כתב סופר אבן העזר קנט

והנה מ"ש הרי"ו בישוב הרמב"ם אינו מספיק דקשה עדיין הו"ל לרמב"ם להביא דין דש"ס דבעי בעדים לשמה כגון שכיוונו שלא לשמה אלא לשם אחר דפסול משום מזויף מתוכו. לכן היותר נראה דגרסא נכונה כמ"ש לפנינו דרמב"ם פוסל מדרבנן וחולק על הי"א דס"ל דבטל הוא, וכ"כ הרי"ף בפ' המגרש דיעה זו וחולק עליו דאינו רק כמזויף מדרבנן וכמ"ש הטור בסי' קל"א ובתה"ד מפרש לשון הרמב"ם על נכון בכל מ"ש. ולפ"ז מוכח נגד סברת הרי"ו דאם כ' סופר לשמה דעדי' סתמא לשמה דהא כ' הרמב"ם כ' סופר לשמה ועידים שלא לשמה דפסול כן נראה לכאורה, ונ"ל דכוונת הרמב"ם בשחתמו במכיון שלא לשמה, וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם דכתבו וחתמו עידים שלא לשמה ולא כתב ולא חתמו עידים לשמה שלא התכוונו לשמה, נראה דרצה לומר דוקא שחתמו במכיוון שלא לשמה אבל סתמא לשמה הוא, ועני' דקדוק ודין כזה בתוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה וכ' היכן מצינו וכו' מש"ס פ' הניזקין אזכרות שבו לא כתבתי לשמן ולא קאמר שלא לשמן ש"מ דסתמא לאו לשמה ועיין. אלא דטור כ' וז"ל ואפי' נכתב לשמו ולא חתמו עידי' לשמו שינה לשון הרמב"ם ולא חתמו עידים לשמו עיי' ולא מדייק לכתוב כמ"ש הרמב"ם וחתמו עידים שלא לשמה נראה דס"ל דאפילו חתמו סתם ג"כ פסול וכ"כ המחבר כלשון הטור, ונראה במכווין שינו לשון הרמב"ם להודיע לנו חידוש דין זה דלא אמרינן בעידים סתמא לשמה הגם שכתב הסופר לשמו דלא כס' הרי"ו והכי נקטינן

הנה הראני לדעת דמ"ש ב"ש בשם רי"ו דבעדים יש להקל אם לא הוציאו בפה אנן לא נמצא כן ברי"ו, אלא דס"ל דלא בעי שיכוונו כלל לשמה דסתמא דעידים לשמה, ובהא לא קיי"ל כרי"ו דאין לנו אלא כמ"ש הטור והמחבר דאם לא חתמו לשמה פסול היינו דבעי שיכוונו לשמה, הגם דמלשון הרמב"ם יש לדייק דלא בעי שיחתמו בכוונה לשמה רק שלא יכוונו שלא לשמה כיון דטור וש"ע לא דייקו כן מרמב"ם ובמכווין שינו לשונו הכי נקטינן להחמיר. ומ"מ אחר העיון נ"ל דיש לצדד להקל אם העידים לא אמרו בפה שחותמים לשמה כאשר אבאר

הנה מה דכ' הב"ש דאם הסופר ל"א בפה אפילו בדיעבד פסול, הנה מקור דבר זה שצריך להוציא בשפתיו, יוצא מן הרא"ש הלכ' ס"ת דרבינו ברוך מסופק אם מהני מחשבה כמו בתרומה או בעי דוקא שיוציא בשפתיו כמו פיגול וכ' הרא"ש וטוב שיוציא בשפתיו, נראה דנראה לרא"ש לעיקר שא"צ להוצי' בשפתיו במחשבה סגי ולכן כ' כיון דר"ב מסופק טוב להוציא בשפתיו, וכן העתיק לשונו הטור יו"ד סי' רע"א, אמנם בסי' רע"ד כ' הטור צריך שיאמר בפה משמע קצת דאינו רק חומרא בעלמא אלא חיובא, וכן ממ"ש אח"כ ואם לא עשה כן פסול מבואר דס"ל דמעכב בדיעבד, ועיין לשון ש"ע או"ח סי' ל"ב סעי' ח' וטוב שיוציא בשפתיו משמע דאינו רק חומרא לכתחלה, וצ"ע מ"ש כתיב' ס"ת דמעכב דיעבד ומ"ש עיבוד נהפוך הוא בכתיבה דעת רש"י דסתמא לשמה כמ"ש הב"י סי' רע"ד ובעיבוד לא שייך סתמא לשמה, ולכן נ"ל כוונת הטור מ"ש ואם לא עשה כן פסול כוונתו דאם לא כ' לשמה פסול היינו שלא כיון לשמה ולא אמר בפה לאפוקי מדעת רש"י דס"ל כתיבה לא בעי כוונה לשמה דסתמא לשמה לקדושת ס"ת וללמוד בו, והא דצריך שיאמר בפה דוקא אינו רק חומרא שאינו מעכב, והא דכ' וצריך היינו מחומרא בעלמא, ומ"ש בסי' רע"א וטוב לשמן הרא"ש נקוט שכ' כן לענין עיבוד ובכתיבה לא כ' הרא"ש לשון וטוב וכ' וכן כשמתחיל ס"ת יאמר ס"ת זה אני כותב וכו' לכן כ' הטור צריך ובסמ"ג והבה"מ כ' בעיבוד ג"כ וצריך שיוציא בשפתיו והכל י"ל לכתחלה, דלשון וטוב שכ' בסי' רע"ד בודאי משמע לכתחלה, וכן לשון ש"ע באו"ח סי' ל"ב סעי' ח'. וראיתי בבני יונה שכ' בסי' רע"א ובסי' רע"ד דבדיעבד בחישב לשמה מהני ומביא שכתב כן בתשובת מנחם עזרי' מפאנו והוא בסי' צ"ד, ומצאתי ראיתי אחר רואי שכ"כ ברדב"ז ח"א סי' קנ"ד ושווי' בדין זה תשובת רדב"ז ותשובת מ"ע אלא שאין שווי' בטעמם כמו שיראה הרואה בפנים

ואחר הוצע' זו איני יודע למה בגט יהי' מעכב בדיעבד ודיו לבא מן הדין להיות כנידון דגט ילפינן ממ"ש גבי ס"ת לענין עיבוד וכתיבה, ומתחלה עלה במחשבה לפני דבגט משו"ה צריך שיאמר בפה יותר מס"ת כיון דצריך שיודעים שכותב לשמה כמ"ש בטוש"ע ויוצא מן ראשונים דמביא ב"י, לכן צריך שיוציא בפה, אלא הא גופא דצריך שידעו עידים שכ' לשמה רק חומרא הוא לכתחלה כמ"ש הב"י דאין טען טעם למה יהי' עידים שכתב לשמה, סתם ספרא דדייני גמירי ובקיאי' וכותבי' לשמה ורק חומרא לכתחלה הוא ממילא לפסול בדיעבד כשלא אמר בפה מני' שמיע וידיע' העדים אין לו מקום כיון דשמיעת וידיעת עדים אינה מעכבת

אמנם בתוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה נכרי כ' כיון דסתמא דגט לאו לשמה צריך להוציא בשפתיו וכן בכותב ס"ת דמסתמא לאו לשמה, ודברי תוס' צריכי' ביאור מ"ש כיון דסתמא לאו לשמה צריך שיוציא בשפתיו איך תלי' זה בזה. נ"ל דתוס' פשיטא לי' דמחשבה לשמה ל"מ רק שיוציא בשפתיו, ומה דנסתפק לרבינו ברוך פשיטא לתוס' דלא סגי במחשבה אלא אם סתמא לשמה ולא בעי כוונה כלל בודאי א"צ לומר בפיו דאפי' מחשבה אינו צריך דסתמא כך הוא אבל להיות דסתמא לאו לשמה צריך דוקא שיוציא בפיו, לפ"ז לתוס' אם לא הוציא מפיו פסול מדאורייתא דהא פשיטא לתוס' דל"מ מחשבה, והרא"ש דכ' בהלכ' ס"ת דטוב לומר היינו משום דרבינו ברוך מספקא לי' ונראה לו יותר דסגי במחשבה מ"מ טוב להחמיר אבל תוס' נראה דפשיטא לי' דל"מ מחשבה כל שאין סתמא לשמה נראה דפסול מדאורייתא כשחישב ולא אמר בפה

ויש לדחות דאפשר דתוס' ס"ל בפשיטו' דמחשבה ל"מ מדרבנן אבל מדאורייתא מהני ויש הוכחה לזה מכח קושי' פ"י בק"א שהקשה על תוס' ע"ז ממתני' ר"פ כל הגט דלא קחשוב יתר על כן אפי' כיוון לשמה ל"מ עד שיוציא בשפתיו ונדחוק לבסוף ביישוב קושי' זו הואיל ויצא מפי בעלי תוס' ולפע"ד י"ל הא דס"ל לתוס' דצריך שיוציא מפיו הוא רק דרבנן ומעכב אפי' בדיעבד מדרבנן, ובמתני' קתני פסולי דאורייתא דנפקי' מקרא כדמפרש תנא דבי רי"ש דדרש כריתו' וכתב ולה אבל מה דלא נפקא מקרא והוא מדרבנן לא קתני במתני'. ובזה נתיישב לי' קושי' שנתקשיתי בה למה לא קתני במתני' יתר על כן אם כ' הסופר לשמה ל"מ עד שישמע מפי הבעל דוקא כמבואר דף ע"א ע"א שצריך שיאמר לסופר כתוב, ולשיטת ר"י שבתוס' כ"ב ע"ב דבעי שליחות בכתיב' הגט א"ש די"ל לדידי' משום לשמה סגי בשכותב בלי שיאמר לו הבעל שיכתוב לשמה ופסול משום שליחות, אבל לשיטות תוס' ורוב ראשונים דס"ל דכתיבה ל"ב שליחות קשה וצ"ע

ואיידי דאיירי אודיעו מה דקשה לי על שיטת הר"י דבעי שליחות במתני' דר"פ כל הגט דקחשיב רבותא דפסול משום לשמה בשכתב להתלמד ויתר ע"כ כשכתב לשם אחר הא בשנים אלו בלא"ה פסול משום דאינו שלוחו של בעל וצ"ע. ונ"ל הא תוס' ס"ל דל"ב שליחות לכתיבה ועיין רא"ש דכתיבה לא תלי' בבעל רק שיהי' לשמה, ונ"ל דר"י דס"ל דבעי שליחות בודאי אם לא הי' צריך לשמה או שסתמא לשמה או דסגי כשמכווין לככרתו' לא הי' צריך שליחות אבל להיות דבעי לשמה כ"כ שיתכווין לשם האיש והאשה דוקא וסתמא לאו לשמה עד שיכווין להם ביחוד להכי בעי שליחות דבעל כיון דלשמו במכוין דוקא וכתב וכיון דתלי' כ"כ הכשר הכתיבה במכווין דוקא לו ולאשתו צריך שליחות של הבעל כנ"ל מסברה ישרה, והא"ש דל"ק דקמ"ל מתני' פסול דלשמה ולא משום שליחות דכ' דהא דבעי דשליחות הוא משום דבעי לשמה דוקא לבעל ואשתו ולולי זה גם שליחות לא הי' צריך וא"ש

ובזה אתיישב לן קושי' חמורא שהקשה הרשב"א כ"ב ע"ב על הר"י מש"ס ריש זבחים שהוכיח דסתמא לאו לגירושין קיימא ממתני' דהכותב תופסי גיטין צריך שיניח, מנ"ל דמשום לשמה הוא הא צריך שיניח משום דבעי שליחות והוא קושי' עצומה, ולמאי דכתיבנא א"ש דאם סתמא לשמה הגם שאינו מכווין לאיש ואשה זו וכ"א יוכל לגרש בגט שנכתב סתמא לא הי' בעי שליחות כיון דא"צ שיכווין לבעל ואשה זו דוקא דסתמא לשמה לכל מי שירצה לגרש בו, ומוכח ע"כ דסתמא לאו לשמה עד שיכווין לבעל ואשתו ממילא בעי שליחות וא"ש ונכונים דברינו מאוד

ונחזור לדברינו לשיטת תוס' ודעימי' דל"ב שליחות קשה למה לא קמ"ל מתני' רבותא זו ביתר ע"כ דבעי שיצוה הבעל דוקא, וא"ש עפמ"ש תוס' עירובין י"ג הא דבעל צריך שיאמר לסופר הוא מדרבנן ועיי' ב"ש סי' ק"כ סס"ק ז' דלר"י אם לא איור הבעל פסול מדאורייתא ואי ל"ב שליחות צריך שיאמר משום דסתמא לאו לשמה ופסול מדרבנן כוונתו דמדאוריית' סגי בכוונתו או אמיר' הסופר ואמיר' הבעל רק מדרבנן, ובמח"כ הי' נעלם ממנו שכ"כ תוס' בחד תי' בעירובין, והא"ש מדלא קחשיב במתני' רק פסולי דאורייתא ולא מה שהוא פסול מדרבנן, אלא דהבית מאיר הקשה מברייתא ע"ה דקתני עד שישמע קולו ומשם ילפינן כל הנהו פסולי' דמדאורייתא הם ובחדא מחתא מחתינהו נראה דדאורייתא הוא דלא כב"ש, וקושי' זו קשי' על תוס' עירובין הנ"ל, ואפשר י"ל דעיקר שצריך שישמע מפי הבעל