כתב סופר אבן העזר קנח

וחציר' באין כאחד דנפקעת ומפקעת כאחד, וכ"ז בגט וחצר אבל גט ופרעון כתובה שני ענינים הם דאין תלי' זה בזה דכתינת גט בפ"ע ותשלומי כתובה ענין בפ"ע ואם הוא לפרעון כתובה א"א שתתגרש בו דאותיות פורחות ולא נתן לה מידי לגירושין, א"א לומר דבאי' כאחד סוף כ"ס לא נתן לה ספר כריתות והחילוק פשוט. ונמצא עוד כזה בראשונים במקדש בגזל אחר יאוש דע"י קידושין נעשה שינוי רשות וקונה הגזלן ובאי' כאחד, גם לזה אינו דומה כמובן

וליישב שיטות הטור נלפע"ד דס"ל דמפרשי' כוונתו על דרך המועיל שהגט קיים וגם הכתובה פרוע' והיינו דהוי כחומר הרי זה גיטך על מנת או שתחזור לי אח"כ כמו ע"מ שתחזור לי הנייר, ואם מתנה בלשון תנאי ובדיני תנאי אם לא החזירה הגט בטל ובמגרש בע"כ לא תחזיר והגט בטל, אבל כשאינו אומר בלשון ודין תנאי הגט קיים גם כשלא תחזור, וא"א לה לבטל הגט ומגורשת בע"כ, ומ"מ כשלא תחזור גזל הוא בידה כיון שהתנה שתחזור ותקנה לו בחזרה אח"ז, ועיין באבני מילואי' סי' כ"ט ס"ק י"ד ובסי' ל"ח ס"ק דאם לא התנה בדיני תנאי כיון שהמעשה קיים מחויב לקיים והוציא כן מרשב"א ורמב"ן יבמות ק"ו ע"ב עיי"ש ובקצה"ח ס"י, וכיון שצריכה להחזיר לו הטס אח"ז ואם לאו גזל הוא בידה, יוכל לפרוע לה הכתובה בטס זה שתחזיק בו בתורת פרעון כתובה ול"צ להחזיר לו אחר שכבר נתגרשה ועד"ז מהני וא"ש אפי' באומר והתפרעי בזהב שבו כנ"ל נכון מאד. וכ"ז במגרש ברצונה אבל במגרש בע"כ שלה כ' באבני מילואים סי' כ"ט דבגירושין בע"כ כיון דאינה חפיצה בגט ובע"כ מקנה לה ל"ש לומר כיון שהמעשה קיים ממילא מחויב' להחזיר או לתת כמו שהתנה דהא אינה רוצי' במעשה כלל כי כן גם כאן ל"י לומר התפרעי כתובתך אלא שאין דברי אבני מילואים מוכרחים בחילוק זה ומה שהביאו שנכנס לחלק בין גירושין בע"כ מכח דקשי' לי' מע"מ שתחזירו לי הנייר, לא ידעתי הכרח ניהו דצריכה להחזיר דאל"ה גזל הוא בידה מ"מ מגורשת דעד שלא תחזיר חל הגט ואח"כ מחזר' לו כדי שלא יהי' גזל בידה, אבל כשהתנה כדיני וע"מ לאו כמעכשיו חלי' הגט בשעת החזרה וזה א"א ופשוט, מ"מ הגם דראי' ליכא לחלוקו מ"מ מסתבר לומר כן ועדיין צ"ע לדינא ופה תהי' שביתת קולמסי כעת הכ"ד אביך רבך אוה"נ. הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה ס"ו

שיל"ת פ"ב ד' ז' טבת תרכ"ה לפ"ק

אלקי אברהם בעזרו ה"ה י"נ הרב המאוה"ג המופלג מלא וגדיש חריף בע"פ מעולפ' ספירים כש"ת מוה' אברהם גדש"ט כ"ץ נ"י אב"ד בק"ק נד"ב יע"א במדינת דייטשלאנד. גי"ה קבלתי ונפשי היפה בשאלתו ע"ד המאורע עידי' שחתמו על הגט ולא אמרו בפה שיחתמו לשמו ולשמה יראו עיני' מ"ש הק"ש סי' קל"א סקי"א בשם רי"ו דמתיר אם העד אמר שכתב לשמה והעד נאמן על זה אע"ג בסופר הכותב י"ל דש קפידא בדיעבד אם לא הוציא מפיו מ"מ בעד החותם יש להקל, משמע דנראה לו לב"ש להקל הגם שמשמעו' הרמ"א אינו כן היינו אפי' בדיעבד לא מהני אם לא הוציא מפיו ולכתחלה ודאי צריך שיוצי' מפיו כמ"ש המחבר מ"מ בדיעבד שכבר כ' י"ל דכשר, ונסתפק מעכ"ת נ"י אם יש לסמוך להקל כשיטת הרי"ו ויש קצת עיגון בנדון שלפניו הנני למלאות מבוקשו לחוות לו דעתי העני' הגם כי טריכנא טובא לא אשיב פניו ריקם לבאר דין זה כיד ד' הטובה עלי

הנה בתה"ד נתקשה לפי יש דהי' להם הגירסא ברמב"ם פ"ג דגירושין הלכה ח' דס"ל דעידי' חתומים שלא לשמה דכשר והוא נגד סוגי' ריש גיטין ד' ע"א כ' ל"ב ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עידי' והיכא דאיכא בעי לשמה, וכ' דרמב"ם ס"ל דר"א דמשני הא מני ר"י הוא ל"ל מודה ר"א באיכא עידי' דבעי לשמה דגזרינן שמא נכתב שלא לשמה, ובאותה תשובה הקשה מדנכרי כשרות לר"א ולא גזרינן שיכתבו ג"כ שלא לשמה ונדחק גם בקושי' זו ושוב כ' כי הטור סי' קל"א הי' לו הגירסא כרמב"ם דפסול מדרבנן. ועיי' ב"ש ס"ק ו' שנתקשה בקושי' זו. ונלע"ד ליישב בשניישב קושי' מהרמ"ל למה ר"מ לא גזר כתיבה אטו חתימה, ונ"ל לר"א דסומכים על העידי' דבודאי יש ע"מ ונשאת ע"י חתימה יש מקום לטעות שיסברו ויטעו כי העידי' עיקר ויאמרו כמו כן ל"ב כתיבה לשמה ועיי' ברשב"א שם שכ' תחלה מה"ט בעי לשמה כיון שסומכין עליהם, ותוס' דלא רצה בזה, אבל ס"ל משום הכי קרוב שיטעו הרואי' דעידי' עיקר הם וכמו כן ל"ב כתיבה לשמה אבל לר"מ אין מקום לטעות לדמות עידי' לכתיבה דידוע דעדי' עיקר הגט וכתב גט אפי' מצאו באשפה כשר והראות שכ"כ במהרש"א מהדורא בתרא, והוא לא ראה ולא מביא רשב"א הנ"ל, והא"ש דל"ק מנכרי' החתומי' כיון דאין סומכין עליהם בשום דבר וצריכא שתביא ע"מ לפנינו ובשמות מובהקי' דלא נטעה לסמוך עלייהו ליכא למיחש כמו שכשרי' לחתום כך כשרי' לכתוב דחתימ' נכרי כדיוטא בעלמא ואין בהם תועלת כלל, ועיי' רשב"א שכתב ע"פ דרכו דנכרי' כדיוטא בעלמא נינהו דלא מהני כלל וכן נאמר אנו לשיטת תוס' ואין מקום לטעות כלל כנ"ל ועיי'

ובמ"ש ארווח לן להבין לשון ש"ס כי קאמר ר"א וברשב"א כי אמר ר"א דלא בעי חתימה לשמה היכא דליכא עידי' אבל היכא דאיכא עדי' בעי', ולשון זה תמוה היכא דליכא עדי' לא שייך לומר דלא בעי לשמה הא לא חתמו והו"ל מודה ר"א היכא דאיכא עדי' דבעי לשמה ולדברינו א"ש דנשמר דלא תקשי מלקמן דלמה לר"א כשר בחתימי' נכרי לכן אמר כי ל"ב ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עידי' היינו היכא דחתמו נכרי' דאינם עידי' וא"א לסמוך עלייהו הו"ל כדיוטא בעלמא ל"ב לשמה אבל היכא דאיכא עדי' שיש להם דין ועומדין עלייהו שהי' ע"מ וכדומה בעי לשמה וא"ש נכון

והנה מ"ש תה"ד ליישב הרמב"ם ע"פ גררא דמכשיר לגמרי דס"ל דר"א חולק הוא דוחק דהא סתמ' דש"ס מתרץ, אלא לעולם ר"א הוא כי לא בעי ר"א וכו', ור"א דנאוד מתי' זה אפשר משום דדחיק לי' לומר משום פסול דרבנן הצריכו לומר בפני נחתם או משום דלר"א אפשר בליכא ע"ח וע"מ לבד ואז תקנו שכל שליח יאמר בפני נחתם, אם בעיקר הדין היכא דאיכא ע"ח דבעי לר"א חתימה לשמה מודה רב אשי דפסול, ועוד נ"ל גם אם ר"א ל"ל כן איכא הרבה אמוראי דהכי ס"ל ומנא אמינא מלקמן כ"א ע"ב דר"י אמר שמואל ור"א אמר ר"א ורבה בב"ח אמר ר"י מתרצי מתני' כר"א והוא ששייר מקום התורף ור"ל אמר חתמו שנינו וכ' רשב"א שם ותוס' ריש מכילתין דמוקי לה כר"א צ"ל חתמו גמרו כמו תורה חתומה ניתנה, וצ"ל על ר"ל דלא רצה לומר כן. ובאמת דוחק הוא לפרש כך מה ראה ר"א על ככה לומר חתמו ונתנו לה כיון דס"ל דחתימ' כשר במחובר הו"ל לשון מפורש גמרו כשר, ונ"ל דר"א אמר האי לישנא כדי לכלול ג"כ אם חתם עידי' דבעי חתימה בתלוש דוקא ולכן נקט חותמו בכולל גם חתימ' עדים אי איכא דבעי בתלוש משום מזויף מתוכו ויש בכלל חתמו גם כשליכא עידי' חותמו גומרו היכא דליכא ע"ח נגמר הגט ע"י כתיבת תורף, ור"ל אמר חותמו שנינו ס"ל דלר"א ליכא פסול בחתימי' עדי' מ"מ כשחתמו שלא לשמה או אפשר דמודה בחתמו שלא לשמה דשכיח ולית דפסול לר"א בחתמו במחובר דרחוק שתהי' כתיבה בתלוש וחתימה במחובר אם לא שנטעו אחר הכתיבה וזה רחוק ולא שכיח ועיין בתה"ד שנכנס לחלק בגזירה זו בין לשמה דשכיח ושכן הקשה לר"ל חותמו שנינו ואי כונתי' גמרו לכתיבה גט הול"ל גמרו או כתבו לתופס לכן מוקי דמתני' כר"מ, וכולהו אמוראי ס"ל דלר"א עידי' שחתמו במחובר פסול אתי להו שפיר חתמו דנקט ר"א דכלול בו הכל כמ"ש, והא"ש דנקטי' להלכתא כאמוראי שם דמוקי מתני' כר"א דר"א פוסל באיכא עידי' בלשמה וה"ה במחובר ולשון חתמו א"ש

היוצא לנו דאיכא אמוראי טובא דס"ל דאפילו במחובר דלא שכיח גזרינן כתיבה אטו חתימה כ"ש בפירוש דלשמה והרמב"ם דפסק לקמן לר"א בתופס כשר בדיעבד כאמוראי דמוקי מתני כר"א קשה ממ"ש בפ"ג מגירושין לפי הגירסא דמכשיר לגמרי ועיין

והנה אנכי הרואה ברי"ו סי' כ"ז ליישב הרמב"ם כ' דנראה לו לומר מדיוק לשון הרמב"ם שכותב כ' הסופר לשמה וחתמו עדים שלא לשמה מה לי להקדים דכ' הסופר לשמה, דכוונתו כיון שכתב הסופר לשמה לא בעי שיחתמו עדים לשמה דמסתמא לשמה הוא הגם בכתיבה לא אמרינן סתמא לשמה, אבל עדים שחותמים על גט שכתבו הסופר לשמה חתימת עדים סתמא לשמה הוא, לכן הקדים הרמב"ם גט שכתבו סופר לשמה, ומ"ש משום לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דאל"ה הי' פסול מדרבנן אלו דבריו ז"ל והב"ש במח"כ לא הביאו שפיר ולא כ' טעמו מ"ש עידים מ"ש סופר וגם מ"ש הב"ש כיון שמכוין לשמה סגי ונאמן על כך. ס"ל דבעי שיכוונו לשמה אלא שאין צריכי' לפרש בפה משא"כ בסופר, למעיי' בצדק ברי"ו רואה דס"ל דלא בעי' לכוון לשמה אלא סתמא לשמה קיימא בלי כוונה כלל כיון שחותמי' על גט שכבר נכתב לשמה זולת אם מכווני' להיפך שלא לשמה לא חיישי' ורבה התמוה על הב"ש וצל"ע.