כתב סופר אבן העזר קנג

ר"ן נדרים ט"ו ע"ב נראה שהרגיש בזה, ואסביר הענין במתק לשונו וז"ל וכדרב כהנא דאמר שאשה יכולה לאסור הנאת תשמיש בעלה עליה וכיון דנדרה משכח רווחא חייל וממילא פקע שעבוד:' עכ"ל. נראה שנשמר מזה וכ' לחלק בין אוסר' הנאת תשמישה עליו דתחלת האיסור הפקעת שיעבוד היא שהיא משועבדת לו לשמש עמה להנאתו והיא אוסרת עכשיו הנאתו ממנה, אבל באוסר' הנאת תשמישו על עצמה היא אינה משועבדת להנות ממנו ומשכח הנדר רווחא לחול, אלא דממילא אינו יוכל לשמש עמה דאין מאכילי' לאדם בע"כ דבר האסור והפקעת השיעבוד ממילא אתי', וי"ל דוקא באוסרת הנאת תשמישו על עצמה לפי נדרה אין הוא אסור לשמש עמה רק היא אסורה לשמש עמו ומסתע' מזה שגם הוא אסור עמה שאין מאכילי' לאדם ומשום איסור דידה הוא וזה ממילא אתי' אבל באומרת טמאה אני לפי דברי' שנטמאת האיסור על שני' עליו יעלה מכיון שאין נאמנת לגבי דידי' לאסור אותו עלי' דמשועבדת לו והו' כאיסר של חברו על חבירו כן בטלו דברי' לגבי עצמה כיון דאיסור דידי' ודידה תלי' זה בזה ומיד דברי' בטלי' ולא תשכחי רווחא כלל לחול, וא"ש ביותר לדסוברים דשווי' נפשה משום נדר הוא והבן

עוד נתקשיתי בדברי הר"ן מתי יענה הר"ן להא דמתיר' ר"ש בתרומה משום לעז בנ' הא שויי' נפשה חד"א ולזה לא מועיל תירוצו דהתירו' לגבי בעל, גם אני עמדתי בקושי' זו, והעליתי ליישב ב' אופני' חדא דניחא לר"ן לומר דר"ש דמתיר' בתרומה ס"ל דיש כח ביד' לעקור דמה"ת בקום ועשה ובש"ס יבמות שקיל וטרי בה טובא, וקושי' הר"ן רק למאן דס"ל דאין כח ביד ב"ד וכו' וקיי"ל הכי, ומיישב שפיר ולהלכתא אסורה בתרומה גם לסברת ר"ש דאיכא משום לעש דאין כח ביד חכמים להתיר האיסור, אלא דלזה צ"ל רבא דאמר אסורה דליכא לעז טעמא דליכא לעז הא אם הי' משום לעז מותרת נ"ל דגם רבא דיש כח דלא כהלכתא או דלשיטתו של ר"ש דס"ל דיש כח אמר דליכא לעז ודוחק, עוד י"ל דניחא לי' גרין מתרומה די"ל בתרומה דרבנן ועיין רשב"א שכ' דמשו"ה לא מביא ש"ס ביבמות דשקיל וטרי אם יש כח ביד"ח וכו' מהא דמותרת בתרומה לר"ש, די"ל בתרומה דרבנן אלא דבהמת גם זה דוחק לומר דרש רוקא בתרומה דרבנן דכל כי האי הו"ל לפרושי, ובש"ס יבמות נ' ע' דמוקי לבריית' ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן, נהי דבריית' אפשר לפרש כן. אבל לומר דר"ש בתרומה דרבנן ודאי דוחק היא. ולכן נ"ל לצרף ב' תיר' יחד וחזו לצריפו לומר דמר"ש ל"ק די"ל ס"ל יש כח בי"ח, ורבא הגם דס"ל אין כח ביד"ח כהלכתא, מ"מ הוצרך לומר דליכא משום חשש לעז דמשו"ה אפילו בתרומה דרבנן אסורה וא"ש במרווח. ובמ"ש מיושב נמי קושי' תוס' ורשב"א על ר"א דמתרץ מתני' דהיא אינה מוזהרת עליו עדיין קשה מתרומה ולמ"ש א"ש

ובישוב הקושי' על ר"א מתרומה י"ל עוד די"ל דר"ר ג"כ ס"ל כדס"ל לתוס' ורשב"א שם דיש כח ביד"ח למגדר מלתא, או בטעם חשוב כמ"ש תוס' אלא דקשה לי' כיון דכל עיקר התקנה הוא לטובת הבעל למה לנו להאכילה דבר האסור הגם שיש כח ביד"א להתיר כיון דתקנתא דידי' שלא יהי' מוכרח להוכיחה הי' להם ביותר להפקיע הקידושין הגם דקשה הדבר לבעל לשווי' כל בעילותיו למפרע בזנות עדיף לתקן כן מלהאכיל אותה האסור ולהתיר לה משום תקנתא דדי' ואין לומר דבאמת לא התירו לי' האיסור, אלא שהפקיעו הקידושין ושווי' בע"ז כמ"ש הר"ן בחד תי' דקשה מאיבעי' להו מהו שתאכל בתרומה, ורבא אוסר כיון דהפקיעו הקידושין ע"כ להתיר' לבעלה פשיטא שאוכלת בתרומה וזה באמת כ"ע ליישב על תי' הר"ן מזה הוכיח ר"א דלא משום הפקיעו התירו, אלא שהתיריו האיסור לה וקשה באמת למה לא הפקיעו כהנ"ל, ילכן הוצרך ר"א לתירוצו דהיא אינה מוזהרת עליו ולא שוו' נפשה חד"א ומן הדין אין עליו להוציא' משום איסור דידה ונ"ל להפקעת קידושין ולא ולהתיר לה האיסור. והא"ש ר"ש דס"ל דמותרת בתרומה משום לעז בני' ל"ק דיש כח בידם להתיר האיסור לה ול"ק ביותר הי' להם להפקיע הקידושין ולשווי' בעיליתיו בע"ז כיון דתקנת' דידי' הוא, הא משום תקנת' דידי' מותרת בלא הפקעת קידושין דבלא"ה יוכל לכופה לשמש עמה דאינה מוזהרת עליו, דמשום לעז ותיקון בנים שחשו חז"ל מצחי ביותר להתיר לה האסור כיון שהיא גרמה כל אלה וע"י יהי' לעז בני' מלהפקיע קידושי' ולשווי' בע"ז ואין לו לעצמוו בו תועלת כנ"ל נכון ועיין

ובדברינו מצאנו מקום ישוב לקושי' ראשונה של תוס' על רי"ח הא קיי"ל כשם שהוא מוזהר היא מוזהרת ורשב"א נשמר מזה דכ' דהיא אינה מוזהרת רק כשהוא מוזהר עלי' וכאן דהוא אינו מוזהר דאינה נאמנת ממילא גם היא אינה מוזהרת ובאמת לא הקשה הרשב"א קושי' ראשונה של תוס' רק מתרומה וכבר כתוב בספר בני אהובה כן ואמת נכון הדבר. אלא דקשי' עדיין למ"ד ביבמות דכשירות מוזהרות לישא לפסונים ס"ל דיש איסור עלי' בפני עצמה ככל איסורי תורה לדידי' קשי' מתני' וכבר הקשה כן בח"ס סי' ולמ"ש א"ש די"ל מאן דס"ל הכי ס"ל באמת דהפקיעו הקידושין כיון דתקנת' דידי' הוא ובלא"ה אסורה לו, אלא דאיבעי' להו לר"ש ורבא מוכח דלאו משום אפקעת' דקידושין מותרת לבעלה הוצרך ר"א דהיא אינה מוזהרי' עליו רק כשהיא מוזהר וא"ש דר"ש ורבא להלכתא וא"ש עיין. ובדרך קצרה י"ל דס"ל לר"א דיש כח בי"ח להתיר אלא דקשה לי' בסוג' דיבמות דשקיל וטרי טובא אם יש כח בי"ח וכו' מביא ממשניות וברייתא, ולא הוזכר שם ממתני' זו דנדרים דיש כח, ורשב"א הרגיש בקושי' זו וכ' דאפשר לדחות משום דאפקעינהו כמו לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל משום דאפקעינהו עיין בו. ותי' זה לא מעלה ארוכה הא מקשה שם צ' ע"ב מהך דבטלי אינו מבוטל אלמא יש כח ומשני משום דאפקעינהו, הי' לש"ס להביא מתני' דנדרים ולדחות דאפקעינהו ומכח קושי' זו הוצרך ר"א לחדש דכל שהוא אינו מוזהר עלי' היא אינה מוזהרת עליו ולכן לא הביא ש"ס ביבמות ממתני' דנדרים כלל ולאמת דיש כח בי"ח למגדר מלתא או בטעם חשוב י"ל משו"ה התירו בתרומה, והא דלא מייתי ש"ס ביבמות מהא דר"ש ריש לדחות בתרומה הגם שהיא דוחק מ"מ י"ל כן, ולאמת א"ש דר"ש אפילו בתרומה דאוריית' וט"צ לדחיקי' ומיושב הקושי' למ"ד דכשירות מוזהרות על הפסולים. דלאמת א"ש מתני' בלא"ה דיש כח בידם להתיר

והרווחנו עוד מה דקשה לשיטת ר"א לכאורה בא"י שאומר' שזינתה ברצון וכן בא"כ ברצון אסורה לבעלה, ואיך ס"ד דש"ס דמתני' בא"י או בא"כ ברצון לולי דל"ל כתובה הי' ניחא הא ברצון אסורה לבעלה וקשי' משנה אחרונה, ולמ"ש בישוב ר"א בב' אופנים הנ"ל לק"מ כמובן

ובלימוד הישיבה העליתי עד"פ ישוב לקושי' זו למ"ד כשרות מוזהרות על הפסולים בהקדם מה שהעליתי בחי' לכתובות לאבוה דשמואל דא"י שנאנסה אסורה דתחלתה באונס וסופה ברצון וכ' תוס' דדאוריית' הוא ועיין פ"י דרובה סופה ברצון, נ"ל דמ"מ כתיבה אית לה וא"א להפסידה משום דרוב רצון, עיין ח"מ סי' ע"ח באשת כהן שבוי' שנאסרת אם זינתה ברצון אח"כ חייב לפדותה כיון שבלא"ה נאסרה עליו באונס ועיין ב"ש שחילק עליו ועיין הפלא"ה כתובות נ"א ע"ב שכ' אשת כהן שתחלתה באונס וסופה ברצון אינה מפסדת כתובתה כיון שבתחלת ביאה נאסרת עליו באונס שוב ע"י סוף ביאה ברצון אינה מפסדת דבלא"ה היתה אסורה עליו עיי"ש. ונ"ל להוסיף אפילו באשת ישראל שנאנסה אינה מפסדת הגם שאנו אומרים שסופה בודאי ברצון וע"י רצונה נאסרת מ"מ כיון שגם אם הי' עמדה על נפשה והיתה באונס מתחלה ועד סוף אנו אוסרים ומפקיע' אותה מבעלה דאמרי' ודאי סופה ברצון, וכיון שבלא"ה אסורה ומצאת מבעל לא הפסידה לבעל ע"י שהי' סופה ברצון דסוף כ"ס רני אוסרים אותה עליו דאמרי' ודאי סופה ברצון, ואפי' הוא מודית שסופה ברצון מ"מ אינה מפסדת כיון גם אם היתה סופה באונס היינו אוסרים אותה מחסרון ידיעתינו שסופה באונס, וכ"ש באומרת סופה באונס הי' כנ"ל ושם בארה

ואחר הוצעה זו אומר אני לאבוה דשמואל י"ל מתני' באשת ישראל שאומרת נאנסתי ויוצאת בע"כ דאמרי' מסתמ' סופה ברצון ומ"מ יש לה כתובה כמ"ש, וכ"ש דפשוט לרבא ממתני' דאשת כהן שנאנסה דיש לה כתובה, דע"כ מתני' בא"כ שנאנסה היינו לרבא לשיטת דס"ל א"י שנאנסה מותרת דסופה ברצון אונס יחשב, ועוד אם א"כ שנאנסה אבדה כתובתה א"כ גם א"י שנאנסה אבדה כתובתה משום דסופה ברצון ואי משום דבלא"ה אסורה לו ולא בריו' לאסור נפשה עליו, להך צד דא"כ שנאנסה מפסדת הגם שהיא לא גרמ' לו, א"י שסופה ברצון אובדת כתוב' הגם שבלא"ה אסורה לו, וא"ש דהוכיח ר"ש דמתני' באשת כהן ובאונס אבל לאמת דט"כ באונס לא אבדה כתובתה לאבוה דשמואל ח שנאנסה דאמרי' סופה בודאי ברצון לא אבדה כתובתה וי"ל מתני' כה"ג. והא"ש דל"ק למ"ד כשרות מוזהרות על הפסילות י"ל ס"ל כאבוה דשמואל ומתני' בא"י באומרת נאנסתי וסופה באונס ולמ"ד יש לה כתובה ולמשנה אחרונה התירו' ול"ק הא שווי' נפשה חד"א הא היא אומרת שהי' אנוסה מתחלה ועד סוף, ואנו שאומרים מסתמ' סופה ברצון הרי לנו