כתב סופר אבן העזר קנב

ועפ"ז י"ל גם קושי' שני' של תוס' מדמתיר ר"ש בתרומה משום לעז הא שווי' נפשה, י"ל לר"ש משום חשש לעז הוצרכו הפקיעו הקידושין להתירה בתרומה כיון דא"א בלא"ה ואיבעי להו שפיר, דמשום להתיר' לבעלה ל"צ להפקיע דמותרת בלא"ה דאינה מוזהרת, ולרבא דליכא לעז אסורה בתרומה ולא הפקיעו כלל וא"ש. אלא דקשה מה דאמר רבא ומודה ר"ש כשנתאלמנה דליכא לעז כיון דאסורה דלר"ש ע"כ הפקיעו הקידושין להתירה בתרומה בחיי' משום לעז ממילא גם לאח"מ בעלה גם דליכא לעז מותרת, וליישב ג"ז אומר דבודאי כל זמן שלא צריכי' להפקיע הקידושין ולשווי' בע"ז עדיף ומשום להתיר לבעלה ל"צ להפקיע רק כדי להתירה בתרומה וכ"ז שלא אכלה תרומה לא הפקיעו רק אמרי' לה דמותרת כשתרצה דאם יאסרו עליה תוצי' לעז א"כ באופן שלא אכלה דהחמירה על נפשה או דאקרה מקרה דלא אכלה לא הפקיעו חכמים הקידושין, עד שאוכלת פעם ראשון ובכה"ג אמר רבא ומודה ר"ש היינו שהוא אוסר לה לאכול בחיי בעל וממילא לא אכלה כ"י חיי הבעל כה"ג מודה ר"ש אם לא אכלה כי"ח הבעל דאסורה אח"מ בעל לאכול דלעז ליכא אז והפקעת קידושין לא הי' כי"ח הבעל וא"ש עיין

ובדברינו אלו מצאתי ישוב למה שנתקשיתי בשיטות הר"א לשיטתו א"י שאומרת ברצון זינתה אסורה לבעלה משום שווי' נפשה חד"א איך ס"ד דש"ס בנדרים דמתני' בא"י וברצון ודחי כלום אית לה כתובה בלא"ה א"א דמתני' בא"י למשנה אחרונה אמאי מותרת הא שווי' נפשה חד"א, ולמ"ש א"ש דבאמת בא"י דאי אפשר בענין אחר רק להפקיע הקידושין באמת הפקיעו, ור"א ל"א רק באשת כהן ליכא איסור ולא הצריכו להפקיעו והי' צריך לזה משום דקשי' לי' האיבעי' בתרומה מהו ומ"ט דרבא דאוסר כדכתיבנא וא"ש

ויצא לנו דין מחודש לשיטת ר"א א"י שאמרה שברצון זינתה לפמ"ש דמותרת לבעלה משום אפקעינהו אם נשארה תחת בעלה ואחר הזמן נתהוה קטטה ביניהם וגרשה מותר לו להחזירה ואינה אסורה משום דשווי' נפשה חד"א כיון דאפקעינהו מותרת, אבל כשגרשה מיד קודם שבא עלי' אסורה להחזירה דהרי לא אפקעינהו, ועיין רמ"א סי' קט"ז אם גרשה אסור להחזירה והוא מתשובת מהרמ"ע. ולשיטת הר"א לפמ"ש באופן שגרשה אח"ז מותר להחזיר עיין והבן

וע"פ דכתיבנא אתי' לנו שפיר כל דברי ירושלמי דסתמא דש"ס ירושלמי מפרש מתני' הא לא הביאה ראי' לדברי' פשיטא שהיא מותרת כוונתו רצוי' דאצ"ל דהתירו חכמים דבר האסור משום דיש כח בידם כדמתרצו כמה מראשונים וגם אצ"ל דהפקיעו הקידושין אלא דפשיטא דהיא מותרת מעצמה בלי שיעקרו חכמים דבר דהא אינה מוזהרת עליו, וכ"ז באשת כהן דאיירי מתני' בטענת נאנסה, אבל בא"י ע"כ הפקיעו הקידושין ע"כ אמר ר' הילא אם חבר הוא יחוש טעמא דמלתא כיון שצריכין לעקור הקידושין לשווי' בעילת בע"ז בודאי אין ראוי' לחבר לשווי' בע"ז ולכן יחוש ואם א"כ היא והיינו בטענת אונס כבמתני' דל"צ להפקיע א"צ לחוש דליכא פקפוק כלל דמותרת מאלי' בפשיטות ואפי' כהן וחבר א"צ לחוש, אבל נצמח מזה חומרה דאסורה בתרומה כיון דלא הפקיעו, ויש מזה סמוכי' לשיטת הר"א והדברים חמיתי' בעזרת החונן דעת

י"ש אתי מקום לפרש הירושלמי גם לתוס' החולקים על ר"א וס"ל דהיא מותרת, י"ל פי' אחר הא דקאמר דלא אייתי סהז פשיטא דמותרת, דהי' מקום לפרש מתני' תביא ראי' באמת אסורה דשווי' נפשה חד"א, אלא כיון שאין נאמנ' רק שאסרה איסור על נפשה היא גרמה שתאסר מפסדת כתובתה עד דתביא ראי' וכ"כ בס' בני אהובה שיש לפרש מתני' כן עיין בו אלא מדכייל מתני' טמאה אני ונטולה אני ושמי' ביני לבינך משמע דבכולהו מותרת לבעלה, מ"מ יש מקום לדחוק במתני' ולזה קאמר סתם ש"ס ירושלמי פשיט' דמותרת לביתה כי כן פשטות משמעות מתני', והא דאמר ר' הילא אם חבר הוא יחוש דוקא א"י כיון שיש סברא להאמינה יותר משום דמפסד' כתובתה כסברת תוס' כתובות הגם בא"י אינה נאמנת, מ"מ ראוי' לחבר שיחוש כי יש קצת רגלים להאמינה, אבל אם א"כ היא כדאיירי מתני' בטענת אונס דיש לה כתובה גם חבר א"צ לחוש כן י"ל והראשון נ"ל יותר נכון

והנה המרדכי והסמ"ג מביאי' הא דירושלמי דחבר יחוש ולפמ"ש לב' פירושי' דוקא א"י, וא"כ שאמרו ברצון זינתה, אבל א"כ בטענת אונס א"צ לחוש כלל והרמב"ם וטוש"ע השמיטו הא דירושלמי וצ"ע למה השמיטו, ואם כי בש"ס דידן לא נזכר מזה, אבל גם ראי' ליכא דס"ל נגד ירושלמי, וכבר עמד על תמוה זו בס' בני אהובה, ומה שמיישב על זה במחכ"ת אינו מיישב דעת דהו"ל לרמב"ם לכתוב מפורש הא מלתא

ויגעתי מצאתי מקום ישוב לזה עפמ"ש בפי' ראשון בביאור הירושלמי דס"ל בא"י הוצרכו להפקיע ולכן חבר יחוש לעצמו שלא לשווי' בע"ז משא"כ בא"כ בנאנסה דמותרת בלא"ה וא"צ להפקיעו והוא לדעת הר"א שבתוס' דהיא אינה מוזהרת כשם שהוא אינו מוזהר, אבל תוס' ל"ל לחלק בין שהוא מוזהר או לא לפי דקיי"ל בסוגי' דיבמות דגם היא מוזהרת ליכא חילוק אפילו כה"ג שהיא אינה נאמנת מ"מ היא מוזהרת עליו לפ"ז עכצ"ל או דמטעם אפקעינהו התירו, וקשה מדאיבעי להו בתרומה מהו ע"כ מוכרחי' לומר דלא אפקעינהו הקידושין אלא דראי' חכמים להתיר לה ולכופה ויש כח בידם למגדר מלתא ותלי' בגרס' הסוגי' ביבמות כמ"ש רשב"א שלהי נדרים, אבל הירושלמי ס"ל דאין כח להתיר בשוא"ת אלא משום הפקיעו אתי עלה להתיר, וס"ל דאין היא מוזהרת כלל עליו דלא כש"ס דידן ביבמות לכן אמר ר' הילא אם הוא חבר יחוש דלא לשווי' בע"ז ואשת כהן באונס א"צ לחוש כמ"ש, אבל להלכתא דקיי"ל דהיא מוזהרת עליו, ע"כ דש"ס דילן לא ס"ל משום אפקעינהו אלא דיש כח בידם להתיר כמ"ש ולדידי' ליכא איסור כלל דאינה נאמנת רק משום איסור דידי' דשווי' נפשה חד"א וכיון שחכמים התירו לה איסור זה מה לו לחוש עוד הא לדידי' ליכא איסור כלל דא"נ גם משום ל"ע משום איסור דידה ליכא כיון דחכמים התירו לה ומאכיל לה בע"כ, לכן בדין השמיטו הרמב"ם וטוש"ע דין דירושלמי כנלפענ"ד ליישב ועיין

המורם מדברינו לדינא כי אשת כהן בטענת נאנסה אפי' הוא חבר אין לו לחוש כלל דאפי' לירושלמי ומרדכי וסמ"ג דפסקו כוותי' אין לו לחוש כלל, ובא"י וטוענת ברצון תלי' בשיטות אלו לסמ"ג ולמרדכי חבר ראוי לו לחוש, ולרמב"ם וטוש"ע א"צ לחוש ופשיט' דנקטי' שלא העלה על שלחנו הטהור הא דירושלמי וגם הרמ"א בעל המפה לא הזכיר מזה כלום וכסהו תחת המפה

וכ"ז באשת ישאל אבל בא"כ וטוענת ברצון נבעלה, שכבר הארכתי דיש לעיין טובא אם אינה נאמנת מעיקר הדין, אלא שלא מצאתי לי חבר ועיין נב"י קמא סי' ע' ובתנינא סי' י"ח שכ' גם היכא דל"ש שמא עיניה נתנה באחר התירו עפמ"ש הר"ן בנדרים דגם למ"ר לא היתה נאמנת רק מדרבנן ובמ"א אוקמי חדינ' י"ל שעקרו לגמרי מה שהאמינוה בתחלה, וכן י"ל גם בא"כ בטענת רצון, מ"מ נלפע"ד כיון דאינו ברור לנו יש לכהן לחוש ולהחמיר אפי' אינו חבר דחמירא קדושת כהונה כ"ש וקו"ח בנדון שלנו דאיכא תרתי כהן וחבר שיחוש לנפשו ויקבל שכר על הפרשה, וד' ישלח עזרו מקודש הכ"ד ידידו אוה"נ דש"ת תמיד. הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה ס"א

שלום וישע רב, יבוא ויקרב, לאהובי בני תלמידי מחמד לבי, הרבני הותיק מלא עתיק, חריף ובקי בעל פיפיות, עומד לתלפיות. צנא מלא ספרא, יראת ה' אוצרו כש"ת מו"ה שמחה בונם סופר נ"י יושב על התורה והעבודה בע"מ וןיען יע"א. נעימות ימינך קבלתי בשמחה והנני לעשות לך ק"ר להשיב על דבריך ולשעשע עמך שעשועי אורייתא כפי מסת הפנאי תמיהתך על הר"ן שלהי נדרים שכ' לבסוף דמדינא ודאי אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לי, וקשי' לך תינח שלא תוכל לאסור אותו עליה דמשועבדת לו כהא דתלינן האשה שאסרה הנאת תשמישה על בעלה משמש' בע"כ דמשועבדת לו, אבל עדיין קשה הא תוכל לאסור הנאת תשמיש בעלה עלה כמבואר בנדרים ט"ו ע"ב יפ"א ע"ב וה"נ הרי שווי' על נפשה חד"א ואסרה נפשה עליו, הקושי' עצומה ומצאתי ראיתי שכבר נתקשה בו בס' בית מאיר, ותירוצו דחוק ורחוק להעמיס בר"ן מ"ש רא"ש ותוס' יבמות פ"ב דראו כי רוב' משקרת לכן התירו דבר זה, וכל מעיין בצדק יראה כי א"א להעמיס כן בכוונת הר"ן דברים שאין להם רמז ורמיזא בר"ן גם אי ס"ל כרא"ש לא הי' צריך לדבריו כלל אלא דחכמים ראו להתיר דבר זה ויש כח בידם להתיר והרי הר"ן אזיל ובא שאין כח בידם להתיר, ולחומר הנושא הי' נ"ל דבאמת צ"ל למה באומרת הנאת תשמישך עלי חל הנדר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כיון שמשועבדת לו איך אפשר לה לאסור איסור על נפשה כיון שעי"ז תפקיע עצמה מן השיעבוד, ועיין