביא דר"י אמר שמואל וצריך להניח הרי את מותרת ג"כ ומוקי רישא כר"א וצ"ל דהא"מ כ"ש הוא משמו ושמה כמ"ש לעיל

ובהג"א פ"ב דגיטין כ' ע"א בשם ירושלמי כ' כל הגט שלא לשמה ושם האיש ואשה לשמה ומשמע אפי' כ' הרי א"מ לכל אדם שלא לשמה כשר ופליג אדשמואל פ' כל הגט לדידי' הרי את מותרת צריך לכתוב לשמה מא"ז עכ"ל

והנה מ"ש בשם ירושלמי דכ' כל הגט אפי' הרי את מותרת שלא לשמה כשר, הגם דיש פלוגתא דר"י ור"ל דר"ל פוסל כ' הג"א דבירושלמי מכשיר משום דבר פלוגתא דר"י ר"ל הוא ובכ"מ הלכה כמותו כזה בב"י או"ח סי' תמ"ט במ"ש הטור ע"ש ירושלמי דחיישי' להערמה עיי"ש. ומ"ש ופליג אדשמואל פ' כל הגט כוונתו דלהלכתא נקטינן כש"ס דילן דלא מצינו חולק על שמואל בזה וכ"כ ב"י סי' קכ"ג ד"ה כ' בהג"א וכו' ופשיטא דלא קיי"ל כירושלמי במקום גמרא דילן, ואני מוסיף והולך דכלל זה דר"י ור"ל הלכה כר"י היכא דליכא מאן דס"ל כר"ל אבל היכא דאיכא עוד מאן דס"ל כר"ל הלכה כמותו במקום חדא עיין זה תוס' ב"מ בסוגי' דמשיכה ר"פ הזהב והכא הרי איכא ר"ל ור"י אמר שמואל בודאי הלכה כמאן דפוסל

והנה הג"א וב"י לא ציינו איה מקומו של ירושלמי, ומקומו הוא ר"פ כל הגט ובפ' ב' הלכה ד'. ויש מקום אתי לומר הא דאמר שמואל דבעי שיניח מקום הרי את מותרת דוקא היכא דמניח שמו ושמה משום דסתמא לאו לשמה קיימא לגרש בגט זה ועלה קאי שמואל דצריך שיניח שמו ושמה צריך שיניח ג"כ הרי את מותרת וכ"ש הוא כמ"ש. אבל אם כ' כל הגט לשמה, והרי את מותרת סתמא בלי כוונה לשמה מאחר שכבר כתוב כל הגט בכוונה לשמה וכבר אנתק לשם איש ואשה זו, וא"א שאחר יגרש בו ויהי' פסידא דהסופר מגלתח כולה וטרחתו סומכי' דסתמ' לשמה קיימא ואפי' לא התכווין נהרי א"מ לשמה סתמא לשמה קיימא, ושמואל ופלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי דר"ל פוסל היכא דמשייר שמו ושמה גם תורפו ס"ל לר"ל דצריך שיניח אבל כ' שמו ושמה כראוי לשמה וכ' הרי א"מ בלא כוונה לשמה לכ"ע כשר הוא

ולמדתי סברא זו מתורתו של תשובת מהרי"ו סי' כ"ז וציין עליו הרמ"א סי' קל"ב ססע"י ט' ובב"ש ס"ק י"א דאם לא הוציא העד בפיו כשר ובארתי בתשובה דב"ש במח"כ לא העתיק מכווין של מהרי"ו והמעיין בו יראה כעין כי מפורש כ' ליישב שיטת הרמב"ם פ"ג מגירושין דאם כ' הסופר לשמה ולא חתמו עדים לשמה דכשר, וכ' דכוונת הרמב"ם כיון שכ' הסופר כולו לשמה גם אם אין העדים מכוונים לחתום לשמה סתמא לשמה קיימא ואינו ענין כלל למ"ש ב"ש על שתמ, ושם בארתי לפי גרסא שלפנינו וברמב"ם דס"ל דעדים באם חתמו שלא לשמה פסול וכ"כ הטור על שמו וכן ס"ל לכל ראשונים מוכח נגד סברת מהרי"ו, אלא דיש לדייק שכ' וחתמו שלא לשמה דכוונתו שהתכוונו שלא לשמה, אבל אם חתמו סתם ולא חתמו במכווין לשמה סתמא לשמה הוא וכשר ועיי' דיוק לשון כזה בתוס' ע"ז י"ב ע"א אלא דטור וש"ע שינוי לשון הרמב"ם וכתבו ולא חתמו לשמה נראה גם כשחתמו סתם פסול ושם בארה, וכעת אומר אני דוקא בחתי' עדים ס"ל הגם דכ' סופר לשמה עדים שחותמים סתם ל"ח סתמא לשמה חותמים דמגברא לגברא כ"ח סתמא לשמה מכוונים, ועוד עדים גריען בזה שאין כותבין מענין הגט כלל רק חותמי' שמותיהם וגם לא עשו מעשה לשמה קודם שחתינו לכן ל"ח סתמא לשמה חותמי' אבל סופר שטרח ויגע ויש לו פסידא וכבר עשה מעשה רב וכ' לשמה הרי את מותרת מסתבר לומר דמסתמא לשמה הוא ודומה לקדשים דסתמא לשמה מאחר שמוכנים לכך משעה שהקדישו ושם בעליו עליהם, ומ"ש הטור בסי' קכ"ג דצריך שיניחו חשו"ק מקום הרי א"מ וכו' שם לא נכתב כלל לשמה ומניחים שמו ושמה כן צריך להניח הרי ת מותרת, אבל כשכבר כ' הסופר שנו ושמה וכל הגט לשמה והרי את מותרת סתם לא מוכח דס"ל דפסול, אלא דמשמעות הג"א בשם א"ז נראה דלא ס"ל כמ"ש דהא מביא על שם ירושלמי כשכתב כל הגט שלא לשמה רק שם איש ואשה כשר ואפי' כ' גם הרי את מותרת שלא לשמה, וע"ז כ' דלא כשמואל פ' כל הגט מוכח מתוכו דלא נחית לחלק בין כל שמו ושמה לשמה והרי א"מ לא כתב לשמה ובין הא דשמואל דאיירי דלא כתב עדיין כלל לשמה ובכה"ג ר"ל פוסל, אבל בכתב שמו ושמה כראוי' לכ"ע כשר, וי"ל גם הג"א ס"ל לחלק כמו שחלקנו בשנדייק בלשונו שכ' וז"ל אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם איש ואשה לשמה ומשמע אפי' כ' הרי את מותרת שלא לשמה, דייק וכ' שכתב שלא לשמה ולא כתב שלא כתב לשמה כל הגט, ולא כ' הרי את מותרת לשמה, י"ל דוקא כשכתב שלא לשמה היינו שהתכווין או אמר מפורש שכותב שלא לשמה או לשם אחר, וש"ס דילן מדשמואל לא מוכח רק כשא"א לומר סתמא לשמה, וה"ה כשכתב הרי את מותרת שלא לשמה במכווין דומה לדשמואל כיון דס"ל דהרי את מותרת בעי לשמה, אבל בשלא כתב הרי את מותרת לשמה היינו שלא התכווין לשמה ס"ל לא מוכח לא מר"ל כירושלמי דפוסל ולא מש"ס דילן דפסול הוא דסתמא לשמה כנ"ל נכון להלכה

אלא לא מפני שאנו מדמים מסברתינו נעשה מעשה, ולמעשה נ"ל עוד דיש לי מקום עיון אם בעי הסופר שיכווין בכל כתיבה הגט שכותב שכותב לשמה כיון שהבעל מצוה לו לכתוב לשמה וגם הוא אומר בפה מלא קודם שמתחיל שכותב לשמה שוב א"צ לכווין במחשבתו בכל תיבה שכותב נשמה אחר שאמר לו הבעל והוא בע"פ שכותב לשמה סתמא לשמה הוא וכן נראה מפי' רש"י כ"א ע"א נכרי אדעתא דנפשי' קעביד שמכווין לשם אחר ולא כתב דאינו מכווין לשמה נראה דס"ל דא"צ לכווין מאחר שעומד על גבו וגם הוא אומר בפה קודם שיכתוב שכותב לשמה שוב א"צ כוונה דסתמא דשמה ולכן כתב מכווין שלא לשמה, ותוס' דכתב לחלק בין גט למילה דמילה סתמא לשמה ובגט צריך שיכווין ונכרי כותב סתם ולאו סתמא לשמה, י"ל ג"כ דוקא נכרי צריך שיכווין דסתמ' דידי' גם שמצווי' לו ואומר בפה לאו סתמא לשמה דפיהם דבר שוא ואין שומע ג"כ לעשות ע"ד המצווה ומזהירו אבל בישראל במוציא בפיו סתמא לשמה הוי כאשר אמר ועיי' תוס' ע"ז דף י"ב ע"א ובפ"י גיטין בק"א בתחלתו

ועיי' טור יו"ד סי' רע"א כתב משמי' דרא"ש שיוציא תחלה בשפתיו עורות אלו אני מעבד לקדושת ס"ת ותו לא צריך ומפרש ב"י היינו שאינו צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמעבד לשמה, אלא בתחלת העיבוד בלבד וכ"כ הטור בסי' רע"ד ועיי' ב"י שם שהעתיק לשון הרא"ש ותו לא צריך אמנם בש"ע האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם, הרי מפורש כל שאמר בפה בתחלה ל"צ שיחשוב במחשבה עוד לשמה, ועיי' או"ח סי' ל"ב סעי' י"ט בהג"ה רמ"א כשבא להתנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכוונה והוא מא"ז. וצ"ע הא לא בעי שיכווין אחר שאמר בפה תחלה תו לא צריך, ואפשר דהרמ"א קאי על כתיבות אזכרות לחוד דס"ל לרא"ש כיון שאמר בתחלת כתיבת הספר סגי באזכרות במחשבה לחוד שיחשוב לשם אזכרות ולזה כ' כשבא להתנמנם לא יכתוב שאינו כותב אז בכוונה כיון של"א קודם התחלת האזכרות בפה שכותב לשם אזכרה, או אפשר גם כשאמר אזכרות חמירא דיחשוב ג"כ בכל אות ועיי' ש"ע יו"ד סי' רע"ד סעי' א' שיאמר הסופר וכו' ומספיק לכל ס"ת ולא כתב מפורש שא"צ לחשוב במחשבה לשמה כמ"ש בב"י נראה קצת דמ"ש ומספיק לכל ס"ת היינו שא"צ שיאמר כן בכל פעם שכותב קודם שמתחיל לכתוב אבל כוונה בעי אלא הטור ג"כ כתב ומספיק והרא"ש כתב ותו לא צריך ומפרש הב"י סי' רע"א דאפי' מחשבה לא צריך, וכן משמע מפשטות וסתומת הפוסקים בא"ע סי' ק"ל דצריך שיחשוב במחשבתו בכולו דכותב לשמה, ובד"מ וברמ"א דלא יכתוב לסירוגין משמע דהטעם שמא ישכח לכווין לשמה וצ"ע לדינא בכל זה. וחזו לצרופי במה שכתבנו בהרי את מותרת כיון שכבר כתב כל הגט לשמה וכותב הרי את מותרת בסתמא סתמא לשמה קיימא, ועוד הרי תוס' תירץ דאין להוציא לעז על גיטין שלא כתבו הרי את מותרת דעכשיו מוסיפי' בלא"ה כמה דברים ועיי' ב"י סי' קכ"ג משו"ה יש להחמיר כשנכתב הרי את מותרת שלא לשמה להצריכה גט ממנו ועיי' ב"ש רס"י קל"א וסי' קכ"ט בצירוף כ"ז דעתי נוטה להקל, וליתר שאת יעבור בקולמס הרי את מותרת לפי שיטת רשב"א ור"ח ספיקא דדינא הוא אם מהני ועיי' מג"א סי' ל"ג ס"ק זיין ובמחצית השקל כנ"ל, ובכל זאת לא מלאני לבי להורות למעשה עד שיסכים עמי אחד מגדולי המורים אחר שימת עין על דברינו וד' יגן בעדינו הכ"ד אוהב"נ. הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה ס"ח

יעזריהו ה' ויאיר פניו, בימים אשר במו שלח עזרו לחשמונאי ובניו, ה"ה ידיד עליון חביב נפשי הרב הגאון הגדול המפורסים חריף עצום ובקי בחדרי תורה, לוחם מלחמות ה' שערה, צדיק ונשגב שמו כקש"ת מו"ה פנחס ליב פריעדען נ"י אבדק"ק קאמארן יע"א. מכ"ק הגיע לידי ע"נ, ובסוף שבוע זו באתי אל העיון להשיבו מפני הכבוד כי רב בעיני הגם כי טרידנ' מכל צד,