כתב סופר אבן העזר קנז

הלכה כרבא, ועיין תוס' ב"מ ל"ט ע"ב דאין לומר דסבת' הגיע לגבור' ובת נמי הגיע לגבור' א"כ סבתא אפלגא עיי"ש. ודברי תוס' ב"מ צל"ע הא מרא דשמעת' התם היא אביי והוא ס"ל אפי' הגיע לגבור' ל"ח, וצ"ל דס"ל לתוס' דאביי הדר קבלה מרבא לחלק בין תפלג להגיע לגבור' ודוחק מנ"ל לתוס' דחזר וקבל ממנו וצ"ע ומאז תמהתי על דחי' תוס' דא"א לומר בהגיע לגבור' אם הבת הגיע לגבור' סבתא כבר אפלג' ול"ח למיתה, הלא אפשר שהי' כשבי' שני' רבות ויש לחוש שמא כשסבתא הגיע לגבור' מתה ואחר כמה שני' הגיע הבת לגבור' ומתה גם היא וע"ז דן אביי אם יש לחוש למיתת שני' כל אחת כשהגיע לגבור' וצלע"ג. עכ"פ מוכח דתוס' ס"ל דהלכה דוקא לא הגיע לא ראינו' לגבור' וס"ל דגם אביי חזר בו וכן נראה דס"ל לרמב"ן דבחי' גיטין מביא דברי תוס' ב"מ די"ל דחיישי' בהגיע לגבורו' דמתה סבתה אלא דדחה כמו שדחה תוס' שם הרי לנו ב' עמודי' תוס' ורמב"ן דס"ל כרמ"ה, והמחבר סי' קמ"א העתיק תחלה לשון הרמב' ומחלק בין חולה לגוסס ובזקן אינו מחלק והוא כשיטת הרי"ף ורמב' וכמה מראשונים דהכי ס"ל, ומביא ר"א דוקא זקן אבל הגיע לגבור' לא, מדמביא דעה ראשונה בסתם ועל דיעה שני' כ' י"א נראה דנקוט להלכה כדעה ראשונה כירוה והוא מכללי הוראה ואפשר אלי ראה הב"י דהרמ"ה לאו יחידאי הוא כי תוס' ורמב"ן כוותי' דרמ"ה ס"ל לא הי' מכריע להלכה כדיעה ראשונה ועיין מג"א רס"י תמ"ז דבכ"מ הלכה כרי"ף אם לא שתוס' חולקים היינו שחוששי' להחמיר ועיין מהרי"ק שורש נ"ב שכ"כ, וכאן שתוס' חולקים והוא להחמיר יש לנו לחוש לחומרא וצ"ע לדינא

ודע די"ל מסברא דודאי אביי אינו חולק על רבא דבהגיע לגבור' יש לחוש יותר למיתה מלא הגיע דקרא כתיב ימי שנותיו בהם שבעי' שנה ואם בגבורו' שמונים שנה ורובם לא הגיעו לגבור' ועליל למות כשהגיע לגבורו' ורובם לא יגיעו ואביי מכח ראי' מברייתא חולק על רבא וברייתא קתני והניחו זקן אפילו בן מאה שנה ואשתהי בדרך עוד מ"ש וכו' נ"ל דוקא כשהגיע לגבורר' ויצא מן הרוב מוקמי' אותו בחזקתו שהוא חי עדיין, אבל למוקמי' אחזק' כשהניחו לא הגיע לגבור' משום שהניחו חי ואפי' זקן ועכשיו הגיע לגבורו' מנ"ל ואינו מסברא כיון שאז כשיגיע לשנים אלו עשוי ועליל להשתנות ולמות והו' כיומא דמשנם שני, ורבא דס"ל אפי' הניחו כבר הגיע לגבורו' ליכא חזקת חי ע"ז דוקא חולק אביי אבל בהניחו עד שלא הגיע לגבור' מודה אביי דחוששי' שמת קודם שהגיע לגבור' כנ"ל נכון מסברא

והרווחנו בזה דמיושב קושי' תוס' מב"מ ל"ט דחייש אביי למיתת סבתא וברת' וכ' תוס' די"ל בהגיע לגבור' ודחה א"כ הסבתא כבר אפלג' ותמהני לעיל הלא אפשר ששהו שנים הרבה עד דיש לחוש שמא מתה הסבתא כשהגיע לגבורו' והבת כשהגיע לגבור' אלא דקשה הא אביי ל"ל כרבא, ולמ"ש דוקא בשכבר ראיכו חי כשהגיע לגבור' חולק אביי, וי"ל מעשה שהי' שלא ראינו סבתא שהגיע לגבור' שנישבת קודם, וכן הבת וכה"ג גם אביי מודה כנ"ל נכון מאוד, אלא שלא מצאתי לי חבר בחידוש דין זה וצ"ע לדינא

תבנא לדינא בנידון שלפנינו כששלח השליח כבר הגיע לגבור' לשיטת רוב ראשונים נותן לה לכתחלה בחזקת קיים וכן נקיט המחבר, מ"מ לבי מהסס להתיר לכתחלה מאחר שמצאתי נו חברים לרמ"ה, והיינו להתירה לעלמא שלא חליצה אבל להתיר בגט זה ע"י אחר שיחלוץ לה יבמה אחר נתינת הגט שכ' הרמב' פ"ו מאישות הלכה כ"ט ואם הי' הגט של א' מהם ביד שליח אינו נותן לאשתו, וכ' הה"מ הטעם דאין להחזיקה בגרושה מספק ועיין תשוב' מהרי"ט סי' ק"ד שכ' דחוששי' שמא סבורה שהיא מגורשת ודאי ותנשא בלי חליצה עיין בו אריכ' נפלא בזה. ונ"ל בנידון שלנו אין להחמיר חדא דהרי רוב ראשונים ס"ל דהגיע לגבור' בחזקת חי, ואנן לעצמינו אם באנו לחוש למיעוט דס"ל בהגיע לגבור' לא היינו להתירה בלי חליצה אבל אין לנו להחמיר כ"כ שלא לתת לה שמא תנשא בלי חלוצה כ"כ האי אין לנו לחוש, ועוד אפשר גם לרמ"ה ותוס' ורמב"ן דס"ל דהלכה כרבא למ"ש תוס' יומא נ"ה ע"ב רבא עצמו לאו מעיקר הדין הכי ס"ל אלא מחומרא דערוה, וי"ל דוקא שלא תנשא בלא חליצה אבל לחוש שלא יתן לה הגט ותחלוץ אח"כ מחשש שלא תחלוץ ותנשא בלי חליצה כיון שאם תעשה כן ליכא איסור רק משום חומר ערוה כ"כ ל"ח ולא גזרינן כנלפע"ד ופר"מ ה"ג נ"י ישים עין עיינו על דברינו וד' יצילינו משגיאות ויאיר עינינו הכ"ד אוה"נ ידידו נאמנו חותם באהבה רבה פה פ"ב ג' לסדר משפטים תרי"א לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה ס"ה

שיל"ת פ"ב יום ה' פרשת וארא ברכו"ת לפ"ק רב ברכות ושובע שמחות לבני יקרי תלמידי הרבני האברך המופלג בתורה ויראה ותיק מלא עתיק חרוץ בעל פיפיות הקצין כש"ת מו"ה עקיבה סופר נ"י. מכתבך מע"י אצבעותיך הגיעו לידי וקבלתי' בשמחה בראותי מתוכו כי החיים והשלום אתכם כה יוסיף ה' לכם ולנו עה"ע, ולמלו' מאוי' נפשך ולהפיס דעתך עברתי על דבריך ולקחתי לי מעט פנאי להשיבך דבר על קושיתך על רשב"א גיטין כ' ע"ב דכ' הא דמהני באומר התקבלי גיטך וכתוב' דמפרשי' דבריו התקבלי גיטך ותמחול כתובתך, וכ' הב"ש סי' קכ"ד דוקא במגרשה ברצון ופשוט. וקשה לך מדמקשה ש"ס מברייתא דשאר לכתובתך טעמא דאיכא שאר וכו' דילמא בריית' נקיט שאר דוקא דאיירי במגרשה בע"כ ולכן דוקא באיכא שאר ויכל לפרוע לה כתובתה בע"כ דידה ככל פורע חובו בע"כ, אבל בליכא שאר לא דצריכה שתמחול כתובה וזה תלי' ברצונה אלו דבריך ויפה הקשית ובעי ישוב. ואחר עיון קצת נ"ל דלק"מ לפי דלא ידע דקמ"ל אפי' דאיכא שאר דוקא באמר לה, ליכא רבות' בברייתא דנתקבלה כתובתה, וע"כ ברייתא לדיוקא אתי דוקא דאיכא שאר הא ליכא הגט בטל, ואי איירי באונס פשיטא דלא מהני דחותיית פורחות באויר, ורבא מעיקרא לא איבעי' לי' רק אי נימא ע"מ שתמחלי, או התפרעי קאמר אבל הא פשיטא דא"א גט לפרעון כתובה בגט עצמו דאותיות פורחו' ומאי קמ"ל בריית' וע"כ דברצון איירי וקמ"ל לאפוקי דר"נ דלא מפרשי' דבריו ע"מ שתמחלי וא"ש

ובזה אתיישב לי מה דהי' קשה לו למה לא קמ"ל בבריית' תרתי אע"ג דאיכא שאר צריך שיאמר וגם אם נותן הגט עצמו לכתובה מהני דאמרי' ע"מ שתמחלי, והי"ל בריית' למינקט הנותן גט ואיכא שאר ואמר התקבל גיטך וכתובתך נתקבלה גיטה וכתובת' ונשמע תרתי, ואין לומר דה"א בנותן שאר לחוד לא צריך שיאמר והא דנקיט ואמר משום גט עצמו צריך שיאמר וסתמא לא, א"כ שאר דנקיט למה וע"כ דנקיט שאר דלולי שאמר גם השאר לא הי' לכתובה וצ"ע ולמ"ש א"ש דלאמת י"ל בריית' מלת' דפסיקא נקיט אפילו במגרש בע"כ דלא מהני הגט רק בנותן רק שאר לכתובתה וקמ"ל גם באיכא שאר דוקא באמר וא"ש עיין

עוד י"ל בישוב קושיתך, הנה הרמב"ם כ' דקבלה כתובתה נגד שיווי הטס, ומסתימת הטור לא משמע הכי וכ"כ בגט פשוט ממשמעות הטור, ובאמת דפשטות לשון ר"נ ובריית' משמע דנתקבלה כל כתובה, וי"ל דרשב"א ג"כ ס"ל כטור וכ"ז במגרשת ברצון אבל במגרש בע"כ דידה א"א לומר דנתקבלה כל כתובתה יותר מדמי שווי' של טס וברייתא דקתני דקבלה כתובתה דוקא ברצון איירי וא"ש

ובאמת צריך להבין מנ"ל לרמב"ם בפשיטות דוקא בכדי שיוי הטס ולשון ר"נ וברייתא לא משמע הכי י"ל דמוכח כן מכח תי' ש"ס דקמ"ל אפילו דאיכא שאר דוקא באמר אבל סתמא לא, דה"א באיכא שאר אפי' סתמא לכתובתה הוא דמה לו שיתן יותר מהצורך קמ"ל, ואי נימא דהשאר לכתובתך היינו שיהי' לכתובתה כולה יותר משווי' השאר פשיטא דסתמא לא נימא דנתן לה השאר לכל כתובתה אלא באמר והשאר לכתובתך משמעות דבריו כל כתובתה, ואין רבותא התקבלה כל כתובתה וע"כ דצריך שווי קריור דבאמת לא קבלה אלא נגד שווי' הטס וקמ"ל טובא דה"א סתמא כפירושו, וזו ראי' מהימנא לפע"ד וצל"ע על הטור. עוד צל"ע על הטור דכ' ואמר לה ה"ז גיטך והתפרעי בזהב שבו, ולפמ"ש הרשב"א דהוי כאומר ותמחלי לי כתובתך דוקא באומר והתקבלי כתובתך, אבל באומר בפירוש והתפרעי כתובתך שתמחול לי וכ"כ בספר גט פשוט בפשיטות, ולא הרגיש כי הטור כ' והתפרעי כתובתך בזהב שבו וצע"ג

ועיין ט"ז שכ' דא"י למה לא ניחא לרשב"א לומר דגיטה וכתובתה באין כאחד כהא דאמרי' גיטה וחצירה באי' כאחד ולדבריו גם בהתפרעי כתובתך מהני וא"ש מ"ש הטור והתפרעי, ומובן הא דשינה הטור מלשון האיבעי' והתקבלי כתובתך ישינה וכ' והתפרעי, דלא נימא התפרעי לא לפי תי' רשב"א קמ"ל אפי' התפרעי מהני דשניהם באי' כאחד

אלא באמת דמיונו של הט"ז אינו עונה יפה במח"כ, דלקמן ר"פ הזורק בגיטה וחצירה דשניהם תלוי' זה בזה ע"י הגט מופקעת מבעלה ועי"ז יצא חצירה מרשותו של בעל אלא שא"א שתהי' יוצאת מבעלה רק כשהגט בחצירה חידש רבא דגיטה