כתב סופר אבן העזר קנ

ואומר אני כי הראב"ד דס"ל דמהני אמתלא ול"ל סברת הה"מ משום ספק לא תבזה נפשה דוקא היכא דאם לא תאומן לא הפסידה כלום מחית נפשה לספיק' או שתאומן לכל דברי' או לא תאומן כלל, אבל כשנאמנת על עצמה במקצת בודאי כמו בא"י שמפסדת הכתובה בודאי, וספק אם תחומן להוציא נפשה מבעלה גם הראב"ד ס"ל דלא מחית נפשה לספיקא דהשכר ספק וההפסד בודאי ולכן דייק וכ' הואיל ולא נתקבלו דברי' כלל, אבל כ"ל שנתקבלו דברי' במקצת מודה דאין זו אמתלא

ועפמ"ש נתחזק ראי' הה"מ מדלא אפלגו בתרומה בין נותנת אמתלא וראי' זו חלושה הא קאי על מתני' בלא אמתלא ובנותנת אמתלא אפילו למ"ר מהני, ועוד קשה תינח אמתלא כזו אבל אמתלא אחרת הא גם הה"מ מודה דמהני היכא דלא שייך טעמו של הה"מ כיון שאינה נאמנת וקשה עדיין דהו"ל לאפלוגי באמתלא כזו וב"ש בסי' ו' הרגיש בקושי' זו ונדחק ולענ"ד נראה דבנב"י שם הקשה הא אשת כהן ג"כ נתקבלו דברי' במקצת לפי דקיי"ל כרבא דאסורה בתרומה ואיך ס"ל לראב"ד דמהני בא"כ אמתלא וקושי' זו א"צ לפני' דכוונת הראב"ד עכשיו דליכא אכילת תרומה לא נתקבלו דברי' והשגתו על הרמב"ם ופשוט. לפ"ז ר"ש דאמר מותרת בתרומה ורבא אוסר לר"ש מהני אמתלא שהרי לא נתקבלו דברי' כלל ומשום שאסורה לאח"מ בעלה בודאי אין לה לחוש ומחית נפשה להוציא מבעלה מספק אלא לרבא דמפסדת מיד בתרומה ל"מ אמתלא גם לראב"ד, לפ"ז הא דאמר רבא ומודה ר"ש דאם נתאלמנה דאסורה בתרומה משמע כמו לדידי' בחיים כן לר"ש אח"מ בעלה והא אינו דומה לר"ש מהני אמתלא אח"מ בעלה ולדידי' ל"מ אמתלא ואיך אמר ומודה גם לאח"מ בעלה מסתעי' חילוק מכח מה דפליגו וע"כ גם לר"ש ל"מ אמתל' כזו דגם שלא נתקבלו דברי' כלל מ"מ אינה מכניס נפשה לבזות עצמה מספק, וזו הי' ראי' הה"מ וראי' מהימנא היא, והא"ש דל"ק עדיין הו"ל לאפלוגי באמהל' דעלמ' דל"ק מעיקרא דהו"ל לפלוגי רק במה דיש בו חילוק בין רבא דאסורה מחיי' דל"מ אמתל' לעולם ובין לר"ש דמהני אמתל' אח"מ, אבל אמתל' דעלמ' דלכ"ע מהני בין לר"ש בין לרבא ל"ק דהו"ל לאפלוגי דפשוט' דמהני כבכ"מ דמהני אמתל'. ומובן בזה הא דאמר רבא ומודה ר"ש מה רצה הא הוא חולק על ר"ש ומה לו אם מודה לו בזה ואין בו נפקות' לדידי'. ולהנ"ל י"ל דה"א כל היכא דלא הועילו דברי' כלל מהני אמתל' ובזמן שאין אוכל' תרומה או שאוסרה עצמה בתרומה וכדומה ה"א דמהני אמתל' כשיטת הראב"ד, לכן אמר רבא ומודה ר"ש וכו' ומדאמר ומודה דשווה לדידי' כמו לדידי' דאסורה מחיי' דלא מהני אמתל' כן הוא לר"ש הגם דלא הועילו דברי' לכלום, וזה רצה להשמיענו דס"ל דל"מ אמתל' אפילו היכא דלא מפסדת לנפשה עכשיו כלום עיין והבן

ולפי דברינו צדקו כל דברי ב"ש ונכונים לדינא היכא שהועילו דבריה למקצת מיהת ר"מ אמתל' אפילו לראב"ד דלא מחית נפשה לספק היכא דהפסד ודאי לבוא ולהוציאה נפשה מבעלה ספק, ואין גומר דסומכי' על אמתל' שאם לא תאומן תתן אמתל' הכי יודעי' שתתקבל האמתל' לאו כל אמתלאות שוות ולאו כולם מתקבלים, ודוקא אמתל' כזו, אבל שאר אמתלאות אפילו להה"מ מהני אפילו מפסדת במקצת ואמת ונכוכי' דברינו, ומינה כל היכא שנאמנת בכל דברי' מהני אפילו אמתל' כזו שאמרה כן כדי להוציא נפשה מבעלה כיון שהדין שנאמנת באמת, ולפי"ז בנידון דידן, דאנו אוסרי' אותה על בעלה מפני שיש רגל"ד גם אם מעיקר הדין אינה אסורה דאין דינו של תה"ד ברור כ"כ מ"מ כיון שכבר נקבע הדין עפ"י רמ"א בש"ע שאסורה לבעלה כשאומרת טמאה אני בצירוף רגלים לדבר, אין לדחות אמתל' שלה דלא תכניס נפשה לטעון ולבזות מספק די"ל דידע' דתאומן כיון שיש רגלים לדבר וגם הה"מ מודה בזה דמהני כנלפע"ד ופר"מ רה"ג נ"י ישים עין עיונו על דברינו הכ"ד טרוד מאוד ידידו נאמנו אוה"נ חותם בברכה מרובה. הק' אברהם שמואל בנימין סוער. תשובה ס'

שיל"ת פ"ב אור ליום ב' לסדר וישב תרי"ז לפ"ק שובע שמחות ורב ברכות לרב טב ה"ה ידידי מנוער הרב המאוה"ג חרוץ ובקי גן הדסים וגל אגוזים כש"ת מו"ה מרדכי יהודא נ"י אב"ד בק"ק יהאני יע"א

גי"ה מעי"א הגיע לידי שבוע העבר ודחק עלי השעה להשיב אומר ודברים פניתי סוף שבוע זו לעיין בהך מלתא אשר לא טהור הוא דאקרא לצורבא מרבנן כהן שדעתו יפה שאמרה לו אשתו שזינתה ברצון וליכא רגל"ד והוא אינו מאמין לה בלבו ומעיקר הדין א"צ להוציאה מ"מ נפשו בחלה בו ולבו יהמה ועליו דוי מאחר שעומדת בדיבורה אם ראוי' להחמיר על עצמו ולחוש על נפשו ולחוס על בניו שילידו אח"כ לחוש לפגמא דדהו, וםר"מ נ"י אחר חפש מחופש לא מצא לא' מפוסקים שכתבו דראוי' לבעל נפש להחמיר על עצמו, ונפשו היפה איותה לדעת דעתי בזה

טרם אענה בשאלתו אומר מה דפשיט' לפר"מ נ"י כי אשת כהן שאמרה שזינתה ברצון דאינה נאמנת כמו א"כ שאמרה שזינתה באונס, מספקא לי טובא ויש לי מקום עיון רב. הנה הרמב"ם פכ"ד מאישות הלכה י"ח אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצון אין משגיחין לדברי' שמא עיני' נתנה באחר וכן פסק בש"ע סי' קט"ו ולכאורה דבר זה במחלוקת נשנה דתוס' כתובות ס"ב ע"ב בשם ר"ת דכל שמפסדת כתובתה ל"ח לעיני' נתנה באחר, ועיין רא"ש שם דחולק על סברא זו ודחאה בב' ידים מסברא שמא יצרה תקפה כ"כ דלא חש לפסידא דממון, ובס' בית מאיר מדמה הא מלתא להא דאמרי' במק"א מתוך שנאמן להפסיד שלו נאמן להפסיד לאחרים כמבואר בי"ד סי' רכ"ג ולפע"ד אין לו דמיון כלל התם לחשוד אותו שרוצה להפסיד לאחר ואמר שס"ת בפסול כתבו שאין לו בו תועלת אמרי' מתוך שנאמן להפסיד שלו נאמן להפסיד לאחרים דבסתמא לא יפסיד שלו כדי להפסיד לאחרים כדי לצערו ולהפסידו, אבל כאן דחשודה היא שמשקרת לטובתה להוציא עצמה מבעלה ולהיות עם אחר שנתנה עיניה בו אולי חשקה נפשה באחר עד שלא איכפת לה פסידא דממון כדי שתשיג טובתה להנשא לאחר והחילוק פשוט

והנה בס' בית מאיר תחלה תמה מנ"ל בפשיטות חידוש דין זה דאפילו היכא שמפסדת כתובתה אינה נאמנת, ולבסוף מביא כי כן מוכח מירושלמי שלהי נדרים על מ"א אמר ר' הילא אם הוא חבר יחוש ואם אשת כהן הוא אסורה בתרומה, הרי מפורש אם חבר הוא היינו בא"י יחוש, אבל מה"ד מותרת וכשיטת הרמב"ם והניח בצ"ע על תוס' כתובות דס"ל היכא דמפסדת ל"ח לעיני' נתנה באחר. ולפע"ד גם תוס' ס"ל בא"י שאמרה זינתה ברצון הגם שמפסדת כתובתה חשדי' שעיני' נתנה ול"א תוס' כן רק בטענת מאוס עלי, ס"ל דל"ח כ"כ לבנות ישראל שתתן עיני' באחר ונפשה קשורה בו עד שתוציא עצמה מבעלה בלא כתובה ואשת כהן בטענת נאנסתי אינה מפסדת כלום. וכ"ז באומרת מאוס עלי אבל באשת ישראל שאומרת זינתה ברצון ביותר יש לנו לתלות שעיני' נתנה באחר ונפשה קשורה בנפשו כ"כ עד דלא איכפת לה פסידא דממון מלהאמין לה כי זינתה ברצון ועבדה איסור חמור כ"כ וגם מפסדת כתובתה כנ"ל נכון וברור, ומיושב בזה מה שהקשה בבית מאיר כד הוכיח תוס' דבטענת מאוס אין כופין אותה מדאינה נאמנת בשלהי נדרים משום מגו דמאוס עלי והקשה עדיין קשה תאומן במגו שאמרה שכבר זנתה ברצון והיתה נאמנת כיון שבטענת' מפסדת כתובתה, ולפמ"ש לק"מ דמעולם לא עלה על דעת תוס' בטוענת שזנתה ברצון דל"ח לעיני' נתנה רק בטענת מאוס וא"ש. והא"ש נמי דלק"מ על תוס' מירושלמי ועיין

ודע דלולי הראי' מירושלמי הי' מקום לומר עוד מסברא בא"י שאומרת שזנתה ברצון גם למ"א נאמנת לפי המבואר בשלהי נדרים שנתנו מקום להאמינה למ"ר שאינה מבזה נפשה, ובמ"א ראו קלקלו הדורות ומשקרות ומבזות נפשה ועיין ר"ן שם, וי"ל אפשר דוקא בטענת אונס שאין בו בזיון כ"כ דהיא אנוסה בדבר חששו וראו שמבזי' נפשה משום עיני' נתנה אבל א"י שטוענת ברצון זינתה ומשווה נפשה רשיע' לשעבר ומגלת קלונה אפשר כ"כ האי לא תלינן דעבד' משום דעיני' נתנה באחר כן הי' מקום לומר, אלא דרמב"ם ולפמ"ש מוכח מתוס' עצמו דל"ל כן ויש ראי' לזה מירושלמי, דראו כי גם שקרו בטענת רצון כדי להוציא עצמה מבעלה. ויש ג"כ ראי' נגד סברא זו מש"ס שלהי נדרים דקאמר אי מתני' בא"י וברצון כלום יש לה כתובה ומשם אין ראי' דאפי' במפסדת כתובתה א"נ דאל"ה איך ס"ד דמתני' בא"י וברצון למה א"נ למ"א הא מפסדת כתובתה י"ל ה"נ באמת כלום יש לה כתובה ובמתני' קתני דיש לה ובאמת כיון שיש לה גם למ"א נאמנו אבל לפי סברתי דכ"כ האי לא מבזי' נפשה לומר ברצון קשה כהנ"ל איך אפשר דמתני' בא"י וברצון גם אם יש לה כתובה קשה ממשנה אחרונה וע"כ דאפי' כ"כ האי חשודה לבזות נפשה. ועדיין יש לומר כיון שבאמת מפסדת כתובתה כ"כ האי ל"ח שמשום עיני' נתנה תפסיד כתובתה ולזה יש ראי' מירושלמי כאמור, ומן הטעם שכתבתי