כתב סופר אבן העזר קנד

אינה נאמנת כלל משום עיני' נתנה באחר, ומשום איסור דידה דשווי' חד"א היא אומרת שהיתה אנוסה מתחלה ועד סוף, ולהלכת' דלא קיי"ל כאבוה דשמואל א"ש תי' ר"א היא אינה מוזהרת עליו וא"ש ע"ד פלפלא טבא חריפת'

ובלימוד הישיבה עמדתי בקושי' לפי הפשוט לשיטו ותי' ר"א באומרת ברצון אסורה משום דשווי' נפשה וצ"ב מאי הועילו בתקנת' תאמר ברצון ויהי' צריך להפקיע משום דשווי' נפשה, צ"ב או דס"ל לר"א כל שמפסדת כתובתה לא חיישי' לעיני' נתנה כדס"ל לתוס' כתובות ס"ד ע"ב, או דס"ל דעכ"פ הרויחו למי שלא תרצה להפסיד כתובתה שלא תאומן בטענת נאנסה. אלא דקשה לפמ"ש דא"כ שנאנסה ושוב זינתה ברצון לא אבדה כתובתה כיון שבלא"ה היתה אסורה לו תאמר שנאנסה תחלה ואח"כ זינתה ברצון ותפקיע נפשה מבעלה בטענת רצון דשווי' נפשה חד"א ולא תפסיד מכח דברי' כיון שכבר היתה נאסרת עליו באונס, וא"א לנו להפסידה כתובתה שמא לא נאנסה רק שזינתה ברצון כיון שע"פ דברי' שאמרה ברצון תפסיד הא הפה שאמר ברצון הוא הפה שאמר שקודם לזה נאנסה, וגם הו"ל כא"י אם פרעתיך עיי' מהר"מ שי"ף כתובות י"ג ע"ב ויש לדחוק דהועילו עכ"פ מי שלא תרצה לבזות נפשה כ"כ האי לומר ברצון זינתה ולעשות נפשה רשיעה וצ"ע. הכ"ד אביך אוה"נ דש"ת הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה ס"ב

שיל"ת פ"ב

שלומים מרובים כטל ורביבים, לאחד מן תלמידי קרוים בנים ה"ה תלמידי' הרב המופלג חריף חרוץ בע"פ ז"ר כש"ת מו"ה יעקב כ"ץ סגאליץ נ"י. שורותיך הנעימים קבלתי בעידנ' דטרידנ' טובא יותר מטרדות התמידי', ולהשיב פניך ריקם שנית לא בעינא לכן הנני באתי בתשובה מאהבה, ויספיק לך כעת מ"ש על מ"ש הרמ"א א"ע סי' קכ"ד סעי' א' מיהו דבר שצריך ביעור מה"ע וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל והוא מר"ן גיטין כ' ע"א והח"מ הקשה מדכ' הרמ"א בפשיטות דבטל הא תלי' בפלוגתא דכל העומד לשרוף, והב"ש העלה דקיי"ל כל העומד לשרוף כשרוף, וקשי' לך לו יהי' כדברי ב"ש עדיין קשה הלא הר"ן כ' וז"ל למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף משמע דלא הוי גט דכמאן דליתא הוא דמי, נראה מדכ' משמע דלא בריר' לי' הך מלתא דלמ"ד כשרוף כמאן דליתא הוא, ורמ"א כ' בהחלט דבטל אלו דבריו. והטבת לראות ודיוקך נכון מדכ' הר"ן דמשמע דלא בריר' לי' אלא דמשמע לי' מסברא וכן מוכח ממ"ש הר"ן סוכה ר"פ לולב הגזול גבי אשירה דמש"ה כיון דעומד לשריפה כתות מכתת שיעורי' דכל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי כ' משום דכשרות דמי כתותי מכתת שיעורא, ולא דכמאן דליתא דמי ואפילו במידי דל"ב שיעור וסתר דברי עצמו בגיטין, ועכצ"ל דבגיטין לא כ' אלא דמשמע לי' כן מסברא דנפשי' ולא בריר' לי', ולכן כ' בסופה משום דכתותי מכתת שיעורא, ובחי' ר"ן גיטין ג"כ כ' באותו לשון שכ' בר"ן סביב רי"ף משמע נראה דבדיוק כ' משמע וצ"ע על רמ"א. וכשאני לעצמי נ"ל ראי' למה דמשמע ני' לר"ן מסברא מש"ס חולין ס"פ כה"ד דמסיק ר' אשי הכא השתא התם שעורא בעינא ועכו"ם כתותי מכתת שעורא הכא כל מה דמכתת מעלי טפי. וצ"ב מאחר דאמר רב אשי התם שיעורא בעי ועכו"ם כתותי מכתת תו ל"נ הכא כל דמכתת מעלי טפי דפשיטא דכיסוי ל"ב שיעור ול"ש דמכתת שעורא, ולכל היותר הי"ל לומר אבל הכא ל"ב שעורא, ומה לי' לומר הכא כ"כ דמכתת מעלי טפי והוא דקדוק עצום. וא"ש ע"פ סברת הר"ן הנ"ל למ"ד כל העומד לשרוף כמאן דליתא הוא ופסול בגט והיינו במידי דבעי שיהי' גוף א' ודבר ממש וכדומה הגם דל"ב שיעור, ורצה ר' אשי לתרץ הא דמכסי' בעפר עהנ"ד אפי' לר"ש דאמר כל העומד לשרוף ולכן אמר תרתי התם בעי שעורא ועכו"ם כתותי מכתת אפי' למאן דס"ל דל"ל כל העומד לשרוף כשרוף מ"מ כיון דשיעורא בעי כתותי מכתת שיעורא וא"ש לכ"ע, ואמר עוד הא דמכסי' בעפר עה"נ א"ש גם למ"ד כשרוף דמי וכמאן דליתא הא דוקא במידי דלא מעלי טפי בכתיתה ואדרבה צריך שלא יהי' כתות, אבל בכיסוי כ"כ דמכתת מעלי טפי ולכ"ע מכסי' וא"ש. וזו ראי' מהימנא לסברת הר"ן וא"ש פסקא של הרמ"א. אלא דנראה להך סברא מוכח דלית הלכתא כמ"ד כל העומד לשרוף וכו' דהא שלחו מתם כתבו על אה"נ כשר משמע בכל איסורי הנאה כמ"ש הר"ן בתחלת דבריו, משום דגט ל"ב שיעור, וצ"ל דשלחו מתם וכן בריית' דרבי לא ס"ל כמ"ד כל העומד לשרוף, ומדשלחו מתם סתם כתבו על אה"נ וכן לוי דרש משמי' דרבא כן וקלסוהו והלכת' כוותי' ש"מ דקיי"ל להלכת' דלאו כשרות דמי. וי"ל כזה פי' ר"ת הא דקבלוהו לבסוף ובתחלה לא קבלוהו משו' דאמר לי' משמי' דיחיד ועיי' פ"י שהקשה דכאן א"א לפרש כמו לקמן דהא לא מצינו פלוגתא בזה וכי משום דאמר משמי' דרבי לא קבלוהו עיין בו. ולמ"ש נ"ל משו"ה תחלה לא קבלוהו היינו במה דאמר משמי' דרבי דבכל אוה"נ כשר אפי' דבר דצריך ביעור בשריפה ודלא כמ"ד דכל העומד לשרוף לכן לא קבלוהו משום דמשמי' דיחיד אמרוהו והא פליגי תנאי' בזה אי כל העומד לשרוף כשרוף דמי', והדר אמר משמי' דרבא דס"ל כך וקבלוהו כנ"ל

והרמ"א דנקט כסברת הר"ן ופסק כמ"ד כל העומד לשרוף כשרוף אוחז החבל בתרי ראשי' דאי נקטי' כחידושי של הר"ן בזה נראה דלית הלכתא כמ"ד כשרוף דמי וצל"ע

ומה שנתקשית בדברי הר"ן עצמו שכ' בכל אה"נ קאמרי' אע"ג דכתותי וכו' דוקא במידי דבעי שיעור ושוב כ' אבל באות' שצריכים להתבער מן העולם וכו' א"כ תחלה לאו באות' שצריכי' ביעור קאי א"כ לא כתותי מכתת שעורא, כבר התעורר הפר"ח בזה וכ' דכוונת הר"ן בע"ז של ישראל דל"צ שרפה רק גניזה ומ"מ כיון שצריך גניזה כתותי מכתת שעורא וכ"כ תוס' ביבמות ק"ד ע"ב ודבריו נכונים. אלא ממ"ש הר"ן בסוכה לא נראה כן

ועיי' רשב"א סוכה גבי אתרוג של ערלה ותרומה טמאה שכ' שם דלכן פלגינהו מתני' כל חדא באנפי נפשי' דשל אשירה ושל עה"נ חייב בשריפה, ושל ערלה אינה בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא"א להנות בשריפתו ותרומה טמאה חייב שריפה ואפשר בשריפתו, ולכן פליג להו בתלתא בבא אע"ג דטעמא דכולהו משום כתותא מכתת שעורא עכ"ל. הנה ס"ל דערלה לא בעי שריפה דלא כתוס' סוטה שם, ומ"מ כתותא מכתת שעורה משום דאסור בהנאה ועומד לכך, וכן נראה מתוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי שכ' דכיון דאסור בהנאה לכ"ע הוי כעפרא דארעא וכתותי מכתת שיעורא, הגם דתוס' שם אזיל בע"ז דבעי שריפה, מ"מ נראה משטיחות לשון תוס' דס"ל כל אה"נ כעפרא חשוב וכתותי מכתת כשיטת רשב"א הנ"ל, ומדברי ר"ן בגיטין וסוכה נראה דל"ל כן וכן נראה דתוס' יבמות הנ"ל ל"ל כן. וענינים אלו צריכי' ביאור רחב ומאירת עינים

ומדי דברי בדין זה, אסיק לכולא מלתא, אשר חנני ה' בזה. הנה הרמב"ם כ' כותבי' לכתחלה על אה"נ וכ"כ הטור והמחבר נקיט לשון דיעבד כלשון ברייתא ודשלתו מתם ועיין לח"מ שנתקשה מהא דפסק הרמב"ם באבר בשחור ובשיחור דיעבד כלשון הברייתא וכאן ס"ל דיעבד לאו דוקא. והנלפע"ד דס"ל לרמב"ם הא דשלחו מתם ולשון ברייתא דיעבד משום דנקטו סתם כ' על אה"נ כולל כל אה"נ אפילו שצריך ביעור כשר דלא כמ"ד כשרו' דמי מ"מ משום חומרא דגט חששו לכתחלה למ"ד כשרוף דמי ולכן נקטו רק דיעבד, אבל הרמב"ם להלכת' פסק כמ"ד כשרוף דמי כמ"ש הב"ש ואם כתבו על דבר שצריך ביעור בשריפה פסול אפילו בדיעבד, ובאלו שאינם מתבערי' אפי' לכתחלה כשר לכ"ע לכן נקוט דכותבי' לכתחלה, והא דלא כ' הרמב"ם דבאלו שצריכי' ביעור אפי' דיעבד פסול כיון דדבר זה לא מפורש בש"ס ואין דרכו לכותבו, והמחבר המעתיק לשון הבריית' דיעבד דס"ל דלית הלכתא כמ"ד כשרוף דמי לכן מעתיק לשון הבריית' דיעבד דכולל כל אה"נ כן י"ל. אלא דלא א"ש מ"ש רמ"א על זה בדבר שצריך ביאור בשריפה בטל משום דכל העומד לשרוף ונקיט הלכת' כמ"ד כשרוף הרי המחבר ע"כ ס"ל דלאו כשרוף דמי וכולל גם אלו שצריכי' ביעור בשריפה וה"ל לרמ"א לכתוב בשם י"א

והנה הח"מ כ' משמי' דב"ח דטעמא דמחבר דנקוט דיעבד דלכתחלה אסור משום שנהנה והח"מ כ' גם רמב"ם וטור הכי ס"ל אלא דלא איירי רק מהכשר הגט עצמו. ולדידי צ"ע טובח לפי המבואר בר"ה כ"ח למ"ד מצות להנות ניתנו אי תקע לא יצא וכ' חידושי הרמב"ן יבמות ד' ק"ג פ"ב וז"ל דטעמא דמלתא כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום נמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא עכ"ל. לע"ז בכותב גט על אה"נ שנהנה ע"י שמגרש בו אשה שרוצה לגרשה מחמת שנאה וכדומה אי נימא דגט בטל לא נהנה נימא דאינה מגורשת כדי שלא יהנה ולא עביד איסור' וצל"ע