כתב סופר אבן העזר קנא

וכ"ז באשת ישראל שא"א לה להנצל מבעלה רק בטענת רצון אבל באשת כהן שאומרת טמאה אני וברצון משום שעיני' נתנה באחר הי' תוכל לומר באונס, ומה לה לבזות נפשה כ"כ לומר ברצון וראי' כי האמת אתה אולי כה"ג נאמנת, ויש להביא ראי' גם בא"כ ברצון ל"א מדמבזית נפשה כ"כ במקום שהיתה יכולה לטעון א"נ, מדקאמר ש"ס שלהי נדרים ואלא בא"כ ואי ברצון כלום יש לה כתובה וגם אי הי' לה כתובה א"א דברצון איירי דלמה לא תאומן למ"א וע"כ גם בא"כ בטענת רצון אינה נאמנת, ועדיין י"ל משום האי סברא דמבזית נפשה כ"כ והי' יכולה לטעון באונס לא נאמינה ואולי אינה רוצה לטעון אונס דלא שכיח אבל בצירוף דמפסדת כתובתה ג"כ לא תלינן משום עיני' תבזה נפשה כ"כ ותפסיד כתובתה במקום שהיתה יכולה לטעון טענת אונס וש"ס דקאמר אי בח"כ וברצון כלום יש לה כתובה וכיון שאין לה גם למ"ח נאמנת באמת, ומרמב"ם בהלכות אישות אין ראי' די"ל דוקא בא"י וכן בש"ע סי' קט"ו בהכי איירי, ומירושלמי דאמר אם אשת חבר ג"כ אין ראי' רק בא"י וכן משמע מדאמר ואם א"כ הי רורה בתרומה נראה דתחלה איירי בא"י דוקא

ויש לי ראי' דבאשת כהן שאומרת זינתה ברצון נאמנת ממ"ש הרמב"ם פי"ט מאיסורי ביאה הלכה ח' וז"ל אשת כהן שאומרת לבעלה נאנסתי או שגגתיי או שבא עד א' והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה עליו שמא ע"נ באחר, והנה מ"ש שמא עיניה נתנה באחר קאי על היא שאמרה שזינתה דעל ע"א לא שייך שמא עיני' נתנה וכו' ומדכ' בהיא שאמרה נאנסתי או שגגתי ולא כ' ברצון, ובע"א המעיד כ' באונס או ברצון, ש"מ דהיא שאמרה ברצון אסורה דל"א עיניה נתנה באחר מטעם שכתבתי

אלא דקשה לפי דס"ל לרמב"ם דבטענת מאוס עלי כופין אותו ומפסדת כתובתה וע"כ דל"ח לשמא עיני' נתנה באחר במקום שמפסדת ולמה בא"י שאמרה זינתה ברצון לא תאומן כיון שמפסדת כתובתה וכן הקשה בשעה"מ פ"ט מאישות ולא מכא מענה לקושי' זו, ולפמ"ש לעיל בשיטת תוס' דוקא בטענת מאוס ל"ח לעיני' נתנה משא"כ בטענת שזינתה ברצון ביותר יש לחשדה שנתנה עיני' באחר כ"כ עד דלא איכפת לה בהפסד כתובה א"ש שיטת הרמב"ם. אלא דקשה עדיין תאומן שזינתה ברצון במגו דאמרה מאוס עלי ולא תבזה נפשה וכן הקשה בספר בית מאיר וכ' דצ"ל דהוי כמגו להוציא דהיא של בעל כעין שכ' הר"ן דמשו"ה לא תוכל לשווי' נפשה חד"א עיין בו. ולפ"ז נ"ל גם אשת כהן שאמרה שזינתה ברצון א"נ הגם שהי' בידה לומר ביותר נאנסה מ"מ י"נ מה"ט, ויש לחלק בטענת מאיס עלי ג"כ מפסדת כתובתה, משא"כ בטענת אונס שמרווח' תרתי דלא תבזה נפשה כ"כ שזינתה ברצון גם לא תפסיד כתובתה

אלא דמסתימת הפוסקים דלא לשתמט א' לומר דבר חידש זה דאשת כהן שאומרת ברצון נבעלה דנאמנת משמע דליכא חילוק, אבל צ"ע מנ"ל דהקילו כ"כ במקום שיש להאמינה מטעם שכתבתי בודאי אם הי' לנו ראי' מש"ס דגם בהכי לא האמינו לא הי' קשה דידע כי שקרו וטענו נבעלתי ברצון במקום שהיו יכולים להוציא נפשם בטענת אונס והערימו לטעון ברצון שאמרה דבריה אבל מאחר שלא נמצא כן במשנה ובגמרא מנ"ל להוסיף. וטרחתי למצוא טעם דלא לחלק יצאו בזה. הנם השעה"מ פ"ט מאישות התעורר למה צריך הרמב"ם לומר בא"י משום שמא נתנה עיני' באחר בלא"ה א"נ משום א"א משים עצמו רשע, ושוב הקשה להראב"ד שבר"ן כתובות מדקאמר ש"ס אלימא גם לר"ן איך תאומן לאסור עצמה ה אח"מ ע"ר, ומה שהעלה השעה"מ ע"פ תוס' ב"מ ג' ע"ב היכא דעושה תשובה אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה, וה"נ י"ל אולי רוצי' לעשות תשובה שלא להיות באיסור עם בעלה אין לנו לכופה. לפע"ד אין דבריו מכוונים בזה, דתוס' לא כן כ' רק כשנוגע רק לעצמו שאינו רוצה להביא אב"ע אין לנו לכופו לעשות עבירה לפי מפני שא"נ לשווי' נפשו רשע דהוא עומד וצווח שיודע שעושה איסור בהקרבת קרבן זה ואיך נכוף אותו להוסיף חטא בידים, אבל כאן שנוגע לבעלה להפסידו לכופו להוציא למה תאומן כיון דא"נ לשווי' נפשה רשיע' שזינתה בזדון והחילוק נכון וברור והארכתי וותר במק"א. ועיין ח"צ סי' ק"נ השואל התעורר ג"כ בזה דברצון ח"נ משום א"א מע"ר, והח"צ דחה אותי מן מה דכ' הרמב"ם הלכות אישות דנאמנת להפסיד כתובתה וה"ה לאסור במח"כ אין הענינים דומים דלענין כתובה לעצמה מפסדת והוא מרויח, אבל לאסור נפשה על בעלה להפסידו ולהכריחו להוציאה ואפי' בממון ס"ל לראב"ד שבר"ן כתובות כיון שנתבטלו דבריה דא"א מע"ר גם ממון אינה מפסדת וכ"ש דקשה לפמ"ש הר"ן נדרים דלא תוכל לשווי' נפשה חד"א דמשועבדת לבעלה ובמ"ר משום נאמנת אתי' עלה, בודאי קשה הא לשווי' נ"ר לאו אדם מהימן

וגם מה שהביא הח"צ וכו' אין נאמן לומר גזלתי או חבלתי, אין ראי', הכל לענין ממון דמפסדת לעצמה, ובממון בלא"ה שאני דיוכל לחייב עצמו אע"פ שאמעצמ"ר וכן יוכל למחול המגיע לו, ומה שמביא מאומר נכרי אני ג"כ אינו מן המדומה דנאמן לעצמו במקום דלא מפסיד לאחרים והבן. ובאמת צ"ע על הראב"ד שבר"ן כתובות דא"נ להפסיד כתובתה למה לא תוכל להפסיד לעצמה. ועיין הפלאה שם שכ' בטוב טעם ודעת כיון דמשום מעשה שעשתה אינה מפסדת כתובה רק מפני שצריך להוציא שא"א לו לסמוך עלי' להבא וכיון שא"נ לשווי' נפשה רשיע' ויוכל לסמוך עלי' לכל דבר הגם שנאמנת על עצמה מ"מ לו יהי' כדברי' כיון שהוא סומך עלי' להבא לא הפסידה משום שהכשילתו לשעבר אלו דבריו ז"ל ואמיתי' המה. ובזה מיושב קושית שעה"מ מדשתק הראב"ד לרמב"ם בהלכות אישות דמפסדת כתובתה, ולמ"ש הפלא"ה א"ש, דבאומרת שזינתה ברצון שמפסדת כתובתה בשביל המעשה שעשתה שזינתה תחת בעלה גם הראב"ד מודה כנ"ל וא"ש ונכון

והנלפע"ד בישוב הקושי' מסוגי' ש"ס ע"פ שחידש לנו מהרי"ק ומובא דינו בסי' קע"ז ובט"ז יו"ד סי' צ"ט אשה שטעתה ואומרת מותר ולא ידעה דאסרה תורה לזנות מ"מ אסורה לבעלה דמעלה מעל באשה עכ"פ, ופשיט' דלית לה כתובה כיון שהיא גרמה לו ומעלה בו מעל, ולזה נ"ל דקאמר ש"ס אי ברצון והיינו באומר מותר שמותר לזנות, ולמ"א אינה נאמנת דעיני' נתנה ויודעת שאסורה לו משום שמעלה בו כלום יש לה כתובה כיון שמעלה בבעלה אבדה כתובתה ולק"מ מסוגי' ש"ס, וא"ש ג"כ הרמב"ם דהוצרך לומר מקום שמא עיני' נתנה באחר אפילו אומרת שסבורה דליכא איסור לזנות ברצון אינה נאמנת וא"ש עיין. ולפ"ז אשת כהן שאומרת שברצון זינתה וידע' דאסור מה"ת לזנות א"נ משום דא"א משי' ע"ר גם אם לא שייך עיני' נתנה באחר מטעם שכתבתי מ"מ א"נ, אבל אם אומרת שסבורה היתה דליכא איסור נאמנת באפשר לפי סברתינו דלא שייך עיני' נתנה בכה"ג, ועדיין יש לעיין יותר בכ"ז וצ"ע לדינא. ואבוא אל ספיקת פר"מ והוא צורבא מרבנן אם יש לבעל נפש והוא צורב דעוסק בחוקי חורב, לחוש לנפשו. הנה בירושלמי שלהי נדרים על מתני' וז"ל הא לא הביא ראי' לדברי' פשיטא שהיא מותר' לביתה, ר' הילא אמר לא מסתברא אם הוא חבר יחוש ואם א"כ היא אסורה בתרומה ע"כ. וסוגי' ירושלמי צריכה ביאור מאי דקאמר סתמא דש"ס ירושלמי על מתני' הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיט' שמותרת לביתה צ"ב פשיט' ואצ"ל דכן מבואר במתני' במ"א אומרת טמאה אני תבא ראי' לדברי' גם מ"ש ר' הילא אם חבר הוא יחוש ואם א"כ היא אסורה בתרומה צ"ב וכי ליכא כהן חבר הול"ל ואם א"כ היא ואינו חבר גם מדחבר ישראל יש לו לחוש גם כהן לאח"מ יש לו לחוש דחמירא איסור כהונה כבש"ס יבמות פ"ח ע"ב איסור כהונה שאני ועיין תשובת צ"צ סי' פ"ב, וליישב כ"ז אקדי'

הנה תוס' שלהי נדרים בשם ר"א דמתרץ היא דאינה אסורה משום שווי' נפשה חד"א דאין היא מוזהרת עליו, ותוס' הקשה הא קיי"ל ביבמות פ"ד כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת והרשב"א מביא תי' הר"א ונשמר מקושי' זו וביאר דבריו בס' בני אהובה כל שהוא מוזהר עלי' היא מוזהרת עליו משום לתא דאיסור דידי' וכל שכן הוא מוזהר עלי' היא אינה מוזהרת עליו וכאן שהוא אינו מוזהר עלי' שאינה נאמנת למ"א גם היא אינה מוזהרת עליו ואמת נכון הדבר. אלא דקשה עדיין למ"ד ביבמות שם דכשרות מוזהרות להנשא לפסול וס"ל הגם שהוא אינו מוזהר היא מוזהרת ולא משום איסור דילי' וכן הקשה בחתם סופר סי' ולפע"ד ליישב ע"פ הר"ן בחד תי' דאפקעינהו רבנן לקידושין, והקשו עליו איך איבעי' לה בתרומה מהו וס"ל לרש"י משום לעז התירו ורבא ס"ל דאסורה הא כיון דאפקעי' לקידושין משום היתר לבעלה פשיטא דמותרת בלי טעם דלעז וצע"ג ליישב, ואומר דר"א גם ס"ל די"ל דאפקעינהו אלא דקשה לי' כהנ"ל ולכן הוצרך לתרץ דהיא אינה מוזהרת עליו ומותרת לבעלה בלא אפקעינהו וכיון דל"צ לאפקע קידושין ולשווי' בע"ז למה להו להפקיע ושפיר מבעי' להו בתרומה מהו. והא"ש דלק"מ למאן דס"ל שהיא מוזהרת גם כשהוא אינו מוזהר לדידי' צ"ל דאפקעו לקידושין כיון דא"א בלא"ה, ולדידי' באמת מותרת בתרומה גם אי ליכא משום לעז וא"ש.